בְּרח דודי

234. רבי חייא הגדול הלך אל רבי שמעון. וראה מסך של אש, שהיה מפסיק בבית. ורבי שמעון ותלמידיו היו מהמסך ולִפְנים. תמה רבי חייא ואמר, אשמע דבר מפיו מכאן, מאחורי מסך האש.

235. שמע קול של אחד מהתלמידים של רבי שמעון, שהיה אומר, בְּרח דודי ודְמה לך לצבי או לעופר האיילים. כל ההשתוקקות שהשתוקקו ישראל אל הקב"ה, היא תאוותם של ישראל, שיהיה הקב"ה לא הולך ולא מתרחק, אלא בורח כצבי או כעופר האיילים.

236. אין חיה בעולם עושה כמו הצבי או עופר האיילים, שבזמן שהוא בורח, הולך מעט מעט ומחזיר את ראשו למקום שיצא ממנו. ולעולם תמיד, הוא מחזיר את ראשו לאחוריו.

כך אמרו ישראל, ריבונו של עולם, אם אנו גורמים שתסתלק מבינינו, יהי רצון שתברח כמו הצבי או כמו עופר האיילים, שהוא בורח ומחזיר את ראשו למקום שהיה בו מקודם ועזב אותו וברח משם. כמ"ש, ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם, לא מְאסתים ולא גְעלתים לכַלותם להפר בריתי איתם.

הצבי ישן בעין אחת, ובאחרת הוא ער. כך אמרו ישראל אל הקב"ה, עשה כמו הצבי, כמ"ש, הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל.

237. שמע רבי חייא ואמר, הן העליונים עוסקים בתורה בפנים הבית, ואני יושב מבחוץ. בכה. שמע רבי שמעון ואמר, ודאי שהשכינה מבחוץ, עם רבי חייא. מי ייצא ויכניס אותו? אמר רבי אלעזר בנו, אם אשרף, ביציאתי דרך המסך של אש, לא אהיה נשרף, כי השכינה היא מבחוץ, אצל רבי חייא. תיכנס השכינה ותהיה האש של המסך בשלמות.

שמע רבי אלעזר קול שאמר, עוד לא נסמכו העמודים, ג' קווים, ועוד לא נתקנו השערים, נ' (50) שערי בינה, ומקְטַנֵי הבשׂמים שבעדן הוא עתה. מקטני הנשמות, המכונות בשמים. כלומר, שעוד לא זכה רבי חייא למדרגות שבעולם התיקון, שהם תיקון ג' קווים ונ' שערי בינה. וע"כ אינו ראוי להיכנס מבפנים למסך. וע"כ לא יצא רבי אלעזר להכניס אותו.

238. ישב רבי חייא, בכה ונאנח. פתח ואמר, סוֹב דְמה לך דודי לצבי או לעופר האיילים. ע"פ הפירוש ששמע מרבי שמעון, שאע"פ שבורח, הוא מחזיר ראשו לאחוריו, ואינו מתרחק. אז נפתח שער המסך. אבל רבי חייא לא נכנס.

נשא רבי שמעון עיניו וראה שנפתח שער המסך. אמר, משמע שניתן רשות למישהו מבחוץ, ואנחנו בפנים, ולא נכניס אותו? קם רבי שמעון, הלך האש ממקומו עד מקומו של רבי חייא. אמר רבי שמעון, ניצוץ אור הקליטה כבר התפשט לחוץ, לרבי חייא, ואני כאן מבפנים, ולא אכניס אותו? נאלם פיו של רבי חייא, מחמת האש שהתפשטה אליו.

239. כיוון שנכנס רבי חייא לבפנים, השפיל עיניו ולא הרים ראשו. אמר רבי שמעון לרבי אלעזר בנו, העבר ידך על פיו של רבי חייא, שאינו יודע בזה, כי אינו רגיל בו, ואינו יודע לשׁית עצה בנפשו. קם רבי אלעזר, והעביר ידו על פיו של רבי חייא. פתח רבי חייא את פיו ואמר, עיני ראתה, מה שלא ראיתי מעודי, וקומתי הזדקפה, שלא חשבתי כל כך מעולם, טוב למות באש זהב הטוב הבוער.

כי יש מוחין דאחוריים וחיצוניות, הנמשכים מקו שמאל בלי ימין, בעניין יציאת נקודת השורוק, בינה שחזרה לראש א"א. והראש דא"א, יש בו אור חכמה בלי חסדים. וחכמה בלי חסדים מאירה רק בג"ר ולא בזו"ן ובבי"ע. וע"כ גם החכמה אינה מאירה בהם, בהיותם שמאל בלי ימין. ונבחנים משום זה למוחין דאחוריים וחיצוניות.

ואין השמאל מתחבר בימין, אלא ביציאת קו אמצעי במסך דחיריק. שבכוח המסך וקומת החסדים, הוא מכניע את קו השמאל ומחבר אותו בימין. ומתלבשת החכמה שבשמאל בחסדים שבימין. ואז יכולה החכמה להאיר בשלמות.

ויש לזכור כאן עניין ג' הנקודות חולם שורוק חיריק. ומוחין הללו, הבאים בהכרעת קו אמצעי, בכוח המסך דחיריק, נקראים מוחין דפנים ופנימיות. ויש מעלה בקו שמאל שאינה בקו אמצעי. כי קו שמאל מושך חכמה מהראש דא"א, ג"ר דג"ר, אע"פ שאינם מאירים בו. ויש מעלה בקו אמצעי שאינה בקו שמאל. כי קו אמצעי מאיר בכל השלמות, מחמת התלבשות החכמה בחסדים, אמנם אין בו אלא ו"ק דג"ר, כי כוח המסך דחיריק ממעט אותו מג"ר דג"ר.

ורבי חייא היה במדרגת מוחין דאחוריים, הבאים מקו שמאל, מטרם הכרעת הקו האמצעי. ורבי חייא הגדול הלך אל רבי שמעון. שהיה דרכו תמיד ללמוד, איך הולכים במדרגות מחיל אל חיל. וראה מסך של אש, שהיה מפסיק בבית. שהרגיש ברבי שמעון את המסך דחיריק שבקו אמצעי, שממנו מקבל רבי שמעון המוחין דפנים שלו. אשר מסך זה מפסיק את המוחין דחכמה, המכונה בית, שמסלק ממנו הג"ר דג"ר, ואינו מאיר אלא בו"ק דג"ר.

תמה רבי חייא, כי נדמה לו שהוא קטן ממנו. כי רבי חייא, אע"פ שהיה במוחין דאחוריים, היה לו ג"ר דג"ר, כדרך קו שמאל. ורבי שמעון אין לו אלא ו"ק דג"ר, מסיבה שמשתמש בקו אמצעי. וע"כ חשב רבי חייא את המוחין של עצמו יותר פנימיים מהמוחין של רבי שמעון, ואמר, אשמע דבר מפיו מכאן, כלומר, ו"ק דג"ר.

שמע קול של אחד מהתלמידים של רבי שמעון, שהיה אומר, בְּרח דודי ודְמה לך לצבי או לעופר האיילים. כל ההשתוקקות שהשתוקקו ישראל אל הקב"ה, היא תאוותם של ישראל, שיהיה הקב"ה לא הולך ולא מתרחק, אלא בורח כצבי או כעופר האיילים, שהוא מחזיר את ראשו לאחוריו. שבשעה שישראל אחוזים בקו שמאל, בורח הקב"ה מהם, ואינו מאיר להם.

אמנם אין בריחה זו עניין של הסתלקות, אלא להיפך, כי רוצה להאיר להם בחינת ראש, חכמה. אלא שחסר להם חסדים, ואין הראש יכול להאיר להם בלי התלבשות בחסדים. ע"כ בורח מהם, עד שמקבלים המסך דחיריק, שעליו יוצא קו אמצעי. ואז מאיר הראש שלו באחוריו, בקו שמאל, משום שעתה, ע"י קו אמצעי, מתלבשת החכמה בחסדים ומאירה בשלמות, אלא בו"ק דג"ר. וזהו נבחן, שבורח כצבי, שמחזיר ראשו לאחוריו.

וזהו שהתפללו ישראל, אם אנו גורמים שתסתלק מבינינו, משום שנאחזנו בקו שמאל, שהחכמה אינה מאירה מחמת החיסרון של החסדים, וע"כ גרמנו שהקב"ה הסתלק מבינינו. יהי רצון שתברח כמו הצבי או כמו עופר האיילים, שהוא בורח ומחזיר את ראשו למקום שהניח, כן הבריחה של הקב"ה תחזיר את ראשו, הג"ר, למקום שהניח, קו שמאל, שמשם הסתלק.

הצבי ישן בעין אחת, ובאחרת הוא ער. כך אמרו ישראל אל הקב"ה, עשה כמו הצבי. עיניים, חכמה, ויש בהם ע"ס, שהג"ר באחת, ובאחרת ז"ת. ושינה היא הסתלקות המוחין. והתפללו ישראל, שהסתלקות זו לא תשלוט אלא בעין אחת, ג"ר דחכמה, ולא בשנייה, ו"ק דחכמה, שהם צריכים להתקיים אח"כ ע"י הקו האמצעי. וכמ"ש, הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. אלא עינו פתוחה ומאירה חכמה לישראל.

וכל זה נאמר לרבי חייא, להודיע לו מעלת רבי שמעון, שאע"פ שמשתמש בקו האמצעי ובמסך דחיריק שלו, מ"מ הוא מקבל אור החכמה מקו שמאל בכל שלמות הארתה. אלא מבחינת ו"ק דחכמה. אבל רבי חייא, הגם שנאחז בקו שמאל בלי מסך, שהוא יכול להמשיך ג"ר דחכמה, אבל מה זה יועיל לו, בשעה שאינה מאירה לו כלום, והקב"ה בהסתלקות מהשכינה בסיבתו, והוא כביכול ישן.

שמע רבי חייא דבריו, הבין שהצדק עימו, ואמר, הן העליונים עוסקים בתורה בפנים הבית, ואני יושב מבחוץ. בכה. שעתה הכיר שהעליונים, רבי שמעון וחבריו, הם בבית, חכמה. והוא יושב בחיצוניות החכמה, כי אינה מאירה לו. וע"כ בכה.

שמע רבי שמעון ואמר, ודאי שהשכינה מבחוץ, שרבי חייא מרגיש כבר, שהשכינה בחיצוניות מסיבתו. וע"כ אמר, מי ייצא ויכניס אותו, להמשיך לו מוחין דפנים?

אמר רבי אלעזר בנו, להשמיע לרבי חייא, אם אשרף ע"י המסך דחיריק שבקו אמצעי, שהסתלקו ממני הג"ר דג"ר, לא אהיה נשרף, כלומר, איני מחשיב את זה לשריפה, שהרי השכינה הייתה מבחוץ, שהייתה בחיצוניות. אלא תיכנס השכינה לפב"פ עם ז"א, ע"י שקיבלתי את המסך דחיריק שבקו אמצעי. ותהיה האש של המסך שלמה, מכוח שגרמה הזיווג של הקב"ה והשכינה פב"פ. ובדברים אלו חשב רבי אלעזר לפעול אצל רבי חייא, שיפרוש מקו שמאל, ויקבל את קו אמצעי.

שמע רבי אלעזר קול שאמר, עוד לא נסמכו העמודים, שעוד לא נסמכו אצל רבי חייא הקווים ימין ושמאל עם המסך דחיריק, והשערים עוד לא נתקנו במסך דצ"א. ומקטני הבשׂמים שבעדן הוא עתה, ומשום זה לא יקבל רבי חייא ממנו. וע"כ לא יצא רבי אלעזר להכניס אותו, כי הבין שרבי חייא לא יוכל לקבל דבריו.

יציאה פירושו, להתדבק במדרגתו של רבי חייא, שהיא חיצוניות, כי אי אפשר להגביה את מדרגת חברו, אלא אם יירד וישתווה עם מדרגתו. וע"כ היה רבי אלעזר צריך לצאת מפנימיות לחיצוניות.

ישב רבי חייא, בכה ונאנח, הרבה בתפילה לזכות למוחין דפנימיות. פתח ואמר, סוב דמה לך דודי לצבי או לעופר האיילים. זה רומז שזכה להשיג את מסך דחיריק, הממעט את הג"ר דקו שמאל, ונשאר בו"ק בלי ראש. וע"כ ביקש מהקב"ה שיחזיר ראשו לאחוריו כצבי.

אז נפתח שער המסך, כלומר, שעוד לא זכה למסך עצמו, שעליו יוצא הקו האמצעי, אלא שזכה רק לשער שלו בלבד. כי מתחילה יוצא המסך דחיריק במסך דצ"א, שבכוחו מכניע קו השמאל תחת קו הימין. ובבחינה זו עוד אינו ראוי לזיווג עליון להמשיך אור הפנים. כי המסך דצ"א אינו מקבל לתוכו אור. ולפיכך צריכים להמתיק את המסך הזה בצ"ב. ואז ראוי להמשיך ולקבל אור הפנים.

וע"כ המסך דצ"א אינו נחשב למסך ממש, אלא לשער המסך. כלומר, סיבה למסך הממותק דצ"ב. וזולתו לא היה נכנע קו השמאל. לכן נאמר, שרבי חייא לא נכנס, משום שמסך דצ"א אינו ראוי להמשיך אור הפנימית, וע"כ עוד לא יכול להיכנס לפנימיות.

נשא רבי שמעון עיניו וראה שנפתח שער המסך. אמר, משמע שניתן רשות למישהו מבחוץ. רבי שמעון הרגיש בו שכבר זכה במסך דחיריק מצ"א, שהוא רק שער המסך, ונחשב לנתינת רשות להיכנס לבפנים. ואנחנו בפנים, ולא נעזור לו להיכנס? קם רבי שמעון, הלך האש ממקומו, שהלך אש המסך, ממקומו של רבי שמעון, מסך הממותק דצ"ב, עד מקומו של רבי חייא, ובזה קיבל רבי חייא מרבי שמעון את המתקת המסך דצ"ב.

אז אמר רבי שמעון, ניצוץ אור הקליטה כבר התפשט לחוץ, ואני כאן מבפנים ולא אכניס אותו? ניצוץ אור הקליטה בחוץ אצל רבי חייא, שכבר קיבל קטנות דמוחין, ע"י זיווג על המסך דצ"ב, שאע"פ שהיא עוד בקטנות כמו ניצוץ, אמנם היא אור הקליטה, שכבר הפנימיות קולט אותו ויכול להיכנס לשם. והוא ראוי לקלוט אח"כ המוחין דגדלות. כי קטנות זו בהיותה מאמא, מכשירה אותו לקבל הגדלות דאמא.

נאלם פיו של רבי חייא, כי הקטנות שקיבל, מכונה אל"ם דאלקים, הרומז שחסר לו י"ה דאלקים, ג"ר. כמ"ש, מי שׂם פֶּה לאדם. שהבינה, מ"י, שם פה לאדם, שהוא גילוי ג"ר. וכתוב, או מי יָשׂום אילם. מ"י, בינה, משפיעה מוחין דקטנות, שהפה נאלם בעניין אל"ם דאלקים, שחסר ג"ר, י"ה דאלקים. כיוון שנכנס רבי חייא לבפנים, השפיל עיניו ולא הרים ראשו. משום שהיה לו משם רק מוחין דקטנות, והיה חסר ראש.

אמר רבי שמעון לרבי אלעזר בנו, העבר ידך על פיו של רבי חייא, שאינו יודע בזה. יד, פירושו כוח וחיל. ואמר רבי שמעון לרבי אלעזר, שיעביר ידו על פיו של רבי חייא, ויעזור לו להעלות מ"ן להמשכת הג"ר, ויתגלה לו המוחין דג"ר, שהגילוי שלהם מכונה פה.

קם רבי אלעזר, והעביר ידו על פיו של רבי חייא. פתח רבי חייא את פיו. כלומר, שהשיג המוחין דג"ר דפנימיות, שהגילוי שלהם מכונה פתיחת פה. ואמר, עיני ראתה, מה שלא ראיתי מעודי. ראייה, שפע החכמה, כי עיניים הם חכמה. ואמר רבי חייא כי עתה, שהשיג המוחין דג"ר דפנימיות, הוא ראה, שעתה השיג אור החכמה, מה שלא ראה. כי מקודם לכן היה בחיצוניות. ואע"פ שהיה יונק מג"ר דג"ר שבקו שמאל, אכן החכמה הזו לא האירה לו כלל, מטעם החיסרון של לבוש החסדים.

אבל אלו ג"ר דפנימיות שהשיג עתה, מאירה בהם החכמה בשלמות, כי יש לה חסדים להתלבשות, אלא שמאירה בו"ק דג"ר. לכן אמר, וקומתי הזדקפה, ראשי הזדקף, שהשיג ג"ר, הנקראים ראש, שלא חשבתי שעוד אשיג אותם פעם. ואמר, טוב למות באש זהב הטוב הבוער. הסתלקות ג"ר דג"ר מחמת המסך דחיריק שקיבל, מכונה מיתה. בינה מכונה זהב טוב. וכדי להשיג הג"ר של זהב הטוב, הבוער מחמת המסך דחיריק, כדאי למות, להפסיד הג"ר דג"ר.

240. במקום של רבי שמעון, שזורק ניצוצין לכל צד, כלומר, המוחין דקטנות, ניצוץ אור הקליטה. וכל ניצוץ עולה ל-370 מרכבות. שכל ניצוץ מקבל הגדלות מבינה שספירותיה מאות, וד"ס חו"ב תו"מ עולות 400. ומשום שמג"ר דג"ר חסרים 30 ספירות מחכמה, הם רק 370 מרכבות. וחסר 30 ל-400.

ואח"כ כשזוכים יותר, עולים לאו"א עילאין ולא"א, שספירותיו מאה אלף, וע"ס שלו הם אלף אלפים. ואז כל מרכבה נפרדת לאלף אלפים, מצד שכל אחת מהן משיגה מוחין דא"א. ולריבוא רבבות, עד שמגיעה לעתיק יומין, שספירותיו רבבות והן ריבוא רבבות. שהוא יושב על כיסא, ז"ת דעתיק, שהג"ר יושבות עליהם.

והכיסא מזדעזע ממנו ל-260 עולמות. הכיסא מזדעזע מלקבל מג"ר עשר פעמים הוי"ה, שהם בגי' ר"ס (260), שהוא כמ"ש, ס"ר לראות. וכל המדרגות האלו ישנן ברבי שמעון.

241. עד שרבי שמעון מגיע למקום העדן של הצדיקים, עד שנשמע בכל הרקיעים מעלת רבי שמעון. וכל העליונים והתחתונים כולם בזמן אחד, תמהים ואומרים, האם זהו רבי שמעון, שהכול היה מרעיש, מי יכול לעמוד לפניו? זהו רבי שמעון, שבשעה שפותח פיו להתחיל לעסוק בתורה, מאזינים לקולו, כל הכיסאות, וכל הרקיעים, וכל המרכבות, וכל אלו שמשבחים לאדונם.

242. אין מי שיפתח לומר שירה, ואין מי שיסיים שירתו. כלומר, אותם שעומדים באמצע השירה, אינם גומרים שירתם, כי כולם נמצאים, להקשיב לקולו של רבי שמעון. עד שנשמע בכל הרקיעים של מעלה ושל מטה, פתחון פה.

כשגמר רבי שמעון לעסוק בתורה, מי ראה שירים? מי ראה שמחה של המשבחים לאדונם? מי ראה הקולות ההולכים בכל הרקיעים? ובזכות רבי שמעון, באים כל הנשמות והמלאכים, וכורעים ומשתחווים לפני אדונם, ומעלים ריחות הבשמים שבעדן, הארת החכמה, עד עתיק יומין. וכל זה בזכות רבי שמעון.

243. פתח רבי שמעון פיו ואמר, שש מדרגות ירדו עם יעקב למצרים, חג"ת נה"י, וכל אחת מתפשטת עד עשרה, כשהן בהארת ז"א לבד. ואז הן שישים. והן אלף כשמקבלות הארת חכמה. והן 60,000. ועד ריבוא (10,000) כשמקבלות הארת החסדים מעתיק. והן שישים ריבוא (600,000).

וכנגדן שש מדרגות לישראל. כי מישראל יורדות ליעקב. וכנגדן שש מדרגות לכיסא העליון, חג"ת דז"א הכלול מנה"י. וכנגדן שש מדרגות לכיסא התחתון, המלכות, חג"ת נה"י, כמ"ש, שש מעלות לכיסא.

כתוב, רבבה כצמח השדה נתתיךְ, מדרגה א'. ותִרבי, היא ב'. ותִגדלי, היא ג'. ותבואי בעדִי עדָיים, היא ד'. שדיים נכונוּ, היא ה'. ושיערך צימֵחַ, היא ו'. וכנגדן כתוב, ובני ישראל פָּרו, היא א'. וישרצו, היא ב'. ויִרבו, היא ג'. ויעצמו, היא ד'. במאוד, היא ה'. מאוד, היא ו'.

244. כל אחת שבו"ק עולה לעשרה מהארת ז"א עצמו, שספירותיו עשרות, ונעשו הו"ק שישים. ואז הם שישים גיבורים שמסביב לשכינה. כמ"ש, הנה מיטתו שלִשלֹמה, השכינה, הנקראת מיטה. וכמ"ש, שישים גיבורים סביב לה מגיבורי ישראל. והם שישים ריבוא, כשמקבלת הארת החסדים מעתיק, שיצאו עִם ישראל מהגלות, ושבאו עם יעקב אל הגלות.

245. והרי שבעה הם, חג"ת נהי"מ, וכשכל אחת נעשית לעשרה, הן עולות לשבעים, ולא שישים? שבעים אינם שייכים לכאן. כי כאן מדובר ממדרגות המאירות, ומדרגת המלכות אינה מאירה מעצמה. כתוב, ושישה קנים יוצאים מצידיה, שלושה קני מנורה מצידה האחד ושלושה קני מנורה מצידה השני, שהם כנגד חג"ת נה"י. וקנה אחד האמצעי, המלכות, שאינה באה בחשבון, כמ"ש, אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. כי המלכות אינה מאירה מעצמה, אלא רק מקבלת מששת הנרות.