מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה

תשנ"א - מאמר ו'
1991 - מאמר 6

כתוב אומר (לך לך שלישי), "ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט". ואמר על זה אאמו"ר זצ"ל, שענין "מקנה" פירושו קניינים, שהריב היה בין רועי מקנה אברהם, שהם אמרו, איך יכולים לזכות לקניינים רוחניים, שהם בחינת אב-רם, היינו דוקא בחינת רם, שהיא למעלה מהדעת, שבחינת אברהם הוא היה אב האמונה.

שאב-רם פירושו, שהוא היה רוצה, שאב מלשון אבה, היינו כמו שכתוב, "ולא אבה לשלחם". רם נקרא למעלה. זאת אומרת, שאברם הלך למעלה מהרצון שיש באדם, הנקרא רצון לקבל, ולמעלה מהרצון שיש באדם, הנקרא רצון לדעת ולהבין מה שהוא עושה, ולא רוצה להאמין. ואברם הלך למעלה מב' אלה, היינו בבחינת מוחא וליבא. וזה נקרא רועי, שרק בדרך זה היה רוצה להדריך את עצמו.

מה שאין כן "רועי מקנה לוט". שענין לוט נקרא עָלְמָא דְּאִתְּלַטְיָא [עולם של קללה], מלשון קללה, הכונה להרצון לקבל, שהוא בחינת נחש, היינו הרצון לקבל לעצמו, שלוט היה מרכבה לבחינת נחש. והם היו אומרים, שאנו צריכים ללכת להנות את עצמנו, כי כך ברא הבורא את הנבראים עם הרצון לקבל לתועלת עצמו, אחרת לא היה ברא את הרצון לקבל. וכי מי עושה דבר בעולם ולא להשתמש עמו. לכן שברא בנו הרצון לקבל, לכן מוטל עלינו לעבוד בשבילו, כדי שהרצון לקבל יקח את המילוי שלו, אחרת נקרא שהבורא ברא אותו לריק.

לכן כשאנו מדברים בבחינת עבודה, אז הן בחינת אברם והן בחינת לוט נמצאות בגוף אחד. ויש מחלוקת בגופו של אדם: יש שדעתם עם בחינת אברם ויש שמצדדים להיפך, שדעתם היא עם בחינת לוט. לכן יש ריב ביניהם: באיזה אופן צריך האדם להתנהג בעבודה. היינו, אם עבודת האדם היא לתועלת הבורא, ובכדי להגיע לזה צריך האדם ללכת למעלה מהדעת, שזה הוא בחינת אב-רם. או בתוך הדעת, שהוא בחינת רצון לקבל לתועלת עצמו, והיות שעליה היה צמצום והסתר, לכן בחינה זו נקראת לוט, קללה, שאין שום טוב ועונג, שהיתה במחשבת הבריאה, יכולה לכנס שמה, ונשארה בבחינת חלל פנוי מאור.

נמצא, בעבודה נקרא רועי, היינו המדריך איך להתנהג, על דרך שמשה נקרא "רעיא מהימנא", שהוא היה מדריך את עם ישראל עם בחינת אמונה. לוט ואברם יהיו פירוש היצר הטוב שבאדם עם היצר הרע שבאדם.

ובהאמור יש לפרש מה שאומר הזה"ק (לך לך דף ס"ב ובהסולם אות קס"ב) וזה לשונו, "ואברם כבד מאוד במקנה, בכסף וזהב". כבד מאוד מצד מזרח, שהוא תפארת. במקנה, מצד מערב, שהיא מלכות. בכסף, מצד דרום, חכמה. בזהב, מצד צפון, בינה.

ויש להבין זה על דרך עבודה. ידוע שמזרח ומערב הם שני הפכים. מזרח נקרא מה שמאיר, כמו זריחת השמש. ומערב הוא להיפך, היינו מה שאינו מאיר. שהשמש שוקעת ואינו מאיר, זהו מערב. הנה קו אמצעי, שהוא תפארת, הוא כולל הכל, לכן הוא נקרא מזרח, משום שהוא מאיר, מטעם שהוא כולל כבר את כל העבודה, שיצא מכל הקוים.

מה שאין כן מערב, שהיא נקראת מלכות שמים, שצריכים לקבל את המלכות שמים "בכל לבבך ובכל נפשך", אפילו שהוא נוטל את נשמתו, צריכים גם כן לקבל על עצמו את מלכות שמים, הנקראת בחינת אמונה באהבה, כמו שכתוב (במאמר ד', תשנ"א), אפילו שאין לו שום חיות, שזה נקרא אפילו נוטל את נפשו, היינו שאין לו שום חיות, שזה נקרא בחינת מערב, היינו שאינו מאיר, מכל מקום האדם צריך להיות בבחינת אמונה למעלה מהדעת.

וזה נקרא בחינת מקנה כנ"ל, שע"י זה קונים קניינים רוחניים, שזה נקרא בחינת רועי מקנה אברם. כלומר, שדוקא ע"י אמונה למעלה מהדעת, היינו אפילו שהוא מרגיש בחינת חושך בדרך הזה, ואף על פי שהוא מבין, שאם היה המלכות מאירה בגלוי ולא על דרך ההסתר, אלא שהגוף היה מרגיש את גדלות ה', היה לו בטח יותר קל ללכת הלאה, ולזכות להיות תמיד במצב עבודה, ולא היה לו שום ירידות, מכל מקום הוא בוחר ללכת למעלה מהדעת. וזה נקרא בחינת מקנה רועי אברם, וזה נקרא בחינת מערב, היינו אפילו שאינו מאיר לו, הוא גם כן עם כל כוחו, כאילו היה מאיר לו הכל בגלוי.

וזה שכתוב, "ואברם כבד מאוד", היינו מזרח תפארת, שהוא קו אמצעי. ונקרא מזרח, מטעם שקו אמצעי הוא כולל את כל העבודה שהיתה לו. ונמתקו על ידו, שהוא כבר עבר כל העבודה שיש לעשות, וממילא זורח שם האור. לכן נקרא מזרח כבד מאוד, משום שכבוד ה', היינו גדלות וחשיבות ה', כבר מגולה מאוד, כלומר שזורח אז אור ה'.

לכן נקרא זה כמו שביארנו (במאמר ד', תשנ"א), "כל הבורח מן הכבוד, כבוד רודף אחריו". כלומר, לאחר שעבר את המחלוקת של ב' קוים, הנקראים ב' כתובים המכחישים זה את זה, אז הוא זוכה לקו אמצעי, ששם כבר מגולה כבוד ה' וזורח. וזהו שנקרא תפארת, מזרח.

אולם עיקר עבודה היא במערב, ששם הוא מקום עבודה. כי בזמן שהאדם עדיין נמצא במצב של חושך, ששם יש עליות וירידות, כי כל הסתרות הן על מקום הזה, הנקרא מערב, שמערב מרמז על מלכות שמים, שבאופן כלל נקראת מלכות בחינת אמונה. ושם נוהג ענין טוב ורע, כמו שכתוב בזה"ק, שמלכות נקראת "אילנא דטוב ורע". זכה, היא טוב והרע הוא בהעלם. לא זכה, הטוב נעלם והרע מגולה לחוץ. וכל מה שהוא בחוץ, הוא השולט.

ולכן נקרא מערב מקנה, היות שזהו עיקר הקנין, מה שהאדם צריך לקנות, שהוא מלכות שמים. ואם אין לו זה, היינו מלכות, הנקראת בחינת אמונה, אין לו כלום. לכן נקראת מלכות מקנה, כמו שכתוב, "ואברם כבד מאוד, במקנה". שמשום זה נקרא מקנה מלכות ומערב. שמכאן מתחיל כל הקנינים דקדושה כנ"ל. כמו שכתוב "ראשית חכמה יראת ה'".

וזה שכתוב, "כסף מצד דרום, שהוא חכמה", כמו שאמרו חז"ל, "הרוצה להחכים ידרים", שהכונה לזכות ללבוש של חסדים, שחסד נקרא אהבה, שהוא רוצה לתת ולהשפיע. והוא רוצה להיבטל אליו יתברך, שזה נקרא כסף, שהוא בחינת כסופין, כמו שכתוב, "נכספה וגם כלתה נפשי". ודרום נקרא בחינת ימין, בחינת שלימות, שהוא לא צריך שום דבר, רק כל התשוקה שלו, היא במה שיכול להשתוקק לה', ועל עצמו אינו חושב, ורק אחרי שלב של ימין יכולים לזכות לבחינת שמאל, הנקראת בינה.

וזה שכתוב "בזהב, מצד צפון, שהיא בינה". ענין זהב הוא, כמו שכתוב, "מצפון זהב". שענין זהב הוא בחינת בינה השבה להיות חכמה. וכמו כן כתוב, "צנועים חכמה", היינו שחכמה צריכה להיות מלובשת בלבוש של חסדים, שזה נקרא צניעות, בזה שהיא מלובשת בחסדים, ואינה נראית בלי לבוש של חסדים.

והענין הוא, כי חכמה, ידוע שהיא מתלבשת בכלים דקבלה. ולכן היא צריכה שמירה, שהכלים דקבלה יהיו תמיד בעל מנת להשפיע. לכן, כיון שהוא משמש בכלים דקבלה, צריכים שמירה. לכן צריכים להמשיך חסדים, שהוא האור המאיר בכלים דהשפעה. ובזה נשמר אור החכמה, שיכול להאיר בהכלים על הכוונה דעל מנת להשפיע.

לכן אמרו, "דרום חכמה", היינו, שהרוצה להחכים ידרים, שהרוצה שהחכמה תישאר בו ולא תסתלק, הוא צריך לדרום, היינו לחסד, הנקרא כסופין כנ"ל, מלשון "נכספה וגם כלתה נפשי". וב' אלו, היינו דרום וצפון, שהם חכמה ובינה, מאירים בקו האמצעי, הנקרא, מזרח, תפארת, ששם נכלל הכל. אולם עיקר העבודה מתחילה במערב, שהיא בחינת מלכות, שזה נקרא "במקנה", שהיא בחינת מלכות ומערב, כנ"ל.

ובענין מלכות, הנקראת מערב, שהיא נקראת במקנה, צריכים לדעת, שסדר העבודה מתחיל במלכות שמים. שהאדם צריך, לפני כל דבר מצוה, לקבל על עצמו עול מלכות שמים, הנקרא אמונה, שהוא מאמין, שה' מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. לכן הוא מברך אותו. וזה כמו שאמרו חז"ל, "לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל". ויש לשאול, מהו "שבחו של מקום", שהאדם צריך לסדר. התשובה היא כנ"ל, היינו שהאדם אומר להבורא, שהוא מאמין, שהוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. וזה נקרא "שבחו של מקום". ואח"כ יתפלל.

ואמר על זה, אאמו"ר זצ"ל, כשאדם מבקש משהו מחבירו, הסדר הוא:

א. שהאדם יודע, שיש לחבירו את הדבר מה שהוא מבקש ממנו.

ב. שיש לחבירו לב טוב, שהוא אוהב לעשות טובות.

אז יש מקום שיבקש מחבירו.

לכן, גם כשהאדם מבקש מה', שיתן לו את מבוקשו, הוא צריך להאמין, שיש בידו של הקב"ה לתת לו את מבוקשו, ושהוא טוב ומטיב. ובגלל זה התחלת עבודת האדם הוא לסדר שבחו של מקום, היינו שיאמין שהוא טוב ומטיב, אף על פי שהגוף לא מסכים למה שהוא אומר, והוא רואה, שהוא משפה ולחוץ. אז הוא צריך לומר, שהוא רוצה להאמין למעלה מהדעת, והוא שמח בזה לכל הפחות, שהוא יודע את האמת, מה שצריכים להאמין.

והגם שהמילים האלו, מה שהוא אומר, הם רק על דרך הכפיה, כלומר שהגוף לא יסכים למה שהוא אומר, גם מזה הוא שמח, שיכול לומר בפה דברים אמיתיים.

"ואח"כ יתפלל", כלומר, לאחר שהוא סידר שבחו של מקום, שה' מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. ואם היה זה בתוך הדעת, בטח שהיה שמח. אבל היות שזהו רק למעלה מהדעת, וגם שהוא על דרך הכפיה, מכל מקום לפעמים יש לו הכח עתה להתפלל לה', שיתן לו את הכח להאמין, שכך הוא באמת. ויהיה בידו כל היום להגיד שבחו של ה', בזה שה' עושה עמו רק טובות.

ועבודה זו יש עליות וירידות. והאדם צריך להאמין, שיש לו נקודה שבלב, שהיא ניצוץ המאיר. ולפעמים היא רק נקודה שחורה ואינה מאירה, והניצוץ הזה צריכים תמיד לעורר, כי לפעמים נתעורר הניצוץ הזה מעצמו ומגלה חסרון בהאדם, שהוא מרגיש שחסר לו רוחניות, שהוא מגושם יותר מדי, ואינו רואה תכלית, שיהיה בידו לצאת מהמצבים האלו.

והניצוץ הזה לא נותן לו מנוח לנפשו. זאת אומרת, כמו ניצוץ גשמי אינו יכול להאיר, אולם מניצוץ האדם יכול להדליק דברים, שעל ידי הדברים, שהניצוץ נוגע בהם, יכולה להתלקח אש גדולה. כמו כן הניצוץ שיש בלבו של אדם, אינו יכול להאיר, אולם הניצוץ הזה, יש באפשרותו להדליק את המעשים שלו, שיאירו, כי הניצוץ דוחף אותו לעבודה.

אולם לפעמים הניצוץ מתכבה ואינו מאיר. וזה יכול להיות באמצע עבודה. וזה נקרא שקרה להאדם תאונת דרכים. כלומר, שבאמצע עבודה קרה לו מקרה, וירד ממצבו ונשאר מחוסר הכרה. היינו שכבר אינו יודע שיש רוחניות במציאות, אלא שכח הכל, ונכנס בעולם הגשמי עם כל חושיו.

רק לאחר זמן האדם מתאושש, ורואה שהוא נמצא בעולם הגשמי. ואז הוא מתחיל עוד הפעם לעלות למעלה, היינו להרגיש את החסרון הרוחני, ומקבל שוב דחיפה, איך להתקרב להקב"ה.

ואח"כ עוד הפעם יורד ממדרגתו. אולם האדם צריך להאמין, שכל פעם הוא מעלה את הניצוץ שלו לקדושה. והגם שהוא רואה, שירד ממצבו, ונפל חזרה למקומו, כמו שהיה בתחילת עבודתו, אלא כל פעם הוא מעלה ניצוצות חדשים, זאת אומרת, כל פעם הוא מעלה ניצוץ חדש.

ובהקדמה לספר הזהר, (אות מ"ג) אומר וזה לשונו, "והנה האדם, בעת שנולד, יש לו תיכף נפש דקדושה, ולא נפש ממש, אלא בחינת אחוריים של הנפש, שפירושה, בחינה אחרונה שלה, המכונה בעת קטנותה בשם נקודה. והיא מלובשת בלב האדם".

וזה יש לפרש כנ"ל, ש"נקודה" זו, שהיא עדיין חושך, מתגלית כל פעם ומאירה, כפי עבודתו בטהרת לבו, שאז הנקודה מתחילה להאיר. זאת אומרת, שכל פעם שהאדם מתחיל לעלות שוב לאחר הירידה, האדם צריך להאמין, שזוהי בחינה חדשה, כלומר ממה שהיה קודם בזמן עליה, שכבר העלה אותה לקדושה, ומתחיל כל פעם בחינה חדשה.

היות שבכל התחלה, האדם מוכרח להתחיל מחדש את קבלת מלכות שמים, ואינו מספיק מזה שהיה לו אתמול בחינת אמונה בה'. לכן כל בחינת קבלת מלכות שמים, נבחנת לבחינה חדשה, היינו שמקבל עתה חלק מחלל הפנוי, שהיה ריק ממלכות שמים, ומכניס את מקום הריק, וממלא אותו עם מלכות שמים. נמצא, שהוא בירר עתה דבר חדש, מה שלא היה מטרם שלקח את המקום ריק, ומילא אותו עם מלכות שמים. וזה נקרא, שהעלה ניצוץ חדש לתוך הקדושה, עד שמרוב עליות הוא מעלה תמיד ניצוצין מחלל הפנוי לתוך הקדושה.

נמצא, שמכל ירידה וירידה, הוא בא לידי התחלה חדשה, ומעלה נצוצות חדשים. לכן כשאדם רואה, שיש לו ירידות, הוא צריך להיזהר, שלא יברח מהמערכה, אף על פי שהוא רואה, שהוא לא מתקדם. אלא הוא צריך להשתדל להתחיל כל פעם מחדש. היינו, שזה שהוא מתחיל לעלות, לא יגיד שהוא בא שוב לדרגתו הקודמת. נמצא, שהוא לא עשה שום דבר עם עבודתו, היות שהוא חושב, שהוא עולה עתה לדרגתו הקודמת. אלא הוא צריך להאמין, שזוהי בחינה חדשה, כנ"ל, שכל פעם הוא מעלה ניצוצות אחרים, עד שיעלה את ניצוצותיו השייך לבחינתו.

ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (בבא מציעא פ"ז) "אמר אלעזר, מכאן לצדיקים, שאומרים מעט ועושים הרבה. רשעים, אומרים הרבה, ואפילו מעט אינם עושין".

וענין "רשעים וצדיקים" בעבודה, יש לפרש, כל אלה שרוצים לקיים תו"מ לשם שמים, נקראים בעבודה "צדיקים". היינו, שרוצה להיות צדיק.

ואלה אנשים שעוסקים בתו"מ שלא לשם שמים, נקראים בעבודה "רשעים", מטעם שהם בבחינת, שינוי צורה מהבורא, לכן הם נבחנים לבחינת רשעים (אבל בבחינת הכלל, גם הם נקראים צדיקים). ואצל אלו אנשים, שהם עובדים בבחינת הכלל, נגיד למשל, כשאדם הוא בגיל ארבעים, הוא יודע, מעת שהגיע לבר מצוה, היינו מי"ג שנים עד ארבעים, יש לו רכוש של עשרים ושבע שנים של תורה ומצות. נמצאים, שהם אומרים, שיש להם הרבה. וזהו, ש"אומרים הרבה". כלומר, שיש להם הרבה תורה ומצות. אולם אפילו מעט אינם עושין, לשם שמים.

מה שאין כן הצדיקים, "אומרים מעט", כלומר הם אומרים, שכבר הוא עוסק בתו"מ עשרים ושבע שנים כנ"ל, ואנחנו עוד לא זכינו לעשות משהו לשם שמים. אולם הם צריכים להאמין, שהם עושין הרבה, היינו שמכל עשיה, שהם רואים, שאינם יכולים לעשות לשם שמים, וכואב להם זה, זה נקרא תפלה.

היינו, שהם עושים הרבה תפלות, בזה שהם רואים, איך שהם מרוחקים מה', שיהיה להם רצון וחשק לעשות נחת רוח להבורא. כלומר, הם מרוחקים מזה שאין להם היכולת להעריך את גדלות המלך. לכן אין להם הכח, לעשות שום דבר לשם שמים, רק לתועלת עצמו. נמצא, שהם עושים הרבה, בכדי שה' יקרב אותם אליו.

נמצא, שאל יתפעל האדם, בזמן שהוא רוצה לעשות מעשים לשם שמים, והוא רואה שכל פעם הוא הולך אחורה. הוא צריך להאמין, שהוא עושה הרבה, בכדי להתקרב לה', ולזכות, שה' יתן לו את הרצון להשפיע. כלומר, שדוקא על ידי הירידות ועליות, יש להאדם מקום להתפלל אליו, שיקרבו באמת, כנ"ל. שכל פעם הוא מעלה ניצוצין חדשים לתוך בנין הקדושה, עד שיעלה את כל הניצוצין השייך אליו. ואז הוא יזכה שה' יתן לו את הטבע השני, הנקרא רצון להשפיע. ואז הוא יזכה לאמונה בקביעות.

מה שאין כן מטרם שיזכה, שכל מעשיו יהיו לשם שמים, אין מקום לבחינת אמונה. וזה כמו שכתוב (בהקדמת ספר הזהר, דף קל"ח), וזה לשונו, "כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאתו יתברך בגלוי, כי הוא פגם בכבודו יתברך, שהנברא ישיגו כפועל רעות. ועל כן, בעת שהאדם מרגיש רע, הנה באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחתו חס ושלום, ונעלם ממנו הפועל".

כלומר, שכל זמן שאין לאדם את הרצון להשפיע, אין האדם מוכשר לקבל טוב ועונג. לכן, בזמן שהאדם מקבל רעות, אז נאבדת לו האמונה. מה שאין כן לאחר שזכה לרצון להשפיע, אז הוא מקבל טוב ועונג מה', אז הוא זוכה לאמונה בקביעות. נמצא, שכל אלו עליות וירידות, יביאו לו להגיע, שה' יעזור לו להשיג את הרצון להשפיע, שאז כל מעשיו יהיו לשם שמים.

אולם על האדם לדעת, בזמן שהוא בא לידי מצב, שאין הוא רואה מציאות, שיוכל פעם לצאת מאהבה עצמית, ורוצה לברוח מהמערכה, עליו לדעת, שיש כאן ב' ענינים, שהם הפוכים זה לזה, כמו שאמרו חז"ל (אבות פרק ב' כ"א) "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה".

נמצא, מצד אחד אדם צריך לעבוד ואף פעם לא להיבטל ממנה. משמע מכאן, שזה הוא ביד אדם להשיג, היות שאומר "ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה". נמצא, שהאדם צריך לעבוד, מטעם שבטח ישיג את מבוקשו, היינו שיהיה בידו לעשות מעשים, בכדי לעשות נחת רוח ליוצרו.

ומצד ב' אומר "לא עליך המלאכה לגמור", משמע שאין זה בידי אדם, אלא כמו שכתוב, ה' יגמור בעדי, היינו שאין זה בידי אדם להשיג את הרצון להשפיע. אלא שכאן נוהגים ב' ענינים:

א. שהאדם צריך לומר, "אם אין אני לי מי לי". לכן אל יתפעל האדם מזה שעוד לא זכה, להשיג את הרצון להשפיע, אף על פי שהשקיע לפי דעתו הרבה עבודה, מכל מקום הוא צריך להאמין, שה' מחכה לו, עד שהאדם יגלה את מה שהאדם צריך לעשות.

ב. ואח"כ "ה' יגמור בעדו". כלומר, שאז הוא יקבל בפעם אחת את מבוקשו, כמו שכתוב, "ישועת ה' כהרף עין".