התכללות

1. אם הוא אין לו כל כוח רצון וחשק לרוחניות, אם הוא נמצא בין אנשים שיש להם חשק ורצון לרוחניות, אם האנשים האלה מוצאים חן בעיניו, הוא גם כן לוקח כוח התגברות והרצונות והשאיפות שלהם, אף על פי שהוא מכוח תכונתו עצמו אין לו אלו הרצונות והתשוקות וכוח התגברות. אלא, לפי החן והחשיבות שמחשיב אלו האנשים, אז הוא מקבל כוחות חדשים. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר צ"ט, "רשע או צדיק לא קאמר")

2. כל יחיד ויחיד שבחברה, הוא כמו גלגל אחד, המלוכד בגלגלים מספר, המותנים במכונה אחת, שהגלגל היחיד אין לו חירות של תנועה בערך יחידתו לפי עצמו, אלא נמשך עם תנועת כלל הגלגלים, בכיוון ידוע, להכשיר את המכונה לתפקידה הכללי.

ואם יארע איזה קלקול בגלגל, אין הקלקול נערך ונבחן כלפי יחידותו של הגלגל עצמו, אלא שנערך לפי תפקידו ושירותו כלפי כללות המכונה. (בעל הסולם, "השלום בעולם")

3. בהחסר כוח מחלק אחד, גורם תשישות כוח בכל הקומה. וזה סוד (ברייתא דרבי ישמעאל), פרט שצריך לכלל, וכל דבר שהיה בכלל ויצא מהכלל, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא.

כי (תהילים ק"ג, ט"ו) "אנוש וכו' כציץ השדה כן יציץ", וכל נקודת הציצים, עולה לפרח אחד, כלל דיעקב ושבטים, מטה שלימה. וזה נותן גבול מיוחד לכל נפש ונפש, בבחינת קבלת אור מלעילא בעולם הזה, בסוד העבודה, וזה גדול מזה, וזה לעילא מזה, ואין פרצוף דומה לחבירו. ואותם הגבולים בציורם, דומה ממש, לדמות קווי וניצוצי נקודות הפרח, שהגבולים שבכל חלק ונקודה מהפרח מעמידים היופי של הפרח, ובהעבור נקודה וחלק מהפרח גבולו, במעט, או בהרבה, יגרם כיעור לכללות הפרח, ואין אפשרות לקחת חלק מפרח בפני עצמו, ולהסתכל בו בפרטות, כי אז לא תאר ולא הדר לו לאותו חלק.

וזה סוד שהמשיל הזוהר, לשניים שבאו בספינה, והיה אחד קודח תחתיו, גער בו חבירו, למה אתה קודח, ואותו שוטה ענה לו, מה איכפת לך, הלא תחתי אני קודח, כי באמת מקלקל היחיד יופי כל הדמות. (בעל הסולם, "לא עת היאסף המקנה")

4. עיקר הפלא שבחכמה זו, היא ההתכללות שבה, כלומר, שכל פרטי המציאות הגדולה הולכים, על ידה, ומתכללים ומשתלבים ומתייחדים, עד שבאים בדבר אחד - הכול יכול וכללם יחד. (בעל הסולם, "תורת הקבלה ומהותה")

5. אבל קוב"ה הוא סוד אור אין סוף המלובש באור תורה שיש בתר"ך מצוות הנ"ל. והבן זה היטב, שהוא סוד שאמרו ז"ל: "כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה". פירוש, שהקב"ה מהכולל, והתר"ך שמות הם פרטים וחלקים, אשר פרטים אלו, הם לפי פסיעות ומדרגות של הנשמה, אשר אינה מקבלת אורה בפעם אחת, זולת בדרך מדרגה, לאט לאט, בזה אחר זה.

המתבאר לך מכל זה, אשר סוף הנשמה להשיג את כל התר"ך שמות הקדושים, וקונה כל קומתה, שהם תר"ך פעמים, בכמות שהייתה מטרם ביאתה, אשר שיעור קומתה נראית מתר"ך מצוות, שאור תורה מלובש בהם, וקב"ה בכללות האור תורה, הרי לך מפורש ש"אורייתא וקב"ה וישראל חד הוא" ממש. (בעל הסולם, אגרת י"ז)

6. אמרו, שיש שישים ריבוא נשמות, וכל נשמה מתחלקת לכמה ניצוצין. וצריך להבין, איך אפשר שהרוחני יתחלק, כי מתחילה לא נבראה רק נשמה אחת - נשמת אדם הראשון.

ולעניות דעתי, שבאמת אין בעולם יותר מנשמה אחת, כמו שכתוב (בראשית ב', ז') "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים". ואותה נשמה מצויה בכל בני ישראל, אצל כל אחד ואחד בשלימות, כמו אצל אדם הראשון. כי הרוחני לא יבוא בחיתוכים וחילוקים, שזה דווקא מִגִּדְרֵי הגשמיים. אלא מה שאמר שיש שישים ריבוא נשמות וניצוצי נשמות, נראה שזה מתחלק בכוח גופו של כל אחד ואחד. דהיינו, בתחילה הגוף חוצץ ומונע זוהר הנשמה ממנו מכל וכל, ובכוח התורה והמצווה נזדכך הגוף, ולפי המידה שנזדכך, באותו השיעור מאירה הנשמה כללית עליו.

לכן נעשה בערך הגוף הגשמי ב' בחינות.

בחינה א', שמרגיש את נשמתו לפרט מיוחד, ואינו מבין כי זהו כלל ישראל, וזה באמת פגם, לכן גורם ביחד עם הנ"ל.

בחינה ב', שאינו מאיר עליו באמת אור נשמת ישראל בכללות כוח הארתה, אלא בחלק הימנה, פירוש, לפי המידה והשיעור שזיכך את עצמו, בבחינת השבתו אל הכלל.

והסימן אם נתתקן הגוף בשלימות, בשעה שמרגיש שנשמתו נמצאת בכל כלל ישראל, בכל אחד ואחד מהם, ולכן אינו מרגיש גם כן את עצמו לבחינת פרט, כי זה תלוי בזה, ואז הוא תמים בלי מום, ושופע עליו באמת הנשמה בכל כוחה, כמו שהופיעה באדם הראשון, בסוד, "מָאן דְּנָפַח מִתּוֹכוֹ נָפַח" (מי שנפח, מתוכו נפח).

וזה עניין ג' זמנים לאדם.

א. בחינת ניצוץ מנשמה, סוד הפעולה בדרך התנוצצות, בסוד שָׁרֵי וַאֲסַר (התיר ואסר).

ב. בחינת נשמה פרטית, חלק אחד משישים ריבוא, ונשלם בסוד הקביעות, אבל פגמו עימו. דהיינו, שגופו אינו יכול לקבל בחינת כללות הנשמה, ומרגיש את עצמו לפרטיות, שזה עדיין מסבב לו הרבה ייסורים של אהבה.

ואחר כך מתקרב לשלימות, סוד הנשמה כלליות כנ"ל, כי כבר נזדכך הגוף וכולו קודש להוי"ה ואינו עושה שום שיעורים ומסכים ונכלל כולו בכלל ישראל. (בעל הסולם, "שישים ריבוא נשמות")

7. אמרו חז"ל: "זכה, צדיק, נטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן. נתחייב, רשע, נטל חלקו וחלק חבירו בגיהינום".

שפירושו, שלוקח הדינין והמחשבות זרות של חבירו, שיש לפרש על כל העולם, היינו שמטעם זה נברא עולם כל כך מלא עם הרבה אנשים, שלכל אחד ואחד ואחד יש לו מחשבות משלו ודעות משלו, וכולם נמצאים בעולם אחד. זהו בכוונה, כדי שכל אחד ואחד יהיה כלול מכל המחשבות של חבירו, שעל ידי זה בזמן שהאדם עושה תשובה, יהיה הרווח מזה ההתכללות, היות שהאדם כשרוצה לעשות תשובה, הוא מוכרח להכריע את עצמו, ואת כל העולם כולו לכף זכות, היות שהוא בעצמו נכלל מכל הדיעות, והמחשבות זרות, של כל העולם כולו.

וזה סוד "נתחייב, רשע, נטל חלקו, וחלק חבירו בגיהינום", שפירוש, שבזמן שהיה עדיין רשע, שזה נקרא נתחייב, שאז היה חלקו עצמו, של שערות וסתירות ומחשבות זרות. וכמו כן היה נכלל מחלק חבירו בגיהינום, כלומר שהיה נכלל מכל הדיעות, של כל אנשים שישנם בעולם.

לכן אחר כך כשנעשה "זכה, צדיק", זאת אומרת, לאחר שעשה תשובה, הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, יש לו חלקו, וחלק חבירו בגן עדן. וזהו מטעם שמוכרח להמשיך אור עליון, גם בשביל המחשבות זרות, של הכלל אנשים שבעולם, היות שהוא נכלל מהם, והוא צריך להכריע אותם לכף זכות. וזה הוא דווקא כנ"ל, על ידי המשכת אור עליון, על הדינין האלו של הכלל.

ואף על פי שהם בעצמם, אינם יכולים לקבל את האור הזה, שהוא המשיך עבורם, מטעם שאין להם כלים מוכנים לזה, אבל הוא המשיך בשבילם גם כן. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ל"ג, "עניין גורלות, שהיה ביום כיפורים, ואצל המן")

8. אסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו. כי זה לא יתכן, להרחיב גבולו, ושאר גבולי של ציצי הפרח יישארו על מקומם, כי כמו הקוטן יפגום היופי, כן הגודל. כי כל קווי ועיגולי הפרח, צריך שיהיה להם ערך בין גבולם כנ"ל.

וזה סוד (תהילים כ"ב, כ"א), "הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי", כי היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה, אלא אדרבה, גורם חורבן לנפשו, בסוד (ויקרא רבה ז', ו') "כל המתגאה" וכו'. כי לא יצוייר לך יוצא מהכלל, בלא לבוש גאות, ואוי לו שגורם חורבן לנפשו.

וגם בזמן עבודה כשהאדם מתפלל ביחידות, על כורחו יוצא מהכלל ומחריב לנפשו. שלא היה התעוררות, לכל פרט מבני ישראל, לדרוש שום דבר ביחידות, כי לכל פרט לא היה חסר כלום, מחמת שלא הרגישו בעצמם, לאני בפני עצמם, וזה כוחם לצאת ממצרים ביד רמה.

וצריך כל אדם להיאסף בכל כוחו, בכלל ישראל, בכל פניות לה', בתפילה ועבודה, ויכלול את עצמו בשורש כל ישראל. (בעל הסולם, "לא עת היאסף המקנה")

9. הגוף עם איבריו - אחד הם. וכללות הגוף, מחליף מחשבות והרגשים, על כל איבר פרטי שלו. למשל, אם כללות הגוף חושב, שאיבר אחד ממנו, ישמשו ויענג אותו, מיד אותו האיבר יודע מחשבתו, וממציא לו התענוג שחושב. וכן אם איזה איבר, חושב ומרגיש שצר לו המקום שהוא נמצא בו, מיד יודע כללות הגוף מחשבתו והרגשתו, ומעבירו למקום הנוח לו.

אומנם אם קרה, ואיזה איבר נחתך מן הגוף, אז הם נעשים לשתי רשויות נפרדות, וכללות הגוף, כבר אינו יודע צרכיו של אותו האיבר הנפרד. והאיבר, אינו יודע עוד מחשבותיו של הגוף, שיוכל לשמש אותו ולהועיל לו.

ואם יבוא הרופא, ויחבר את האיבר לגוף, כמקודם לכן, הנה חוזר האיבר לדעת מחשבותיו וצרכיו של כללות הגוף. וכללות הגוף חוזר לדעת צרכיו של האיבר. (בעל הסולם, "מאמר לסיום הזוהר")

10. ולא חסר לך כלום, אלא לצאת בשדה אשר ברכו ה', וללקט כל אלו האיברים המדולדלים שהתדלדלו מנשמתך, ולצרף אותם לגוף אחד. ובגוף השלם הזה ישרה ה' שכינתו בתוכו בקביעות בלי הפסק כלל. והמבוע של תבונה רבה, ונחלים עליונים של אור, יהיו כמעיין שלא פסק. (בעל הסולם, אגרת ד')

11. אם לא מגלין כל אחד להחברה שעוסק באהבת חברים אז חסר לו הכוח של החברה, מטעם שמאוד קשה, לדון את חבירו לכף זכות, וכל אחד חושב על עצמו שהוא הצדיק, שרק הוא עוסק באהבת חברים. נמצא שאין לו רק כוח קטן שיוכל לעבוד באהבת הזולת. היוצא מזה שדווקא עבודה זו צריך להיות בגלוי, ולא בהצנע לכת.

אבל צריכים תמיד להזכיר לעצמו את מטרת החברה, אחרת הגוף דרכו לטשטש את המטרה, משום שהגוף דואג תמיד לתועלת עצמו. כי צריכים לזכור שכל החברה נתייסדה על בסיס, להגיע לאהבת הזולת ומזה הקרש קפיצה לאהבת ה'.

וזה דווקא על ידי זה, שהוא אומר, הוא צריך לחברה בכדי שיכול להשפיע לחבירו בלי שום תמורה; מה שאין כן שאם הוא צריך חברה שהחברה ישפיעו לו עזרה, ומתנות וכדומה, שעל ידי זה, הכלי קבלה של הגוף יהיו שבע רצון; אבל חברה כזו בנוי על בסיס אהבה עצמית, וחברה כזו מביא לו רק התפתחות של הכלי קבלה שלו שרואה עכשיו שיש לו סיכויים שהרכוש שלו יתגדל בזה שחבירו מסייע לו להשיג קניינים גשמיים.

אלא שצריכים לזכור שהחברה נתייסדה על בסיס של אהבת הזולת; היינו שכל אחד ואחד יקבל מהחברה אהבת הזולת, ושנאת עצמותו. ובזה שרואה שחבירו משתדל בביטול את עצמותו, ובאהבת הזולת, זה גורם שכל אחד יהיה נכלל מכוונת חבירו. נמצא, שאם החברה מבוסס למשל על עשרה חברים, אז כל אחד יהיה נכלל מעשרה כוחות, שעוסקים בביטול עצמיותו ושנאה לעצמו, ולאהבת הזולת. (הרב"ש, מאמר 2, "בעניין אהבת חברים", 1984)

12. ואחר שכבר השגתי את הלבוש של אהבה, תיכף מתחילים לזרוח בי ניצוצי אהבה, והלב מתחיל להתגעגע ולהתאחד בחבריי, ונדמה לי שעיניי רואות את חבריי, וכמו כן אוזניי שומעות את קולם, פי מדבר איתם, הידיים מחבקות, והרגליים רוקדות באהבה ובשמחה יחד עימם במעגל, ואני יוצא מגבולי הגשמיים ואני שוכח שיש מרחק רב ביני לבין חבריי, והקרקע השטוחה של כמה פרסאות לא תבדיל בינינו, וכאילו חבריי עומדים בתוך ליבי ורואים את כל מה שמתרחש שמה, ואני מתחיל להתבייש ממעשי הפעוטים נגד חבריי, ואני פשוט יוצא מכלים הגשמיים, שמתדמה לעיניי שאין שום מציאות בעולם, רק אני וחבריי. ואחר כך גם "האני" מתבטל ונבלע ונכלל בחבריי, עד שאני עומד ומכריז שאין שום מציאות בעולם - רק החברים. (הרב"ש, אגרת ח')

13. יש סגולה מיוחדת בדיבוק החברים, היות שהדעות והמחשבות עוברים מאחד להשני על ידי הדביקות שבהם. לכן כל אחד נכלל מהכוחות של השני, ועל ידי זה יש לכל אחד כוח של כל החברה, לכן, הגם שכל אדם הוא אחד, אבל יש לו כל הכוחות של החברה. (הרב"ש, מאמר 14, "הצורך לאהבת חברים", 1988)

14. על ידי זה שמתאספים כמה אנשים, שהם בדעה אחת, שצריכים להגיע לאהבת הזולת, וכשיש התבטלות כל אחד להשני, אז כל אחד נכלל מכולם. ועל ידי זה מצטבר אצל כל יחיד כוח גדול, לפי גודלה של החברה. ואז יש בכוחו להוציא לפועל את אהבת הזולת במעשה. (הרב"ש, מאמר 7, "לפי מה שמבואר בעניין ואהבת לרעך", 1984)

15. אין לאדם לבקש מה' שיקרב אותו אליו, כי זו חוצפה מצד האדם, כי במה הוא יותר חשוב מאחרים. מה שאין כן כשהוא מתפלל על הכלל, שהיא המלכות, הנקראת כנסת ישראל, הכלל של הנשמות, ששכינתא בעפרא, ואז מתפלל שהיא תעלה, היינו שה' יאיר בה את חשכתה, ממילא כל ישראל יעלו בדרגה, וגם האדם המבקש, שהוא גם כן בתוך הכלל. (הרב"ש, מאמר 106, "חורבן דקדושה")

16. הזוהר הקדוש, נותן עצה לאלו אנשים שיש להם דרישה פנימית, שלא יכולים להשלים עם המצב שבו הם נמצאים. היות שאין הם רואים שום התקדמות בעבודת ה', והם מאמינים בזה שכתוב (דברים ל', כ') "לאהבה את ה' אלוקיך, לשמוע בקולו, ולדבקה בו, כי הוא חייך ואורך ימיך". והם רואים, שחסר להם אהבה ודביקות, ולא מרגישים את החיים שבתורה, והם לא יודעים לשים איזו עצות בנפשם, להגיע לידי הרגשה באיברים, במה שאומר לנו הכתוב.

העצה היא, לבקש עבור הכלל כולו, היינו שכל מה שהוא מרגיש שחסר לו, ומבקש מילוי, אז אין לו לומר, שהוא יוצא מהכלל. זאת אומרת, שמגיע לו יותר דברים ממה שיש להכלל כולו. אלא "בתוך עמי אנוכי יושבת". היינו, אני מבקש עבור הכלל כולו, משום שאני רוצה להגיע לידי מצב, שאני לא אדאג שום דבר בשבילי, אלא בשביל שיהיה נחת רוח להבורא. (הרב"ש, מאמר 15, "תפילת רבים", 1986)

17. העצה לזה, שהאדם יוכל להגדיל את כוחו בהכלל שלו "ואהבת לרעך". והוא על ידי אהבת חברים. אם כל אחד נכלל ובטל לחבירו, הרי אז נעשה גוש אחד, שכל חלקי הקטנים, שרוצים באהבת הזולת, מחבר לכוח כלל, שנכלל מהרבה חלקים. וכשיש לו כוח גדול, אז יש בכוחו להוציא לפועל את אהבת הזולת.

ואז הוא יכול להגיע לאהבת ה'. אבל זה בתנאי שכל אחד מתבטל להשני. (הרב"ש, מאמר 7, "לפי מה שמבואר בעניין ואהבת לרעך", 1984)

18. "איזו היא מחלוקת לשם שמיים וכו', ושאינה לשם שמיים זו מחלוקת קורח ועדתו". מקשים העולם, מדוע לא כתיב משה, וקורח ועדתו, כמו שכתוב אצל הלל ושמאי.

בכדי להבין את הנ"ל צריכים לדעת מה הוא הפירוש "לשם שמיים". הזוהר הקדוש מפרש: לשם שמיים, היינו זעיר אנפין. מפורש בסולם, כי עניין המחלוקת של שמאי והלל, הוא עניין של קו ימין, וקו שמאל. והיות שקו ימין לבד אין בו שלימות, כי אין בו חכמה, וקו שמאל אין בו שלימות, הגם שיש בו חכמה, אבל מכל מקום אין שם חסדים, שהוא הלבוש על חכמה שבלי הלבוש הזה, הוא נמצא בחושך. נמצא שעל ידי המחלוקת שכל אחד מראה לשני, שאין בו שלימות, ומראה לו את החיסרון בקו של שני, זה גורם שהשני קווים נכללים זה מזה, היינו ששניהם באים לידי קו האמצעי, הנקרא זעיר אנפין, שהוא הקו האמצעי בהפרצופים. וזעיר אנפין נקרא, "שם שמיים". מתבאר שאם לא הייתה המחלוקת, היה כל אחר נשאר בקו שלו, לכן הייתה מחלוקת בכדי להגיע לשם שמיים. (הרב"ש, מאמר 875, "ג' קווים - ד")

19. על ידי זה שכל אחד נכנס בחברה ומתבטל את עצמו להחברה אז נעשה גוף אחד, שהגוף הזה מורכב, למשל מעשרה אנשים, הרי יש להגוף הזה כוח, פי עשרה מכפי שהוא היה יחידי.

אבל בתנאי כשהם מתאספים, כל אחד יחשוב, שהוא בא עכשיו להמטרה לבטל את אהבה עצמית, היינו שלא יחשוב עתה איך למלאות את הרצון לקבל שלו, אלא יחשוב עכשיו עד כמה שאפשר רק על אהבת הזולת, רק על ידי זה הוא יכול לקבל רצון וצורך, שצריכים, לקבל תכונה חדשה שנקרא רצון להשפיע. ומאהבת חברים הוא יכול להגיע לאהבת הבורא, היינו שרוצה להשפיע להבורא נחת רוח. (הרב"ש, מאמר 6, "אהבת חברים - ב", 1984)

20. כתוב "ויחן העם, כאיש אחד בלב אחד", שפירוש, שלכולם היה מטרה אחת שהוא לתועלת הבורא.

ויש להבין, איך יכול להיות כאיש אחד בלב אחד, הרי ידוע מה שאמרו חז"ל "כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה, כך אין דעותיהם דומות זו לזו", ואיך יכול להיות כאיש אחד בלב אחד.

תשובה - אם אנו מדברים שכל אחד ואחד דואג לצורך עצמו, נמצא שאי אפשר להיות כאיש אחד, הלא אין הם דומות זו לזו. מה שאין כן שכולם ביטלו את רשות עצמם, וכולם דאגו רק לתועלת הבורא, אם כן אין כבר דעותיהם הפרטים, שכל הפרטים יתבטלו, ונכנסו כולם לרשות היחיד. (הרב"ש, אגרת מ"ב)

21. היות שהאדם נברא עם כלי, שנקרא "אהבה עצמית", ובמקום שאדם אינו רואה, שמפעולה תצא משהו לתועלת עצמו, אין לו חומרי דלק ליגיעה לעשות תנועה קלה.

ובלי ביטול אהבה עצמית, אי אפשר להגיע לידי דביקות בה', שהוא עניין השתוות הצורה.

והיות שזה נגד הטבע שלנו, לכן צריכים חברה, שיהיו כולם כוח גדול, שנוכל לעבוד ביחד, לבטל הרצון לקבל, שהוא נקרא "רע", מטעם שהוא המונע להגיע להמטרה, שבשבילה נברא האדם.

לכן צריכה החברה להיות כלולה מיחידים, שכולם בדיעה אחת, שצריכים להגיע לזה. אז מכל היחידים נעשה כוח גדול אחד, שיכול להילחם עם עצמו, מטעם שכל אחד כלול מכולם. נמצא, שכל אחד הוא מיוסד על רצון גדול, שהוא רוצה להגיע להמטרה.

ובכדי שתהיה התכללות אחד מהשני, אז כל אחד צריך לבטל את עצמו נגד השני. וזהו על ידי זה שכל אחד רואה מעלות חבירו ולא חסרונו. אבל מי שחושב, שהוא קצת גבוה מהחברים, כבר הוא לא יכול להתאחד עימהם. (הרב"ש, מאמר 1, חלק ב', "מטרת החברה - ב", 1984)

22. אין לך איבר הנמצא באדם, שלא תהיה כנגדו ברייה בעולם.

כי כמו שגוף האדם מתחלק לאיברים, וכולם עומדים מדרגות על מדרגות, המיתקנות אלו על אלו, וכולן הן גוף אחד, כן העולם, כל אלו הבריות שבעולם, כולם הם איברים איברים, ועומדים אלו על אלו. וכאשר כולם ייתקנו, יהיו לגוף אחד ממש. (זוהר לעם, פרשת תולדות, מאמר "ואלה תולדות יצחק", סעיף 3)

23. הזהיר מורי ז"ל לי, ולכל החברים שהיינו עימו בחברה ההיא, שקודם תפילת שחרית, נקבל עלינו מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", ויכוין לאהוב לכל אחד מישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל ישראל, ותוכל לעלות ולעשות תיקון למעלה. ובפרט אהבת החברים שלנו, צריך כל אחד ואחד ממנו לכלול עצמו כאילו הוא איבר אחד מן החברים האלו. ולמאוד הזהירני מורי ז"ל בעניין זה. (הרח"ו, "שער הגלגולים")

24. עיקר עליית הנפש ושלימותה הוא כשנכללים כל הנפשות ונעשים אחד, כי אז עולים אל הקדושה, כי הקדושה הוא אחד. ועל כן התפילה, שהוא בחינת הנפש, עיקרה תלוי כשמתאחדים הנפשות. ועל כן עיקר התפילה - בציבור ולא ביחיד, שלא יהיה כל אחד חלוק בפני עצמו, שזה היפך הקדושה. רק שצריכים לחבר יחד העדה הקדושה ונעשים בחינת אחד, וזה תפילה בציבור, ובבית הכנסת דווקא, ששם מתכנסים הנפשות, וזה הוא שלימות התפילה. (רבי נחמן מברסלב, "ליקוטי הלכות")

25. הנה הנוקבא בסוד מה שמנהגת את כל העולמות נקראת "לב", כי בסוד זה ניתן הלב באדם, והלב הוא המבין והמרגיש. וכן כל הפעולות של כל העולמות, מגיע ההרגש אל הנוקבא, כי היא המתפעלת מן התחתונים. ונמצא כי כל הלבבות שבכל אנשים, אינם אלא חלקים מן הלב הזה. פירוש - כל הנשמות הם נשרשים בנוקבה, ולכן נקראים חלקים שלה, וכן הם המ"ן שלה, כי היא אינה נקראת שלימה, אלא אם כן היא באה בכללות כל ענפיה. והנה עניין זה של לב מתפרש כמו כן בכל הנשמות הנשרשות בה. ונמצא שאין בחינה של לב זה שלם, עד שיכלול כל בחינות הלב היוצאים ממנו בכל הנשמות. ואז בהיותו הוא כולל, כך יהיה מבין, בסוד, "הלב מבין" אל כל ההנהגה בכלל, כי זהו סדר ההשפעה, בהיות נכללים הענפים בשורש, ואז השורש כלול מכולם, ומקבל מה שצריך לכולם, וחוזר ומחלק לכולם החלק המגיע לו, וזה סוד, "היוצר יחד ליבם המבין אל כל מעשיהם" (תהילים ל"ג, ט"ו) כי נקבצים כל הלבבות בנוקבא, שהוא הלב העליון השורשי. ואז יפעול הלב פעולתו, ומחלק הנהגתו לכל הצדדים כראוי. (הרמח"ל, "אדיר במרום")

26. על דרך הפשט: התכללות - היינו שכל אחד, כל פרט בישראל צריך להתכלל בתוך הכלל. אין בפרט אלא מה שבכלל, כל ישראל ערבים זה לזה. כל פרט הוא חלק מהכלל, אין נפרד פרטי בישראל מכל הבחינות הן בהרמת קרן הכלל והן בעזרת אחרים. וגם בתוכחה זה לזה, כי לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה. (הגר"א, "קול התור")

27. תעזור ותושיע ברחמיך הרבים ובחסדיך העצומים שיהיה כוח להבעל השדה להיות צופה ומביט ומסתכל על כל אחד ואחד מישראל, הרחוק מן התכלית, להביאו אל התכלית האמיתי, שיזכה כל אחד לסתם עיניו ודעתו מחיזו דהאי עלמא (מדמיון העולם הזה) לגמרי, עד שיהיה נכלל תמיד בתכלית הביטול, ברצוא ושוב, בתוך התכלית האמיתי, שהוא כולו אחד, כולו טוב, באופן שיזכה כל אחד ואחד מישראל לכלול תפילתו באחד. עזרנו טוב לכל, שנזכה לבטל כל גשמיותנו, עד שנזכה לבטל עצמנו לגמרי, להכלל באחדותך באמת, שהוא כולו טוב תמיד, עד שתהיה תפילתנו בתכלית השלימות, כלולה יחד מתחילתה ועד סופה בתכלית האחדות. (רבי נחמן מברסלב, "ליקוטי תפילות")

28. האדם הרוצה לעבוד ה' באמת צריך שיהיה לו ב' בחינות א' יחוד המעשה דהיינו כאילו רק הוא לבדו בעולם וכן הקב"ה מגלה אליו בלי לבושין וכמו שכתוב "ואיש לא יעלה עימך" כשירצה לעבוד את ה' אזי יהיה רק לבד ולא יעלה עימו איש ויש עוד בחינה אחרת לעובד ה', שצריך לכלול עצמו עם כל הנבראים. וכן צריך לחבר עצמו עם כל הנשמות ולכלול עצמו עימהם והם עימו היינו שלא תשאיר לך רק מה שצריך לחיבור השכינה כביכול ולזה צריך קירוב וריבוי אנשים כמו שכתוב (סנהדרין ע"א) "קירוב לצדיקים נאה להם ונאה לעולם", כי לפי ריבוי האנשים העובדים את ה' יותר מתגלה אליהם אור השכינה ולזה צריך לכלול עצמו עם כל האנשים ועם כל הנבראים והכול לעלות לשורשן, לתיקון השכינה כביכול. (רבי משה חיים אפרים, "דגל מחנה אפרים")

29. ידוע שכל דבר מתבחן בהיפוכו, כיתרון האור הבא מהכרת החושך, כן האדם מכיר יותר תועלת הרבים והתכללותו עימהם בהיותו בדרך בודד, ומרגיש עד כמה הרבים משלימים חסרונו, בין בדברים הגשמיים בין בדברים הרוחניים, ומתוך כך הוא מכניס בלבבו אהבת הכלל יותר. וכיוון שהוא מתאגד אל הכלל, קונה תפילתו מעלת תפילת הציבור. (הראי"ה קוק, "דרשות הראי"ה לימים הנוראים")

30. אדם פרטי שאינו כולל עצמו בתוך כלל ישראל, אינו מושפע ממרום מאהבת הכלל. ועל זה אמר הכתוב "ואהבת לרעך כמוך", ממש. כי אהבת ישראל מושפע משפע אהבת המקום לישראל, ואם לא יכלול את עצמו בתוך כלל ישראל, יכול להיות חס ושלום בסכנה, ולזה אמרה השונמית"בתוך עמי אנוכי יושבת". (רבי שמחה בונים מפשיסחא, "קול שמחה")

31. על ידי אהבת חברים ודיבוק חברים, יבוא לתכלית ההכנעה, כי יראה עבודת חבריו, וגודל תבערת לבבם והתלהבותם לעבודת הבורא, ועל ידי זה ילמד לעשות גם הוא כמותם, ויכיר עוותתו וישוב בתשובה שלימה. (רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, "מאור ושמש")

32. אי אפשר לקיים התורה כי אם על ידי הערבות, שכל אחד נעשה ערב בעד חבירו, כי עיקר קיום התורה, שהוא בחינת הרצון, הוא על ידי האחדות. על כן צריך כל אחד להיכלל בכלל ישראל באחדות גדול, ועל כן בשעת קבלת התורה בוודאי נעשו מיד ערבים זה לזה, כי תיכף כשרוצים לקבל התורה, צריכים תיכף להיכלל יחד כולם כאחד, כדי להיכלל ברצון, ואזי בוודאי כל אחד ערב בעד חבירו, מאחר שהכול חשובים כאחד. ודווקא על ידי זה שכל אחד ערב בעד חבירו, שהוא בחינת אחדות, על ידי זה דווקא יכולים לקיים את התורה, כי עיקר האהבה ואחדות הוא בבחינת הרצון, שכל אחד מרוצה לחבירו, ואין שום שינוי רצון ביניהם ונכללים כולם ברצון אחד, שעל ידי זה נכללים ברצון העליון, שהוא תכלית האחדות. (רבי נחמן מברסלב, "ליקוטי הלכות")