בידך אפקיד רוחי
167. אוי להם לבני אדם, אטומי הלב שׂתומי העין, שאינם יודעים, כי כשבא הלילה, נפתחים שערי גיהינום, שנקרא מרה. והעֲשָׁנים שלו המתפשטים, עולים עד המוח. וכמה כוחות של יצה"ר מתפשטים בכל איברי הגוף. והשערים של גן העדן, עיני הלב, נסתמים ואינם נפתחים. כי כל האורות שבעיניים יוצאים מהלב.
168. ושערי הלב, העיניים, נסתמים, שלא יסתכלו באלו המזיקים, לילית. ואינם שולטים באורות הלב, במלאכים, המתפשטים בכל האיברים, כענפי האילן לכל צד. בזמן ההוא כל האורות סתומים בלב ומתאספים אליו, כיונים אל ארובותיהם. כנוח ואשתו, וכל מין שנכנסו עימו בתיבה.
169. והמזיקים המתגברים על כל איברי הגוף, הם כמֵי המבול, שגברו עליהם י"ה (15) אַמה. משום שחָטא בי"ה, והסתלק י"ה מהגוף, שהסתלק י"ה מן אלקים, ונשאר אִלֵ"ם, בלי ראייה ושמיעה וריח ודיבור. כמ"ש, נאלמתי דומיה. דומי"ה אותיות דום י"ה. כלומר, כזמן המבול, 15 אמה, גברו המזיקים על הגוף, והם מקיפים את הגוף, כמו תלם המקיף את החפירה והערוגה.
המרה שבגוף היא הגיהינום ויצה"ר. הלב שבגוף הוא גן העדן הקדושה. כשבא הלילה, נפתחים שערי גיהינום, שנקרא מרה. ומהמרה עולים עשנים, כוחות הדין, אל המוח. ע"כ מסתלקים המוחין והאדם ישן. והעשנים שלו המתפשטים, שהם כמו עשן הגיהינום, עולים עד המוח, והמוחין מסתלקים. ואז שערי גן עדן, העיניים, נסתמים.
העיניים נקראים שערי הלב, כי כל האורות שבעיניים יוצאים מהלב. שהלב גן העדן, והאורות שבו, הם המלאכים המתפשטים, שֵם אלקים, אל כל איברי הגוף, ושולטים עליהם. אבל בלילה, אינם שולטים באורות הלב, במלאכים, המתפשטים בכל האיברים, כענפי האילן לכל צד. לפיכך בלילה, כל האורות המתפשטים לגוף, חוזרים ומתאספים לשורשם אל הלב, לגן העדן. בדומה לתיבת נוח, שבזמן התגברות הדינים, מי המבול, התאספו כולם אל התיבה.
במבול כתוב, חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים. רומז לשם י"ה, שבאותיות אלקים. גברו המים, הם הקליפות, שהתגברו לדחות השם י"ה מהעולם. ואף כאן מתגברים כוחות הקליפות ודוחים שם י"ה מאלקים, מאורות הלב, שהם אלקים, המתפשטים אל איברי הגוף.
ומשום שחטא בי"ה, והסתלק י"ה מהגוף, שהסתלקו אותיות י"ה מאלקים, המתפשט בגוף. ואז, נשאר אִלֵ"ם. שלא נשאר מחמש אותיות אלקים אלא שלוש אותיות אל"ם, שמורה, שהגוף הוא בלא ראייה ושמיעה וריח ודיבור, כמ"ש, נאלמתי דומיה, אותיות דום י"ה, שמאלקים נשאר אלם, וע"כ נאלמתי.
170. כמו שנוח שלח את היונה בשליחותו, כך שולחת נשמת האדם את רוחו בשליחותה. ומשום זה צריך האדם להפקיד את רוחו במלכות, כמ"ש, בידךָ אפקיד רוחי. ואם הוא אסור בידי כוחות היצה"ר בעוונות הגוף, כתוב, בידך אפקיד רוחי, פדית אותי ה' אֵל אמת. שהקב"ה פודה אותו מידם.
171. כשהנשמה חייבת, כתוב ברוחו, יד ליד לא יינָקֶה רע. שהולך מיד אל יד במחנות היצה"ר, השורים עליו בעוונותיו, וזורקים אותו ממקום למקום. ואדם רואה בחלומו, שהוא במדינה אחרת, או במלכות אחרת, או באשפה, הכול לפי עוונותיו.
ואם הוא צדיק, כל המחנות של יצה"ט כולם, כמ"ש עליהם, ופניהם וכנפיהם פרודות, לקבל רוחו. ומעלים אותו למעלה, למקום החיות, הנושאות את הכיסא, המלכות, ושם רואה כמה חזיונות, דמיונות, ומראות הנבואה. ומשום זה ביארו חכמים שהחלום הוא אחד משישים בנבואה.
172. שומרה נפשי כי חסיד אני. ביארו חכמים, ולא עַם הארץ חסיד. כי התורה ניתנה מימִינו של הקב"ה, חסד. ומשום זה, מי שעוסק בתורה נקרא חסיד. משום זה אני אומר להקב"ה, שומרה נפשי, ואל תדון אותה כמעשי עמי הארצות האלו, שנאמר בהם, ולא עם הארץ חסיד.
והרי כמה עמי ארצות הם שעושים חסד. אלא ביארו, שחסיד, הוא המתחסד עם קונו. כמו דוד, שהיה מחבר התורה שלמעלה, ז"א, עם הקב"ה, מלכות. וזהו נקרא, המתחסד עם קונו, שמייחד הקב"ה ושכינתו. ומשום זה, שומרה נפשי כי חסיד אני.