מי שיצא לדרך

[מאן דנפיק לארחא]

222. רבי שמעון הלך לטבריה, והיו עימו רבי יוסי ורבי יהודה ורבי חייא. בינתיים ראו את רבי פינחס בא אליהם. כיוון שהתחברו יחד, ירדו מחמוריהם, וישבו תחת אילן אחד מאילני ההר. אמר רבי פינחס, הנה ישבנו. כלומר, שמוכנים אנחנו לשמוע דברי תורה, מאלו דברים טובים שאתה אומר בכל יום, אני רוצה לשמוע.

223. פתח רבי שמעון ואמר, וילך למסעיו מִנגב ועד בית אל. כתוב, וילך למסעיו, לשון רבים, היה צריך לכתוב, למסעו, בלשון יחיד. למה כתוב, למסעיו, בלשון רבים? אלא שני מסעות: מסעו עצמו ומסע השכינה. וכל אדם צריך להימצא תמיד זכר ונקבה, כדי לחזק האמונה. ואז אין השכינה מסתלקת ממנו לעולם.

224. והאם מי שיצא לדרך, שאינו נמצא אז בזכר ובנקבה, השכינה מסתלקת ממנו? כל מי שיוצא לדרך, יסדר תפילתו לפני הקב"ה טרם שיוצא לדרך, כדי להמשיך על עצמו שכינה בעודו בבית, כל עוד שנמצא בזכר ובנקבה.

כיוון שסידר תפילתו ותשבחותיו, והשכינה שורה עליו, ייצא לדרך, שהרי השכינה התחברה עימו, כדי שיימצא זכר ונקבה בעיר, בביתו, וזכר ונקבה בשדה ביציאתו לדרך. כי השכינה התחברה עימו. וכתוב, צֶדק לפניו יהלך. השכינה הנקראת צדק. ואז, ויָשֹם לְדרך פעמיו.

225. כל זמן שהאדם שוהה בדרך, צריך לשמור מעשיו שלא יחטא, כדי שלא יסתלק ממנו הזיווג העליון, השכינה, ויישאר פגום, כי לא יהיה זכר ונקבה. גם בעיר צריך לשמור מעשיו, כשנוקבא שלו עימו.

ומכ"ש כשהוא בדרך, אשר זיווג עליון, השכינה, התחברה בו. ולא עוד, אלא שהזיווג העליון, השכינה, שומרת עליו בדרך, ואינה עוזבת אותו, עד שיחזור לביתו. ולפיכך ודאי צריך לשמור מעשיו, שלא יגרום הסתלקות השכינה ממנו.

226. וכשבא לביתו, צריך לשמח את אשתו, משום שאשתו גרמה לו הזיווג העליון ההוא. כי ע"י תפילת הדרך, שהתפלל בעודו בביתו, שהיה בשלמות, משום שהיה שרוי בזכר ובנוקבא, זכה לזיווג העליון בדרך.

הרי שאשתו גרמה לו הזיווג העליון שבדרך, כלומר, השראת השכינה. כיוון שבא אצלה, צריך לשמח אותה מב' טעמים. טעם אחד, משום שמחת הזיווג, כי הזיווג ההוא הוא שמחה של מצווה. ושמחת המצווה היא שמחת השכינה.

227. ולא עוד, אלא שמרבה שלום בבית סתם, כמ"ש, וידעתָ כי שָׁלום אוהלֶך ופקדתָ נָוְוך ולא תחטא. ואם אינו פוקד את אשתו, זהו חטא, משום שגורע כבוד הזיווג העליון. כלומר, השכינה, שהזדווגה בו בדרך, שאשתו גרמה לו. ואם אינו מכיר טובה לה', הרי הוא מגלה דעתו, שהזיווג העליון אינו חשוב לו, וגורע כבודו.

228. טעם שני, למה שצריך לשמח את אשתו. שאם אשתו מתעברת מאותו הזיווג, הרי הזיווג העליון משפיע בה נשמה קדושה. כי ברית של הזיווג העליון, המשפיע את הנשמה, הוא ברית של הקב"ה.

ונמצא, שבפקידה זו שפוקד את אשתו, גורם זיווג הקב"ה ושכינתו. וע"כ צריך לכוון בשמחה זו, כמו שצריכים לכוון בזיווג של שבת, שהוא זיווג של חכמים. כלומר, שקדושת הזיווג הזה בביאתו מהדרך, שווה לקדושת הזיווג של ליל שבת.

וע"כ כתוב, וידעת כי שלום אוהלך, שהרי השכינה באה עימך ושורה בביתך. וע"כ, ופקדת נווך ולא תחטא. שלא תחטא מלשמש לפני השכינה שמחה של מצווה. כלומר, שלא ימנע הזיווג של הקב"ה ושכינתו, להשפיע בו נשמה, שהוא חטא גדול.

229. עד"ז הם תלמידי חכמים, שנפרדים מנשותיהם כל ימות השבוע, כדי שלא יתבטלו מעסק התורה. הזיווג העליון מזדווג בהם, והשכינה אינה מסתלקת מהם, כדי שיהיו זכר ונקבה. כיוון שנכנס השבת, צריכים תלמידי חכמים לשמח נשותיהם, בשביל כבוד הזיווג העליון, כי גורמים זיווג עליון להשפעת נשמות, וצריכים לכוון ליבם ברצון ריבונם.

ב' דרכים בסתם בני אדם, שבהיותם בדרך, הם אז בזיווג העליון, ובביתם הם בזיווג התחתון. כן נבחן אצל תלמידי חכמים אותם ב' הדרכים, אלא בהבדל מימות החול לשבת. שבימות החול הם נפרדים מנשותיהם מִסיבת עסק התורה, הם אז כמו היוצא לדרך, כלומר בזיווג עליון. ובליל שבת דומים לחוזרים לבית, שפוקדים את נשותיהם, וממשיכים נשמה עליונה מזיווג הקב"ה ושכינתו.

230. עד"ז הוא, מי שאשתו בימי הטומאה שלה, ושומר מצוות נידה כראוי, כל אותם הימים זיווג עליון מתחבר בו, כדי שיהיה זכר ונקבה. כיוון שנטהרה אשתו, צריך לשֹמחה בשמחת מצווה בשמחה עליונה. וכל הטעמים עולים בקנה אחד, וכל בני האמונה צריכים לכוון ליבם ורצונם בזה.

231. והאם שִׁבחו של האדם היוצא לדרך, אינו חשוב יותר מכאשר הוא בביתו, משום הזיווג העליון המזדווג עימו, בהיותו בדרך? בעת שאדם בביתו, עיקר הבית הוא אשתו, משום שהשכינה אינה מסתלקת מביתו בזכות אשתו.

כמ"ש, ויביאֶהָ יצחק האוהֱלה שֹרה אימו. שחזר ונדלק הנר, כמו שהיה בזמן שרה אימו, משום שהשכינה באה לבית בזכות רבקה. הרי שהשכינה שורה בבית בזכות אשתו.

232. כי אמא עליונה, בינה, אינה נמצאת אצל הזכר, ז"א, אלא בעת שהבית נתקן. והתחברו זכר ונוקבא, זו"ן. אז אמא עליונה משפיעה ברכות לברך את זו"ן. כעין זה, אמא תחתונה, השכינה, אינה נמצאת אצל הזכר, באדם למטה, אלא בשעה שנתקן הבית, והזכר בא אצלה לנוקבא והתחברו יחד. אז אמא תחתונה, השכינה, משפיעה ברכות לברך אותם באותו אופן.

233. וע"כ בב' נוקבאות מתעטר הזכר בביתו, כעין ז"א של מעלה. כמ"ש, עַד תאוַות גִבעות עולם. העַד הזה שבכתוב, שהוא מוחין של העדן העליון, תאוותן של גבעות עולם בו, שהן ב' הנוקבאות, הנקראות גבעות עולם:

א. נוקבא עליונה, בינה, חושקת לתקן את הזכר, ולעטר אותו במוחין דג"ר, ולברך אותו בחסדים.

ב. נוקבא תחתונה, חושקת להתחבר בזכר ולהיות ניזונה ממנו, מהמוחין של העַד.

כלומר, בגלל שנוקבא תחתונה חושקת בזכר, לקבל המוחין של עַד. ע"כ נוקבא עליונה, אמא, חושקת להשפיע המוחין הללו לזכר. וע"כ הזכר מתעטר ע"י ב' נוקבאות. כי לולא נוקבא תחתונה, הצריכה למוחין של עַד, מוחין דחכמה, לא הייתה אמא עליונה משפיעה המוחין הללו לזכר, כי הזכר אינו צריך להם, אלא לחסדים מכוסים.

234. וכמו שהתבאר בזכר של מעלה, הוא ג"כ בזכר של מטה, באדם בעוה"ז. כשהזכר נושא אישה, אליו תאוות גבעות עולם, ומתעטר בב' נוקבאות, הנקראות גבעות עולם, אחת עליונה, השכינה, ואחת תחתונה, אשתו. העליונה, השכינה, להשפיע לו ברכות. התחתונה, אשתו, להיות ניזונה ממנו ולהתחבר בו.

235. כשהוא יוצא לדרך אינו כך, שאינו מתעטר בב' נוקבאות, אלא אמא עליונה, השכינה, מתחברת עימו בהיותו בדרך, והתחתונה, אשתו, נשארת בבית. כשהוא חוזר לביתו, צריך שוב להתעטר בב' נוקבאות. הרי שהיושב בביתו חשוב הרבה יותר מהיוצא לדרך. כי היושב בביתו מתעטר בב' נוקבאות, כמ"ש, עד תאוות גבעות עולם. משא"כ היוצא לדרך, אין לו אלא נוקבא עליונה לבדה.