גברים ונשים

זכר ונקבה יחד נקראים אדם

82. אדם הוא זכר ונקבה, ולא נקרא בשם אדם זולתם. המלכות לפי עצמה לבדה, כשאיננה בזיווג עם ז"א, אינה נקראת בשם אדם, להיותה בלי זכר. אלא רק בעת שמזדווגת עם הז"א, אז נקראים שניהם בשם אדם. כמ"ש, זכר ונקבה בְּרָאָם, ויברך אותם, ויקרא את שמם אדם ביום הִבָּראם. הרי ששניהם ביחד נקראו אדם. אמנם כל אחד לעצמו הוא כמו חצי גוף, ואינו נקרא אדם.

("תדשֵׁא הארץ דשא", בראשית-א)

כשהאישה מתחברת בבעלה

205. שהמַשׂיא את בתו, כל עוד שלא נכנסה לבעלה, אביה ואימה מתקנים אותה, ונותנים לה כל מה שהיא צריכה. ואחר שהתחברה עם בעלה, הבעל מזִין אותה, ונותן לה מה שצריכה.

תחילה כתוב, וייבן ה' אלקים. אשר או"א תיקנו אותה. ואח"כ כתוב, ויביאה אל האדם, שיתקשרו זה בזה ויתחברו אחד באחד, והבעל ייתן לה מה שצריכה.

206. אלקים הבין דרכה. כשהבת בבית אִימה, האֵם מסתכלת בכל יום בכל מה שבתה צריכה. ואלקים, אמא, הבין דרכה, של הנוקבא. אחר שבעלה נשא אותה, הוא נותן לה כל מה שהיא רוצה, ומתקן צרכיה. והוא, כלומר הבעל, ידע את מקומה, שמשגיח עליה אחר שנישאת לו.

("ויִיבן ה' אלקים את הצלע", בראשית-ב)

המתחבר עם אשתו

215. וייטול רשות ממנה קודם הזיווג. כמ"ש, ויפגע בַּמקום, ויָלֶן שָׁם. שפירושו, שייטול רשות בתחילה. מכאן, מי שמתחבר עם אשתו, צריך לפייס אותה ולהמתיק אותה בדיבורים. ואם אינו מפייס אותה, לא ילון אצלה, משום שהרצון שלהם צריך להיות כאחד באין אונס.

("פיוס ונטילת רשות", בראשית-ב)

מי שמניקה את הילד שלה, לא תזדווג לבעלה

323. מי שמניקה את הילד שלה, לא תזדווג לבעלה אלא בשעה שהילד ישן. ואח"כ לא תניק אותו עד שעה אחת, כמהלך שני מילין. או כמהלך מיל אחד אם אינה יכולה לחכות משום צער הילד, בזמן שהילד בוכה. ובזה לא יפחד ממנה, מלילית, לעולם.

("מי שמניקה את הילד שלה", ויקרא)

לשמח את האישה

226. וכשבא לביתו, צריך לשמח את אשתו, משום שאשתו גרמה לו הזיווג העליון ההוא. כי ע"י תפילת הדרך, שהתפלל בעודו בביתו, שהיה בשלמות, משום שהיה שרוי בזכר ובנוקבא, זכה לזיווג העליון בדרך.

הרי שאשתו גרמה לו הזיווג העליון שבדרך, כלומר, השראת השכינה. כיוון שבא אצלה, צריך לשמח אותה מב' טעמים. טעם אחד, משום שמחת הזיווג, כי הזיווג ההוא הוא שמחה של מצווה. ושמחת המצווה היא שמחת השכינה.

("מי שיצא לדרך", בראשית-ב)

תלמידי חכמים ונשותיהם

229. תלמידי חכמים, שנפרדים מנשותיהם כל ימות השבוע, כדי שלא יתבטלו מעסק התורה. הזיווג העליון מזדווג בהם, והשכינה אינה מסתלקת מהם, כדי שיהיו זכר ונקבה. כיוון שנכנס השבת, צריכים תלמידי חכמים לשמח נשותיהם, בשביל כבוד הזיווג העליון, כי גורמים זיווג עליון להשפעת נשמות, וצריכים לכוון ליבם ברצון ריבונם.

("מי שיצא לדרך", בראשית-ב)

זכר ונקבה צורה עליונה

368. זכר ונקבה בראם. מכאן נשמע, כל צורה שלא נמצאו בה זכר ונקבה, אינה צורה עליונה כראוי.

369. בכל מקום שלא נמצאו זכר ונקבה יחד, אין הקב"ה שׂם דירתו באותו המקום. וברכוֹת אינן נמצאות אלא במקום שנמצאים זכר ונקבה. כמ"ש, ויברך אותם, ויקרא את שמם אדם ביום הִבָּראם. ולא כתוב, ויברך אותו, ויקרא את שמו אדם. ללמד, שאפילו בשם אדם אינו נקרא, אלא זכר ונקבה יחד.

("זכר ונקבה בְּרָאָם", בראשית-ב)

למעלה לא ניכר בנשמות זכר ונקבה

204. כל נשמות העולם, שהן פרי מעשיו של הקב"ה, כולן הן אחד. למעלה עוד לא ניכר בהן שהן זכר ונקבה, אלא כשיורדות לעולם כל הנשמות בבחינות זכר ונקבה, וכל נשמה היא זכר ונקבה מחוברים כאחד.

("כתפוח בעצי היער", לך לך)

זכר ונקבה כלולים כאחד

205. השתוקקותה של הנקבה לזכר עושה נפש. וכן רצון השתוקקותו של הזכר לנקבה, ודבקותו בה, מוציא נפש. והיא כוללת את הנפש מהשתוקקות הנקבה, ולוקחת אותה. ונכללת ההשתוקקות של התחתון, הנקבה, בהשתוקקות של העליון, הזכר. ונעשו ב' הנפשות רצון אחד בלי פירוד.

206. ואז הנקבה כוללת הכול. שלוקחת ב' הנפשות ומתעבֶּרת מהזכר בהן. והשתוקקותם של שניהם מתדבקות ונעשו אחד. וע"כ כלול הכול זה בזה. וכאשר הנשמות יוצאות, זכר ונקבה כלולים בהן כאחד.

("כתפוח בעצי היער", לך לך)

הקב"ה מזווג אותם

207. כיוון שיורדים לעולם, נפרדות זה מזה, הזכר מהנקבה. זה פונה לעברו, וזה פונה לעברו. והקב"ה מזווג אותם אח"כ. ולא ניתן מַפתח הזיווג לאחר, אלא להקב"ה לבדו, שרק הוא יודע זיווגם, לחבר אותם כראוי, שיהיו זכר ונקבה מנשמה אחת.

208. אשרי האיש הזוכה במעשיו, והולך בדרך האמת. כדי שיתחברו לו נפש בנפש, זכר בנקבה, כמו שהיו מקודם שירדו לעולם. אבל אם אינו זוכה, לא יתנו לו בת זוגו. וע"כ כתוב עליו, ופריו מתוק לחִכִּי. כי האיש הזה התברך בתיקון זכר ונקבה כראוי, שיתברך ממנו העולם בפירות מתוקים, כלומר תולדות נאות, משום שהכול תלוי במעשיו של האדם, אם זכה או לא.

("כתפוח בעצי היער", לך לך)

השתוקקות הנקבה אל הזכר

209. הקב"ה אמר לכנ"י, לשכינה, ממני פֶּרְייךָ נמצא. ולא כתוב, פִּריִי נמצא, אלא, פרייך, להורות על אותה השתוקקות של הנקבה, העושה בחינת הנקבה של הנפש, שנכללת בכוחו של הזכר. ונכללו נפש הנקבה בנפש הזכר, ונעשו אחד, כלולים זה בזה. ואח"כ נמצאים שניהם נפרדים בעולם. ודאי שבכוחו של הזכר נמצא הפרי של הנוקבא בעולם. פרייך, פירות הנקבה, הנפש הנמשך בהשתוקקותה. ומשמיענו הכתוב, שאפילו נפש הנקבה אינה מבחינתה עצמה, אלא מכוח התכללותה בנפש הזכר. וע"כ אמר, ממני פרייך נמצא.

210. ממני פרייך נמצא. כי בהשתוקקות הנקבה עצמה, שמשם באה הנקבה של הנפש, נמצא פריו של הזכר. כי לולא השתוקקות הנקבה אל הזכר, לא היו נעשים פירות בעולם, כלומר שלא היו שום תולדות.

("כתפוח בעצי היער", לך לך)

להיעשות גוף אחד שלם

23. ונקרא האדם אחד, בשעה שנמצא זכר ונוקבא, ומתקדש בקדושה עליונה ומתכוון להתקדש. בשעה שנמצא האדם בזיווג אחד זכר ונוקבא, ומתכוון להתקדש כראוי, אז הוא שלם ונקרא אחד בלי פגם.

24. משום זה צריך האדם לשמח את אשתו בשעה ההיא, להכין אותה עימו ברצון אחד, ויתכוונו שניהם יחד לדבר ההוא. וכשנמצאים שניהם יחד, אז הכול אחד בגוף ובנפש. בנפש הם אחד, להידבק זה בזה ברצון אחד. ובגוף הם אחד, כי אדם שלא נשא אישה, הוא כמו גוף שנחלק, שהוא חצי גוף, ובת זוגו היא חצי גוף. וכשמתחברים יחד זכר ונוקבא, אז נעשים גוף אחד שלם. ונמצא שהם נפש אחת וגוף אחד, ונמצא האדם אחד. ואז הקב"ה שורה באחד, ומפקיד הרוח הקדוש באחד ההוא, בנולד מהם.

25. ואלו נקראים בנים של הקב"ה. ומשום זה כתוב, קדושים תהיו כי קדוש אני ה'. אשריהם ישראל שלא העמידו דבר זה במקום אחר, שלא רצו שום דבר בעד קדושתם, אלא להידבק בו ממש, בו ולא באחר. וע"כ, קדושים תהיו, כי קדוש אני ה' אלקיכם.

("הוי ארץ צִלְצַל כנפיים", קדושים)

השכינה אינה שורה על אדם שלא נשא אישה

17. כשאדם נושא אישה, הוא מתדבק בשכינה, כי מטרם שנשא אישה אין השכינה שורה עליו, כי אין השכינה שורה על מקום פגום. וכשהשכינה אינה שורה עליו, היא מונעת ממנו י"ב מתנות עליונות.

18. לכן כל השרוי בלי אישה, שרוי בלי טובה, כמ"ש, לא טוב היות האדם לבדו. ושרוי בלי שמחה, כמ"ש, ושמחתָ אתה וביתך.

ושרוי בלי ברכה, כמ"ש, להניח ברכה אל ביתךָ. ובלי שלום, כמ"ש, וידעתָ כי שָׁלום אוהלך. ובלי עזרה, כמ"ש, אעשה לו עזר כנגדו. ובלי כפרה, כמ"ש, וכיפר בעדו ובעד ביתו.

ובלי תורה, כמ"ש, האם אין עֶזְרתי בי ותושייה נדחָה ממני. ובלי חכמה, כמ"ש, חַכְמות נשים בנתה ביתה. ובלי חיים, כמ"ש, רְאֵה חיים עם אישה אשר אהבת. ובלי רצון, כמ"ש, מצא אישה מצא טוב ויָפֶק רצון מה'. ובלי עושר, כמ"ש, בָּטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר. ובלי כבוד, כמ"ש, אשת חן תתמוך כבוד.

19. משום שאשת חיל, המלכות, נקראת יִראת ה', כמ"ש, יִראת ה' טהורה. כשאדם נושא אישה, נפתחים כל י"ב השערים להוסיף ברכות על ראשו, משום שיושב בסתר המלכות, ונשלם כעין של מעלה.

("שירת הבאר", חוקת, זוהר חדש)

כי נר מצווה ותורה אור

729. רבי יוסי הביט מאחוריו, וראה בתו של בעל המלון עומדת מאחוריהם. אמר, נר מצווה, זהו נר, שהוא מצווה, שהנשים זוכות בו, והיא נר של שבת. שאע"פ שהנשים אינן זוכות בתורה, הרי הגברים זוכים בתורה, ומאירים לנר ההוא שהנשים מתקנות במצווה הזו. הנשים בתיקון הנר הזה, הגברים בתורה, להדליק ולהאיר הנר הזה, שהוא תיקון של מצווה שהנשים התחייבו בו.

("כי נר מצווה ותורה אור", תרומה)

אִשָׁה - אש ה'

217-218. ויאמֶר האדם, זאת הַפַּעם עֶצם מֵעֲצָמיי ובָשׂר מִבשׂרי. עתה התחיל לשבח אותה, לזאת ייקָרא אִשה, שאין עוד כמותה, הכבוד של הבית. כל הנשים בפניה הן כקוף בפני אדם, אבל לזאת ייקרא אשה, שלמות הכול. לזאת ולא לאחרת. כי השם אשה מורה אש ה'. שלמות הארת שמאל, שנקראת אש, הקשורה באות ה', הנוקבא.

וזהו ששיבח אותה, לזאת ייקרא אִשה. כי מִסיבת הארת החכמה, המאירה בה אחר שנכללה בחסדים של בעלה, ניתן לה השם אשה, שהיא הארת החכמה, המכונה אש, כמ"ש, והיה אור ישראל לאש.

("פיוס ונטילת רשות", בראשית-ב)

עיקר הבית הוא אשתו

231. עיקר הבית הוא אשתו, משום שהשכינה אינה מסתלקת מביתו בזכות אשתו.

כמ"ש, ויביאֶהָ יצחק האוהֱלה שׂרה אימו. שחזר ונדלק הנר, כמו שהיה בזמן שרה אימו, משום שהשכינה באה לבית בזכות רבקה. הרי שהשכינה שורה בבית בזכות אשתו.

232. כי אמא עליונה, בינה, אינה נמצאת אצל הזכר, ז"א, אלא בעת שהבית נתקן. והתחברו זכר ונוקבא, זו"ן. אז אמא עליונה משפיעה ברכות לברך את זו"ן. כעין זה, אמא תחתונה, השכינה, אינה נמצאת אצל הזכר, באדם למטה, אלא בשעה שנתקן הבית, והזכר בא אצלה לנוקבא והתחברו יחד. אז אמא תחתונה, השכינה, משפיעה ברכות לברך אותם.

("מי שיצא לדרך", בראשית-ב)

לבנות בית, לטעת כרם, לקחת אישה ולהוליד בנים

280. בחכמה ייבנה בית. שלושה דברים צריך האדם לעשות בדרכי העולם: לבנות בית מושבו, ולטעת כרם להתפרנס בו, ואח"כ לקחת לו אישה ולהוליד בנים, לפרנס אותם בהם. ולא כדרך השוטים, הלוקחים אישה בתחילה, ואח"כ נוטעים כרם, ואח"כ בונים בית.

281. כל הלוקח לו אישה, ואין לו בתחילה במה שיוכל לפרנס אותה, הרי זה חופשי מהמצוות, כמתים, הנקראים חופשיים. כמ"ש, במתים חופשי. ונקרא חופשי, לפי שהוא חופשי מהמצוות. מפני שלא יוכל לעסוק בעבודת בוראו, אלא בעבודת אשתו.

282. כאילו לוקח עבודה זרה לעצמו. בתחילה היו החכמים והחסידים לוקחים אישה, ולא היה להם די פרנסתם, וממיתים עצמם ברעב ובצמא, ומניחים כל חיי עוה"ז, ועוסקים בתורה ובמצוות ובעבודת בוראם.

אבל בזמן הזה, שהעולם טרוד אחר פרנסה, צריך לכונן בית בתחילה, ולזמן מזונותיו, ואח"כ לקחת לו אישה. ויוכל לעבוד בוראו ולעסוק בתורה, כמו שלומדים, אם אין קמח אין תורה.

283. מאחר שהאדם נושא אישה, אז נקרא עבד ה', מפני שליבו פנוי מלהסתכל בעבירה ובנשים, ומלתור אחר לבבו ועיניו, כמ"ש, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. לפיכך צריך אדם להשתדל לכונן בית בראש, ולעשות יישוב בבית.

284. ולומד זה מהקב"ה, שקודם בנה בית וכונן אותו, וזימן כל הפרנסה והמזונות, קודם שיבוא אדם לעולם. איך? ברא את העולם בראש, שהוא הבית. וזימן כל הפרנסה. ברא את הבהמות, ואת החיות, ואת העופות והדגים, הצמחים והאילנות, שהם זימון כל הפרנסה. לאחר שהכין הבית והפרנסה, הביא את האדם, וברא אותו ואת אשתו והולידו בנים ועשו יישוב בבית. וע"כ נאמר בראשית, בית ראש. כאשר תבין באותיות, תמצא בי"ת ראש. וכן התחילה התורה בראשית, כלומר בית ראשית, והכול עניין אחד.

285. ועכ"ז צריך האדם להשתדל בדרך ארץ, ולעשות עיתים לתורה, ולהיות עמלו בשתי הדרכים האלו, מפני שיגיעת שניהם משכיחה עוון. ואם יאמר אדם הריני בן אבות העולם, ממשפחה גדולה, איני ראוי לעשות מלאכה ולא להתבזות. אמור לו, שוטה, כבר הקדימך יוֹצרךָ, כמ"ש, בראשית ברא אלקים את השמיים ואת הארץ, והוא עשה מלאכה קודם שבאת לעולם. כמ"ש, מכל מלאכתו, אשר ברא אלקים לעשות. קרא לה מלאכה. וכן כמ"ש, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה.

286. ברא הקב"ה את האדם אחרון לכל הנבראים, ללמד, שעשה בכל יום מלאכתו, וברא העולם וכל צבאם, וביום השישי, שהוא אחרון למלאכתו, ברא בו את האדם. אמר לאדם, עד כאן הייתי אני משתדל במלאכה, מכאן ואילך אתה תשתדל בה. וזהו, בראשית ברא אלקים, קודם שיבוא אדם לעולם.

287. למה נברא אדם בצלם אלקים? משל למלך, שהיה מושל על המדינה, והיה בונה בירניות ותיקונים לעיר, וכל בני העיר משתעבדים תחתיו. יום אחד קרא לכל בני העיר, ומינה עליהם שר אחד שלו, אמר, עד כאן הייתי טורח בכל צורכי העיר, ולעשות מגדלים ובירניות, מכאן ואילך הרי זה כמוני.

288. כעניין זה כתוב באדם, ויברא אלקים את האדם בצלמו, ואמר לו, ראה, בניתי כל העיר וכל אשר בה, וכאשר הייתי מושל עליה ובונה אותה ככל חפצי, כך אתה תבנה ותעשה מלאכת העולם. מכאן ואילך יהיה הכול מסור בידך, וכולם יהיו משועבדים תחתיך, ויראים ממך, כאשר היו יראים ממני, כמ"ש, ומוראכם וחיתכם יהיה על כל חיית הארץ. וע"כ כתוב, בצלם אלקים עשה אותו. ויברא אלקים את האדם בצלמו, לעשות כל צורכי העולם ותיקוניו, כאשר הוא עשה בתחילה.

("בחכמה ייבנה בית", בראשית, זוהר חדש)

מחנה ישראל

35. כתוב, כן דרך אישה מְנָאָפֶת, אכלה ומחתה פיה ואמרה, לא פעלתי אוֶון. כן דרך אישה מנאפת, זהו מלאך המוות. אכלה ומחתה פיה, ששורף העולם בלהבות שלו, וממית אנשים מטרם שמגיע זמנם. ואמרה, לא פעלתי אוון, כי דין ביקש עליהם ונתפסו בעוונם, ובדין אמת מתו.

36. בשעה שעשו ישראל את העגל ומתו כל אלו ההמונים, היה מלאך המוות נמצא בין הנשים בתוך מחנה ישראל. כיוון שראה משה, שמלאך המוות נמצא בין הנשים, ומחנה ישראל ביניהן, מיד הקהיל את כל האנשים בפני עצמם. כמ"ש, ויקהל משה את כל עדת בני ישראל. אלו הם הגברים, שהקהיל אותם והפריד אותם לבדם.

37. ומלאך המוות לא היה נפרד מהנשים, עד שהוקם ביהמ"ק, שכתוב, וַיָקֶם משה את המשכן. ואפילו בשעה שהנשים היו מביאות נדבה למשכן, לא עבר מהן. עד שראה משה, ונתן עצה אל האנשים, שלא יבואו עימהן בחיבור אחד, ולא יתראו פב"פ, אלא שילכו מאחורי כתפיהן, כמ"ש, ויבואו האנשים על הנשים. לא כתוב, ויביאו, אלא כתוב, ויבואו. שהאנשים לא היו הולכים עימהן, בדרך אחת, אלא אחר כתפיהן, משום שמלאך המוות לא נפרד מהן עד שהוקם המשכן.

("מלאך המוות נמצא בין הנשים", ויקהל)

להט החרב המתהפכת

325. ביום שנולד אדם הצטוו על עצה"ד ועברו על מצוות אדונם. ומשום שהאישה חטאה תחילה, ובא עליה הנחש, כתוב, והוא ימשול בך. מכאן והלאה, בכל זמן שהגברים נמצאים חייבים לפני הקב"ה, הנשים, שהן מצד דין הקשה, עתידות לשלוט עליהם. כמ"ש, עַמִי נוֹגשׂיו מעולֵל ונשים מָשלו בו.

326. ואלו הנשים נקראות להט החרב המתהפכת. ולא שהן החרב המתהפכת, אלא הן להט מהחרב הזו, שכתוב עליה, חרב נוקמת נְקַם ברית. וכתוב, חרב לה' מָלאה דם. ולהט החרב ההיא מתהפכת, לפעמים היא גברים ולפעמים נקבות.

327. אוי לעולם כשהנשים שולטות בעולם. וכשנביא ישראל ראה, שישראל מעקמים דרכם, ונמצאים בעוונות לפני אדונם, אז אמר, נשים שאננות, איך אתן שוקטות? איך אתן יושבות שלא להתעורר בעולם? קוֹמְנָה, ותשלוטנה על הגברים.

328. אבל לא נאמר, אלא כמו שאנו מוצאים בדבורה, שכתוב, היא שוֹפטָה את ישראל בעת ההיא. וע"כ אוי לאדם שאשתו מברכת בשבילו בשולחנו, שמוציאה את בעלה בברכת מזונות, משום שהוא אינו יודע לברך. כך דבורה שופטה את ישראל. אוי לדור, שלא נמצא בהם מי שידון את העם, אלא נקבה אחת.

("נשים שולטות בעולם", ויקרא)

דבורה וחנה

329. שתי נשים היו נמצאות בעולם, ואמרו שבחו של הקב"ה, שכל הגברים שבעולם לא יאמרו כך. הן דבורה וחנה.

חנה אמרה, אין קדוש כה', כי אין בִּלתךָ. וכל הכתובים הלאה, והיא פתחה את פתח האמונה בעולם.

("שתי נשים היו נמצאות בעולם", ויקרא)

היכלות נִשמות הנקבות

194. יום אחד, אחד מהחברים פירש דברי תורה. כשהגיע לדבר אחד, ידע אותו האדם שייכשל בו, ואמר לחברים, שִׁתקו, אל תאמרו כלום. ומשום ששתקו החברים, נכשל בדבר ההוא והתבזה. ומשום הביזיון ההוא, שגרם לו האדם, דנו אותו בדין קשה, משום שאין הקב"ה רוצה לעזוב עוון של תורה אפילו כמלוא שערה.

195. דנו דינו ויצאו כל בני הישיבה. ואני שאלתי רשות, כי רבי שמעון שאל שאלה זו. וע"כ הראו לי, מה שלא ידעתי מקודם לכן. שישה היכלות הראו לי, בכמה תענוגים ועידונים, במקום שהפרוכת פרושה בגן, כי מהפרוכת ההיא והלאה, אין זכרים נכנסים כלל.

("דינו של אדם אחד בגן עדן", שלח לך)

היכל בתיה בת פרעה

196. בהיכל אחד יש בתיה בת פרעה, וכמה רבבות ואלפים נשים צדקניות עימה. וכל אחת מהן יש לה מקומות אור ועידונים בלי דוחק כלל. ג"פ בכל יום כרוזים מכריזים, הנה הצורה של משה הנביא הנאמן באה. ובתיה יוצאת למקום מחיצה אחת שיש לה, ורואה צורת משה, ומשתחווה לפניו, ואומרת, אשרי חלקי, שגידלתי האור הזה. וזהו התענוג המיוחד שלה יותר מכולן.

197. בתיה חוזרת אל הנשים, ועוסקות במצוות התורה. כולן הן בצורות שהיו בעוה"ז בלבוש אור, כמו לבושי הזכרים, חוץ מזה שאינן מאירות כל כך כלבושי הזכרים. מצוות התורה שלא זכו לקיים אותן בעוה"ז, הן עוסקות בהן ובטעמיהן בעולם ההוא.

וכל אלו הנשים היושבות עם בתיה בת פרעה בהיכל אחד, נקראות נשים שאננות. שלא הצטערו כלל בצער הגיהינום.

("היכלות נשמות הנקבות", שלח לך)

היכל בת אשר

198. בהיכל אחר יש סֶרַח בת אשר, וכמה רבבות ואלפים נשים עימה. ג"פ ביום מכריזים לפניה, הנה צורת יוסף הצדיק באה. והיא שמחה ויוצאת למחיצה אחת שיש לה, ורואה אור צורת יוסף, ושמחה ומשתחווה אליו, ואומרת אשרי אותו יום שהערתי הבשורה שלך אל זקֵני.

ואח"כ חוזרת אל שאר הנשים, ועוסקות בתשבחות לריבון העולם, ולהודות לשמו. וכמה מקומות ושמחה יש לכל אחת ואחת. ואח"כ חוזרות לעסוק במצוות התורה ובטעמיהן.

("היכלות נשמות הנקבות", שלח לך)

היכל יוכבד

199. בהיכל אחר יש יוכבד, אימו של משה הנביא הנאמן, וכמה אלפים ורבבות עימה. בהיכל זה אין מכריזים כלל, אלא ג"פ בכל יום היא מודה ומשבחת לריבון העולם, היא וכל אלו הנשים שעימה. ומזמרות שירת הים בכל יום, והיא לבדה מתחילה מהכתוב, ותיקח מרים הנביאה אחות אהרון את התוף בידה, ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות.

וכל אלו הצדיקים שבגן העדן, מקשיבים לקול הנעימות שלה. וכמה מלאכים קדושים מודים ומשבחים עימה לשם הקדוש.

("היכלות נשמות הנקבות", שלח לך)

היכלות נסתרים של האימהות הקדושות

200. בהיכל אחר יש דבורה הנביאה. וג"כ, כל הנשים שעימה מודות ומזמרות בשירה, שהיא אמרה בעוה"ז.

מי ראה שמחת הצדיקים ונשים צדקניות העובדים להקב"ה. לפני אלו ההיכלות יש ארבעה היכלות נסתרים של האימהות הקדושות, שלא נמסרו לגלוֹת. ואין מי שראה אותן. בכל יום הן לבדן.

201. ובכל לילה מתכללים כולם יחד. משום ששעת הזיווג היא בחצות לילה, בין בעוה"ז ובין בעולם ההוא. הזיווג של העולם ההוא, הוא התדבקות הנשמה בנשמה, אור באור. הזיווג של עוה"ז, הוא גוף בגוף. והכול כמו שראוי, מין אחר מינו, זיווג אחר זיווג, שגוף אחר גוף, הוא בעוה"ז. והזיווג של העולם ההוא, הוא אור אחר אור.

ההיכלות של ארבע אימהות נקראים היכלות של בנות בוטחות. ולא זכיתי לראות בהם. אשרי חלקם של צדיקים, גברים ונקבות, ההולכים בדרך הישר בעוה"ז, וזוכים לכל התענוגים שבעולם ההוא.

("היכלות נשמות הנקבות", שלח לך)

היכלות נִשמות הזכרים

202. הזיווג שבעולם ההוא, עושה פירות יותר מהזיווג שנעשה בעוה"ז. בזיווג שלהן, בזיווג של העולם ההוא, בתשוקה שלהן כאחד, כשמתדבקות הנשמות זו עם זו, עושות פירות. ויוצאים מהן אורות, ונעשים נרות. והן הנשמות אל הגרים שמתגיירים. וכל אלו הנשמות שנולדות מאלו הזיווגים, נכנסות להיכל אחד.

203. וכשמתגייר גר אחד, פורחת נשמה מההיכל ההוא, ונכנסת תחת כנפי השכינה. והשכינה נושקת אותה, משום שהיא תולדה של נשמות הצדיקים, ושולחת אותה לתוך אותו הגר, ושוכנת בו. ומהזמן ההוא הוא נקרא גר צדק. כמ"ש, פרי צדיק עץ חיים. כמו עה"ח, ז"א, שמוציא נשמות, אף הצדיק, כך הוא הפרי שלו, שעושה נשמות.

("היכלות נשמות הזכרים", שלח לך)

ברכה לנשים - דרך הגברים

494. ויברכם ביום ההוא לאמור, בךָ יברך ישראל, הוא כמ"ש, ה' זְכָרָנו יברך, יברך את בית ישראל. למה כתוב פעמיים, יברך? ה' זכרנו יברך, אלו הם הגברים. יברך את בית ישראל, אלו הן הנשים. כי הזכרים צריכים להתברך מתחילה ואח"כ הנשים, שנשים אינן מתברכות אלא מברכתם של זכרים. וכשהזכרים מתברכים, אז מתברכות הנשים. כמ"ש, וכיפר בעדו ובעד ביתו. שצריך לכפר על עצמו תחילה, ואח"כ על ביתו, שהזכר קודם לנקבה, כדי שתתברך ממנו.

("ויברכֵם ביום ההוא", ויחי)

תוספת ברכה לזכר

495. הנשים אינן מתברכות אלא מזכרים, כשהם מתברכים תחילה, ומברכה זו של הזכרים, מתברכות, ואינן צריכות לברכה מיוחדת להן. אז למה כתוב, יברך את בית ישראל, מאחר שהנשים אינן צריכות לברכה מיוחדת? אלא הקב"ה נותן תוספת ברכה לזכר שנשוי לאישה, כדי שתתברך ממנו אשתו. וכן בכל מקום נותן הקב"ה תוספת ברכה לזכר שנשא אישה, כדי שתתברך מתוספת זו.

וכיוון שאדם נושא אישה, נותן לו ב' חלקים, אחד לו ואחד לאשתו. והוא מקבל הכול, חלקו וחלק אשתו. וע"כ כתוב ברכה מיוחדת לנשים, יברך את בית ישראל, כי זהו חלקן. אמנם הזכרים מקבלים גם חלקן, והם נותנים להן אח"כ.

("ויברכֵם ביום ההוא", ויחי)

מי שלא נשא אישה הוא פגום

63. אדם כי יקריב, הוא להוציא מי שלא נשא אישה. כי קורבנו אינו קורבן, וברכות אינן נמצאות אצלו, לא למעלה ולא למטה. ממשמע שכתוב, אדם כי יקריב, והוא שונה, שאין הוא אדם, ולא בכלל אדם הוא, והשכינה אינה שורה עליו, משום שהוא פגום, ונקרא בעל מום, ובעל מום מתרחק מכל. כש"כ, ממזבח להקריב קורבן.

("מי שלא נשא אישה הוא פגום", ויקרא)

נדב ואביהוא

64. ונדב ואביהוא מוכיחים זה, שכתוב בהם, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם. מטעם שלא היו נשואים. ומשום זה כתוב, אדם כי יקריב מכם קורבן לה'. אדם הנמצא זכר ונוקבא, הוא ראוי להקריב קורבן זה, ולא אחר.

65. נדב ואביהוא, כך הם ודאי, מטעם שלא היו נשואים. הקטורת היא עליונה מכל הקורבנות שבעולם, שבשבילה מתברכים עליונים ותחתונים. והקורבן הזה שהוא למעלה מכל הקורבנות, לא היו ראויים להקריב, משום שלא היו נשואי אישה. וע"כ לא היו ראויים להקריב קורבן, כש"כ לדברים עליונים, כמו קטורת, כי אינם ראויים שיתברך העולם על ידיהם.

66. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם. למה נענשו קשה כל כך? משל לאדם שבא לפני המלכה, לבשר לה שהמלך בא לביתה ויִשרה אצלה לשמוח עימה. בא האיש לפני המלך, ראה המלך שהאיש הוא בעל מומים. אמר המלך, אין זה כבודי, שע"י הפגום הזה אבוא אל המלכה. בתוך כך, תיקנה המלכה את הבית בשביל המלך. כיוון שראתה, שהמלך היה מוכן לבוא אליה, והאיש ההוא גרם שיסתלק המלך ממנה, אז ציוותה המלכה להרוג אותו האיש.

67. כך בעת שנכנסו נדב ואביהוא, ובידיהם קטורת, שמחה המלכה, המלכות, ונתקנה לקבל את המלך, ז"א. כיוון שראה המלך, שהאנשים האלו בעלי מומים, לא רצה המלך, שעל ידיהם יבוא אל המלכה לשרות עימה, והסתלק המלך ממנה. כשראתה המלכה, שבגללם הסתלק המלך ממנה, מיד, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם.

68. וכל זה הוא משום שמי שאינו נשוי, הוא פגום, הוא בעל מומים לפני המלך, וקדושת המלך מסתלקת ממנו, ואינה שורה בפגם. ועל זה כתוב, אדם כי יקריב מכם קורבן. מי שנקרא אדם, יקריב. ומי שאינו נקרא אדם, שהוא הבלתי נשוי, לא יקריב.

("מי שלא נשא אישה הוא פגום", ויקרא)

אדם הוא כלל של זכר ונקבה

141. אדם הוא כלל של זכר ונקבה. כי מי שהתחבר זכר ונוקבא, נקרא אדם, ואז הוא ירא שמיים. ולא עוד, אלא ששורה בו ענווה. ולא עוד, אלא ששורה בו חסד. ומי שלא נמצא זכר ונוקבא, אין בו, לא יראה, ולא ענווה, ולא חסידות. ומשום זה נקרא אדם כלל הכול. וכיוון שנקרא אדם, שורה בו חסד. כמ"ש, אמרתי עולם חסד ייבנה. והעולם אינו יכול להיבנות, אם לא נמצא זכר ונוקבא.

142. וכתוב, וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים. כי יראיו, הם כלל אדם, זכר ונוקבא, שאם לא כן אין בו יראה.

וחסד ה' מעולם ועד עולם, הם הכוהנים, הבאים מצד החסד. והם נוחלים נחלה זו, הבאה מעולם העליון, ז"א, לעולם התחתון, מלכות. על יראיו, הכוהנים שלמטה, הכוללים זכר ונוקבא, כמ"ש, וכיפר בעדו ובעד ביתו, שביתו הוא הנוקבא. כדי להיכלל באדם. וצדקתו לבני בנים, משום שזכה לבני בנים.

("יראה ענווה וחסידות", נשוא)

נשמה של זכר ונשמה של נקבה

9. כתוב, אישה כי תזריע וילדה זכר. לומדים, שהקב"ה גוזר על הטיפה, אם תהיה זכר או נקבה. ולומדים, אישה מזריעה תחילה, יולדת זכר. א"כ, לא צריכים לגזרת הקב"ה? אלא ודאי שהקב"ה מבחין בין טיפה של זכר ובין טיפה של נקבה, ומשום שהבחין בה, גזר עליה, אם תהיה זכר או נקבה.

ג' שותפים באדם. הקב"ה, ואביו, ואימו. שאביו נותן הלובן שבו, ואימו האדום שבו, והקב"ה נותן הנשמה. ואם הטיפה היא זכר, נותן הקב"ה נשמה של זכר. ואם נקבה, נותן הקב"ה נשמה של נקבה. ונמצא, שבזה שאישה הזריעה תחילה, עוד לא הייתה הטיפה בסופה לזכר, אם הקב"ה לא שלח בה נשמה של זכר.

והבחנה זו שהקב"ה מבחין בטיפה, שהיא ראויה לנשמה של זכר או של נקבה, נחשבת לגזרה של הקב"ה. שאם לא הבחין בזה, ולא שלח נשמה של זכר, לא הייתה נגמרת הטיפה להיות זכר. ונמצא, ששני המאמרים אינם סותרים זה את זה.

10. והאם כיוון שמזריעה יולדת? הלוא בהריון תלוי הדבר. א"כ היה צריך לכתוב, אישה כי תהר וילדה זכר. מהו שכתוב, כי תזריע וילדה? אישה, מיום שהזריעה והתעברה עד יום שיולדת, אין מילה בפיה, אלא הוולד שלה, אם יהיה זכר. וע"כ כתוב, אישה כי תזריע וילדה זכר.

("אישה מזריעה תחילה, יולדת זכר", תזריע)

לזכות לבנים

163. אע"פ שאדם עסק בתורה יום ולילה, ומקורו ומעיינו עומד בו בחינם, שאינו מוליד בנים, אין לו מקום להיכנס למחיצתו של הקב"ה. אם המקור והמעיין לא נכנס בבאר המים, אינה באר. כי הבאר והמקור אחד הם. ומי שאין לו בנים דומה שהמקור שבו לא נכנס בו, שאינו פועל בו.

177. בוא אל אשת אחיך וייבם אותה, והקם זרע לאחיך. לא היה צריך לומר לו את זה, כי יהודה וכל השבטים היו יודעים את זה. אלא עיקר הדבר שאמר לו, והקם זרע, משום שהזרע ההוא נצרך, כדי שהדבר ייתקן. ולהכין גולם, שיקבל תיקון כראוי, שלא ייפרד הגזע משורשו. וכמ"ש, ואדם על עפר ישוב.

אע"פ שנגזר מיתה על האדם, המפרידה אותו משורש הנצחי, מ"מ לא נפרד לגמרי, כי ע"י הבנים, שכל אחד מוליד, נשאר כל אחד דבוק בשורשו הנצחי, כי כל בן הוא חלק מגוף האב. ובזה נמצא כל אדם כמו טבעת אחת בשרשרת החיים, המתחילה מאדה"ר ונמשכת עד לתחיית המתים, לנצחיות, בלי הפסק. וכל עוד שלא נפסק לאדם שלשלת החיים, כי מניח אחריו בן, אין המיתה פועלת עליו שום פירוד מהנצחיות. וכעודו חי דומה.

("בוא אל אשת אחיך ויבֵּם אותה", ויישב)

בנים מזכים לנחלת ה'

188. וע"כ כתוב, הנה נחלת ה' בנים, זהו צרור החיים של הנשמה, כמ"ש, והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, בחינת עוה"ב. ולזה קורא הכתוב נחלה. מי מזכה להביא את האדם בנחלת ה' הזו? בנים. הבנים מזכים אותו לנחלת ה'. וע"כ, אשרי האדם שזכה לבנים, שילמד אותם דרכי התורה.

("ויירע בעיני ה'", ויישב)

כל אדם צריך לדבר לנקבה כפי דרכה, ולגבר כפי דרכו

269. כל אדם צריך לדבר עם אדם אחר כפי דרכיו. לנקבה לפי דרכיה, ולגבר כפי דרכיו. ולגבר שבגברים כפי דרכיו. כמ"ש, כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל.

277. אילו היו יודעים בני אדם חכמה מכל מה שנטע הקב"ה בארץ, וכוח כל מה שנמצא בעולם, היו מכירים כוח ריבונם בחכמה גדולה. אבל לא הסתיר הקב"ה חכמה זו מבני אדם, אלא כדי שלא יסורו מדרכיו, ולא יבטחו בחכמה ההיא, וישכחו את הקב"ה.

("כה תאמר לבית יעקב", יתרו)