שמעתי וירא תש"ג
להבין,
א. ענין שלשת המלאכים, שבאו לבקרו את אברהם בזמן המילה,
ב. וענין שהקב"ה בא לבקרו, ומה אמר לו בזמן הביקור,
ג. ושהמבקר, אמרו חז"ל, נוטל א' מששים מחוליו,
ד. וענין הפירוד עם לוט,
ה. וענין הפיכת סדום ועמורה,
ו. וענין בקשת אברהם, שלא להחריב את סדום,
ז. וענין הבטת אשת לוט מאחוריו, שנהיתה לנציב מלח,
ח. וענין הנאת שמעון ולוי לאנשי שכם, בענין המילה שאמרו, "כי חרפה לנו",
ט. וענין ב' פרידות, שיוצאו מלוט, שהם נמחקו בימי דוד ושלמה, שהם בחינת הפיכיות זו לזו.
ולהבין את הנ"ל נקדים את הענין, שידוע לנו, שבכל דבר אנו מבחינים עולם-שנה-נפש. לכן גם בענין מילה, שהוא סוד כריתת ברית המעור, נוהג גם שם ענין עולם-שנה-נפש. (יש ד' בריתות: עינים, ולשון, ולב, ומעור. ומעור כולל כולם).
והמעור, שהוא בחינת ערלה, הוא הבחינה ד', שצריכים להסירה למקומה, היינו לבחינת עפר, שהוא בחינת מלכות במקומה. שפירושו, הורדת מלכות לבחינת עפר. הוא כמ"ש: "אבא נותן את הלובן", היינו שמוריד את המלכות מכל הל"ב נתיבות למקומו. ונמצא, שהספירות נתלבנו מבחינת העביות של מלכות דמדת הדין, שהיה בהם, שבשביל המלכות זו נעשה השבירה.
ואח"כ אמא נותן את האודם, שמקבלת מלכות הממותקת בבינה, שנקרא אדמה ולא עפר. כי במלכות אנו מבחינים ב' בחינות:
א. בחינת אדמה,
ב. בחינת עפר.
אדמה נקרא מלכות, שיש לה מיתוק של בינה, שנקרא "מלכות שעלתה לבינה".
ועפר נקרא "מלכות במקום מלכות", שהוא מדת הדין.
ובזמן שאברהם היה צריך להוליד את יצחק, שהוא בחינת כלל ישראל, היה צריך לטהר את עצמו עם בחינת מילה, כדי שיצאו הכלל ישראל בטהרה.
והמילה, מבחינת נפש שלה, נקרא מילה, שהוא ענין הסרת הערלה, ולהשליכה למקום עפר.
ובחינת עולם שבמילה, נקראת הפיכת סדום ועמורה.
ובחינת התכללות מהנפשות שבעולם (שעולם נקרא התכללות מהרבה נפשות) נקרא בחינת לוט. והמילה שבבחינת עולם נקרא הפיכת סדום, וריפא כאב המילה נקרא הצלת לוט. לוט מלשון ארעא דאתלטיא [ארץ מקוללת], הנקרא בחינה ד'.
כי צריכים לדעת, שבזמן שהאדם זכה לדביקות ה', שיש לו אז השתוות הצורה, שרצונו רק להשפיע ולא לקבל כלום לתועלת עצמו, אז באים לידי מצב, שאין לו מקום עבודה. כי בשביל עצמו אינו צריך לשום דבר. ובשביל השם ית', הוא רואה, שהשם ית' אינו בעל חסרון. לכן הוא נשאר עומד בלי עבודה. ואז יש לו כאב גדול מהמילה, כיון שהמילה גרם לו מקום עבודה. כי מילה נקרא הסרת הרצון לקבל לעצמו.
נמצא, שבזה שהסיר את הרצון לקבל, שכבר אינו שולט בו, אם כן אין לו מה להוסיף על עבודתו. על זה יש תיקון, אפילו לאחר שזכה למול את עצמו מהרצון לקבל, מכל מקום נשאר בו עוד ניצוצין מבחינה ד', שגם הם מחכים לתיקון. והם מתמתקים רק ע"י המשכת האורות דגדלות. ועל ידי זה יש לו כבר מקום עבודה.
וזה ענין, שהיה לאברהם אבינו עליו השלום כאב אחר המילה, היינו כנ"ל. והקב"ה בא אליו לבקרו. וזה ענין שמלאך רפאל ריפא לו על הכאב הזה (ואין לומר, מאחר שבהד' מלאכים הסדר הוא, מיכאל מימין וגבריאל משמאל, ומלפנים אוריאל, מאחורו שהוא מלכות המרומזת במערב, הוא רפאל, הוא משום שהוא מרפא את המלכות אחרי הסרת הערלה, שיהיה עוד מקום עבודה, כנ"ל).
ומלאך השני בא להפוך את סדום. היינו כנ"ל, שבחינת הסרת הערלה בבחינת נפש נקרא מילה, ובבחינת עולם נקרא הפיכת סדום. וכמו שאמרו, שאחרי הסרת הערלה נשאר כאב. אז צריכים לרפא את הכאב. כמו כן בהפיכת סדום נקרא הריפוי בשם הצלת לוט, מטעם ב' פרידות טובות, שעתיד לצאת.
ולכאורה קשה להבין ענין פירדות טובות: אם זה פירוד, איך אפשר להיות טובות? אלא כנ"ל, שלאחר הסרת הערלה, יש בחינת כאב כנ"ל, שהוא מטעם, שאין לו מקום עבודה. ומאותן הפרידות, היינו הניצוצין שנשארו מבחינה ד', הם נותנים לו מקום עבודה, בזה שהוא צריך לתקן אותם. ואינם יכולים לתקן אותם מטרם הסרת הערלה. כי מקודם צריכים להעלות ולתקן את הרפ"ח ניצוצין. ואח"כ מתקנים את הלב ניצוצין, הנקרא "לב האבן". לכן, מקודם הוא צריך להסיר את הערלה מכל וכל. שזה ענין, שצריך להיות סוד, שאינו צריך לידע מקודם, שהם צריכים להישאר בבחינת רשימו. וזהו פירוש "סוד", שע"י תיקון המילה, שהוא ענין פרע היסוד, היינו פרע "יוד". ואז מ"סוד" נעשה "יסוד".
וזה ענין, שאותו מלאך רפאל הלך אח"כ להציל את לוט, מטעם "פרידות טובות", שהוא ענין רות ונעמי, שהוא בחינת מוחא וליבא. "רות" הוא מלשון "ראויה", שהא' נבלעת במבטא. ו"נעמי" הוא מלשון "נועם", משהו נועם אל הלב, שנמתקו אח"כ בדוד ושלמה.
מה שאין כן, מקודם זה אמר המלאך: "אל תביט מאחריך". משום ש"לוט" הוא בחינה ד'. אבל יש לה על כל פנים חיבור עם אברהם. מה שאין כן "אחריך", אחרי הבחינה ד', שאז אין רק בחינה ד' בעצם, בלי מיתוק. הוא סוד תנינים הגדולים, שאמרו חז"ל, שהוא לויתן ובת זוגו, שהרג את הנוקבא ומלחה לצדיקים לעתיד לבוא. שלעתיד לבוא, נקרא אחרי כל התיקונים.
וזה סוד, כשהביטה אשת לוט אחריה, כמ"ש "ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח". אבל מקודם צריכים להרגה, שזה סוד הפיכת סדום. אבל צריכים להציל את לוט גם כן, שהוא בחינת לויתן (שהוא החיבור שיש לבחינה ד' מאברהם, כנ"ל).
ובזה מתורץ קשית העולם: איך היה יכול המלאך, שריפא את אברהם, להציל את לוט? הלא יש כלל: "אין מלאך אחד עושה שתי שליחות". אלא שזה ענין אחד. כי צריכה להשאר רשימו מבחינה ד', אבל זה צריך להיות סוד. זאת אומרת, שטרם שמל את עצמו, לא צריכים לדעת מזה כלום. אלא צריך להרגה. והקב"ה מלחה לצדיקים לעתיד לבוא, שאז נעשה מהסוד יסוד.
וזה ענין הריב, שהיה בין רועי מקנה אברהם לרועי מקנה לוט (מקנה פירושו קנינים רוחניים). כי המקנה של אברהם היה לצורך הגדלת בחינת אברהם, שהוא בחינת אמונה. זאת אומרת, שעל ידי זה לקח על עצמו כוחות יותר גדולים ללכת למעלה מהדעת, כיון שראה, שדוקא ע"י דרך הזה של אמונה למעלה מהדעת זוכים לכל הקנינים.
נמצא, שמה שהוא רוצה את הקנינים, הוא, שהקנינים האלו מעידים על הדרך, הנקרא אמונה למעלה מהדעת, שהוא דרך אמיתי. וראיה לזה, כיון שמשפיעים לו מלמעלה קנינים רוחניים. נמצא שעל ידי הקנינים הוא מתאמץ רק ללכת בדרך אמונה למעלה מהדעת. אבל הוא לא רוצה את הקנינים הרוחניים, משום שהם מדרגות והשגות גדלות.
היינו, לא שהוא מאמין בה', בכדי להשיג ע"י האמונה השגות גדולות. אלא הוא צריך להשגות גדולות, כדי שידע את שהוא הולך בדרך אמיתי. נמצא, שלאחר כל הגדלות הוא רוצה ללכת דוקא בדרך האמונה. כי על ידי זה הוא רואה, שהוא עושה משהו.
מה שאין כן רועי מקנה לוט, כל כוונתם היו בכדי להשיג קנינים והשגות גדולות, שזה נקרא להגדיל בחינת לוט. שלוט נקרא ארעא דאתלטיא [ארץ מקוללת], שהוא הרצון לקבל שלו, המכונה בחינה ד', בין במוחא ובין בליבא. ועל כן אמר אברהם: "הפרד נא מעלי". היינו, שהבחינה ד' יפרד ממנו, שמבחינת עולם-שנה-נפש.
וזה ענין מילה והסרת הערלה. והסרת הבחינה ד' בנפש נקרא מילה. ובבחינת עולם נקרא הסרת הערלה בשם הפיכת סדום. ומבחינת שנה הוא בחינת התכללות מנפשות הרבה, נקרא שנה. וזהו בחינת לוט, מלשון קללה, המכונה ארעא דאתלטיא [ארץ מקוללת]. לכן כשאמר אברהם ללוט: "הפרד נא מעלי".
אבל מכל מקום לוט היה בן הרן, שהכוונה הוא על צמצום ב', המכונה "נהר, היוצא מעדן, להשקות את הגן". ויש בחינת "עבר הנהר", שהוא מחוץ לנהר, היינו צמצום א'. ויש הפרש מצמצום א' לצמצום ב'. כי בצמצום א' הדינים עומדים למטה מכל הספירות דקדושה, כמו שיוצאו מתחילה מסדר השתלשלות העולמות. מה שאין כן בצמצום ב' הם עלו למקום קדושה, ויש להם כבר אחיזה בקדושה. לכן מבחינה זו הם יותר גרועים מצמצום א', אין להם התפשטות נוספת.
הנה "ארץ כנען" הוא מבחינת צמצום ב', שהם גרועים מאד, משום שיש להם אחיזה בקדושה. לכן כתיב בהם "לא תחיה כל נשמה". מה שאין כן בחינת לוט, שהוא בחינה ד', צריך להציל אותה. לכן ג' המלאכים באו כאחד. אחד לברכת הזרע, שהוא בחינת כלל ישראל, שזה מרמז גם על פריה ורביה בתורה, שהוא סוד גלוי רזי תורה, שזה נקרא בנים, לשון הבנה. וכל זה יכולים להשיג רק אחר תיקון המילה.
וזה סוד שאמר ה': "המכסה אני מאברהם את אשר אני עושה". כי אברהם היה מפחד מהפיכת סדום, אולי יאבדו לו כל הכלי קבלה. לכן אמר: "אולי יש חמשים צדיקים?" כי פרצוף שלם הוא חמשים מדרגות. ואח"כ שאל: "אולי יש ארבעים וחמשה צדיקים?" היינו עביות דבחינה ג', שהוא בחינת ארבעים, וד' דהתלבשות שהוא בחינת ו"ק, חצי מדרגה, שהוא חמש ספירות. וכו', עד ששאל: "אולי יש עשרה צדיקים?" היינו קומת מלכות, שהיא רק עשרה. לכן כשראה, שאפילו קומת מלכות אינה יכולה לצאת משם, אז הסכים אברהם על הפיכת סדום.
נמצא, שבזמן שהקב"ה בא לבקרו, אז נתן תפילה על סדום. וזה שכתוב "הכצעקתה" וכו', היינו שכולם היו משוקעים ברצון לקבל. "כלה, ואם לא אדעה", היינו אם יש בהם בחינות של השפעה, אז ונדעה שהוא ענין חיבור, זאת אומרת שיחבר אותם להקדושה. וכיון שראה אברהם, שמהם לא תצמח שום טובה, אז הסכים להפיכת סדום.
וזה סוד שאחר פרידת לוט מאברהם כתוב "ויאהל עד סדום", שהוא למקום מגוריהם של הרצון לקבל, שזהו מבחינתו עצמו. וזהו רק בארץ ישראל. מה שאין כן בעבר הנהר, שהוא בחינת צמצום א', שהוא שליטת הבחינה ד' בעצם, אין מקום לעבודה, כי במקומה היא הגוברת והשולטת ורק בארץ ישראל, שהוא בחינת צמצום ב'. שם שייך כל העבודה. וזה סוד שנקרא אברהם "בה' בראם". היינו שה"י" דשרי נחלקה ל"ב' ההין", לה' תחתונה ולה' עילאה, שאברהם לקח מבחינת התכללות ה' תתאה בה' עילאה.
ובזה נבין את שמעון ולוי, שהערימו את אנשי שכם. מאחר ששכם חפץ בדינה היה, משום שכל כוונתו היה רק ברצון לקבל, אז הם אמרו, כי צריכים למול, היינו לבטל את הכלי קבלה. והיות שכל כוונתם היה רק ברצון לקבל, נמצא שע"י המילה בעצמם נהרגו, בזה שנאבד להם הרצון לקבל ע"י המילה. וזה נחשב להם להריגה. נמצא לפי זה, שהם בעצמם הערימו, כיון שכל כוונתם היה בדינה אחותם. והם חשבו, שיכלו לקבל את דינה בכלים דקבלה. לכן, לאחר שנמולו ורצו לקבל אז את דינה, ואז הם היו יכולים להשתמש רק בכלים דהשפעה, וכלים דקבלה נאבד להם ע"י המילה. והיות שהיה חסר להם ניצוצי השפעה, מטעם ששכם היה בן חמור, שאין לו מושג רק בכלים דקבלה, לכן לא יוכלו לקבל את דינה בכלים דהשפעה, שזהו נגד שורשם, ששורשם הוא רק חמור, רצון לקבל, נמצאו קרח מכאן וקרח מכאן. וזהו נבחן ששמעון ולוי גורמו להם הריגה, אבל הם בעצמם אשמים, ולא שמעון ולוי.
וזה ענין מה שאמרו חז"ל: "אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש". ויש להבין מהו פירוש "אם פגע". שמשמע שלא תמיד נמצא המנוול, שכוונתו על הרצון לקבל. אלא הפירוש הוא, שלא אצל כולם הרצון לקבל נקרא מנוול, אלא אם נמצא מי שהוא, שאצלו הרצון לקבל הוא מרגיש אותו למנוול, והוא רוצה להפטר ממנו, כמ"ש "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, אם נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה, ואם לאו יקרא קריאת שמע, ואם לאו יזכיר לו יום המיתה" (ברכות דף ה'). אז יש לו ג' עצות ביחד, שאחד בלי אחרים אין לו שלימות.
ובזה מובן קשיות העולם, שהגמרא מסיימת. ואם לא עוזר עצה הראשונה, היינו "משכהו לבית המדרש", אז "לקרוא קריאת שמע". ואם לא עוזר לו, אז "יזכיר לו יום המיתה". אם כן, למה הוא צריך לב' עצות הראשונות, שהם בספק אם יעזור לו? למה לא יקח תיכף העצה האחרונה, היינו שיזכיר לו את יום המיתה? על זה הוא מתרץ, שאין הפירוש שעצה אחד יעזור, אלא שצריכים כל הג' עצות ביחד.
והפירוש הוא:
א. משכהו לבית המדרש, היינו בחינת אורייתא,
ב. שיקרא קריאת שמע, הוא בחינת קוב"ה ודביקות בה',
ג. הזכרת יום המיתה. פירושו מסירות נפש, שזהו בחינת ישראל, שנמשלו כיונה שפושטת את צוארה. היינו, שכל הג' בחינות הם בחינת יחוד אחד, הנקרא "אורייתא וישראל וקוב"ה חד הוא".
ולבחינת תורה ולבחינת קריאת שמע יכולים לקבל סיוע מרב. אבל לבחינת ישראל, שהוא סוד מילה, שהוא בחינת מסירות נפש, צריך האדם בעצמו לעבוד. והגם שעל זה גם כן יש סיוע מלמעלה, כמו שאמרו חז"ל: "וכרת עמו הברית", שפירושו, שהקב"ה עזרו, אבל מכל מקום האדם צריך להתחיל. וזה ענין "יזכיר לו יום המיתה", שצריכים תמיד להזכיר ולא לשכוח, משום שזהו עיקר עבודת האדם.
וענין הרשימות שצריכים להשאיר בסוד הצלת לוט, הוא מטעם ב' פרידות טובות, שהוא סוד ענין המן ומרדכי. כי מרדכי, שרצונו רק להשפיע, אין לו שום צורך בהמשכת אורות דגדלות. אבל ע"י המן, שהוא רוצה לבלוע את כל האורות לרשותו, על ידו, היינו הוא הגורם שמעורר את האדם להמשיך את האורות דגדלות. אבל לאחר שכבר המשיך את האורות, אסור לקבל אותם בכלים של המן, שנקרא כלים דקבלה. אלא בכלים דהשפעה. שזהו פירוש מה שכתוב, שהמלך אמר להמן "ועשה כן למרדכי היהודי", שזה נבחן, אורות דהמן המאירים בכלים דמרדכי.