במעשה שלמטה מתעורר מעשה למעלה

[בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא]

104. והתקדִשתם והייתם קדושים. מי שמקדש עצמו מלמטה, מקדשים אותו מלמעלה. מי שמטמא עצמו מלמטה, מטמאים אותו מלמעלה. מקדשים מלמעלה, יפה הוא, שקדושת אדונו שורה עליו. אבל מאיזה מקום מטמאים אותו? והאם יש טומאה למעלה?

105. במעשה שלמטה מתעורר מעשה למעלה. אם המעשה שלמטה בקדושה, מתעוררת קדושה מלמעלה, ובאה ושורה על האדם, ומתקדש בה. ואם הוא מטמא עצמו מלמטה, מתעורר רוח הטומאה מלמעלה, ובא ושורה עליו, ונטמא בו. כי במעשה של האדם תלוי הדבר.

106. כי אין טוב ורע, קדושה וטומאה, שלא יהיה לו עיקר ושורש למעלה. ובמעשה של מטה מתעורר מעשה של מעלה. מה שתלוי במעשה, מתעורר למעלה ונעשה מעשה. ומה שתלוי בדיבור, הוא בדיבור. כי כשנגזר דיבור למטה, מתעורר כך למעלה.

107. מהו דיבור שמתעורר למעלה? כתוב, ודַבֵּר דָבָר. דיבור מעורר דיבור אחר למעלה, שנקרא דָבָר, המלכות, כמ"ש, דְבַר ה' אשר היה. וכתוב, ודְבַר ה' היה יקר. וכתוב, בדְבַר ה' שמיים נעשו. שכל אלו רומזים על המלכות, הנקראת דָבָר.

כי דיבור של האדם עולה ובוקע רקיעים עד שעולה במקומו, ומעורר: אם טוב, טוב, ואם רע, רע. כלומר, או שמעורר המלכות דקדושה להשפיע עליו, או שמעורר מלכות דטומאה להשפיע עליו. וע"כ כתוב, ונשמרתָ מכל דָבָר רָע.

והתבאר, שהן מעשה והן דיבור, שהאדם עושה ומדבר למטה, אם הם מצוות, הוא מושך קדושה מלמעלה, ממלכות. ואם הם חטאים, הוא מושך טומאה מלמעלה. וההפרש בין מעשה לדיבור הוא, כי ע"י מצוות התלויות במעשה, מעורר ומושך מחיצוניות המלכות, ששָׁם בחינת מעשה. וע"י מצוות התלויות בדיבור, מעורר ומושך מפנימיות המלכות, ששם בחינת דיבור.