תשמ"ט - מאמר ל"ג
1989 - מאמר 33
הזה"ק (שלח דף ח' ובהסולם אות י"ח) כתוב שם וזה לשונו "מקרא זה הסתכלתי בו, כיון שאמר שלמה, כי מקרה בני אדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם, כמות זה, כן כמות זה, ורוח אחד לכל, כי נמצא כאן פתח לאלו שאינם בני אמונה. ומשיב, אלא שחזר על אלו הדברים, שטפשי עולם אומרים, שהעולם הזה הולך במקרה, ואין הקב"ה משגיח עליהם. אלא מקרה האדם ומקרה הבהמה, ומקרה אחד להם. ומה להם (אמר) שלמה. ואמר, ומי יודע רוח בני האדם, העולה היא למעלה, ורוח הבהמה, היורדת היא למטה לארץ, הָעֹלָה היא למעלה למקום עליון, ורוח הבהמה, היורדת היא למטה לארץ, שכתוב בו "בצלם אלקים עשה את האדם", וכתוב "נר ה' נשמת אדם", עד כאן לשונו.
נמצא, השאלה היא, כיון שאמר שלמה "כי מקרה אחד להם, כמות זה כן כמות זה, ורוח אחד לכולם", שואל הזה"ק, נמצא ששלמה נותן פתח לאלו שאינם בני אמונה. ומשיב, ששלמה אמר זה לדעת הטפשים. וכששלמה הסתכל על הטפשים קרא אותם "בהמה", כמו שכתוב "אמרתי אני בלבי על דִּבְרַת בני האדם לְבָרָם האלקים ולראות שהם בהמה הֵמָּה להם". לברום, שבוררם אותם אלקים שיהיו לבדם, ולא יתחברו עם בני אדם שלא יביאו דעה זו לבני אדם.
ומה השיב להם שלמה: "ומי יודע רוח בני האדם, העולה הוא למעלה, היינו למקום עליון, למקום קדוש, להזין מאור העליון, ורוח הבהמה, היורדת הוא למטה לארץ, ואינו לאותו מקום, שהוא לכל בני האדם". ויש להבין זה בדרך העבודה, כלומר איך לומדים זה באדם אחד, שיהיה כלול מכל אותם המצבים, היינו שיהיו לו כל השאלות.
אלא הענין, כי בזמן שהאדם רוצה להתחיל לקיים תו"מ, אז האדם שולח מרגלים לרגל את ענין עבודת ה', את הכדאיות. אז היצר הרע מראה לו תמונות של אלה שעוסקים בתו"מ, שהם דואגים אך ורק לתועלת עצמם. והם אומרים, שהם עובדי ה'. והוא רואה, שהם עובדים עבור עצמם. ורק ההבדל הוא בזה, שהם אומרים, שהם רוצים, שה' ישלם תמורת עבודתם, והחילוניים אומרים, שמספיק להם לקבל שכר תמורת עבודתם מאדם כמוהו. אבל כולם עובדים לתועלת עצמם.
ואנחנו שמענו, כי אתם אומרים, שחז"ל אמרו "רשעים בחייהם נקראים מתים", מסיבת שהיות הבורא הוא המשפיע, לכן אלו אנשים שעובדים לתועלת עצמם, הם נפרדים מחיי החיים, לכן נקראים "מתים". ועוד הם מביאים ראיה לדבריהם, במה שאמרו חז"ל (ברכות י"ז) "כל העוסק בתורה שלא לשמה, נוח לו שלא נברא". לכן על המרגלים של אדם, אומר הזה"ק, שאמר שלמה עליהם, היינו שחזר על אלו הדברים, שטפשי עולם אומרים, שהעולם הזה הולך במקרה ואין הקב"ה משגיח עליהם, אלא מקרה האדם ומקרה הבהמה כמות זה כן כמות זה, ורוח אחד לכולם. כלומר ששניהם נקראים "מתים", היינו בין דתיים ובין חילוניים, כולם עובדים לתועלת עצמם.
ושלמה אמר "ומי יודע רוח בני האדם, העולה הוא למעלה, ורוח הבהמה, היורדת היא למטה". פירוש, שאנו צריכים להאמין בדברי חז"ל, שאמרו (פסחים נ') "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות, אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה".
לכן, הגם כשמתחיל בעבודה, הוא מתחיל "שלא לשמה", היינו לתועלת עצמו, כדמיון האנשים שהם בבחינת "הבהמה", היינו שעוסקים רק בתאות בהמיות. אולם אלו שעוסקים בתאות בהמיות, בסופו של דבר לאיזו מדרגה הם יגיעו. על זה אמר שלמה, שהם יגיעו לדרגת "רוח הבהמה יורדת למטה לארץ", כלומר שהם יושארו בארציות, היינו בכלי קבלה לתועלת עצמם, שהוא דבר הנמוך ביותר, הנקרא "ארץ". מה שאין כן אלו שעוסקים בתו"מ, הגם שזה הוא "שלא לשמה", היינו לתועלת עצמם, מכל מקום "מתוך שלא לשמה בא לשמה", לכן הם יצאו מאהבה עצמית ויגיעו לידי השתוות, הצורה הנקראת "דבקות בה'", שיזכו לבחינת חיים, כמו שכתוב "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כֻּלְכֶם היום".
וזה שאומר שלמה "ומי יודע רוח בני האדם העולה הוא למעלה למקום עליון". שפירושו "ומי יודע" היינו שצריכים להאמין בדברי חז"ל, שאמרו "ומתוך שלא לשמה בא לשמה" ו"הבא לטהר מסייעין אותו". אם כן "ומי יודע" להעריך את זה ולהאמין בדברי חז"ל, לכן ממילא הם יבואו לדבקות ה', שזה נבחן ל"רוח של האדם". היינו, אלה שעוסקים בבחינת "אדם", והגם שהם עדיין בבחינת "בהמה", כלומר שעדיין הם עוסקים רק לתועלת עצמם.
ואאמו"ר אמר פירוש על מה שכתוב "יהיב חכמתא לחכימין [נותן חכמה לחכמים]". וקֻשְׁיַת העולם היא, שהיה צריך לכתוב "יהיב חכמתא לטפשים [נותן חכמה לטפשים]". על זה תירץ, כי מי שרוצה להיות חכם, כבר נקרא "חכם". מה שאין כן מי שאין לו חשק בחכמה, הוא נקרא "טיפש", כמו שכתוב "לא יחפץ הכסיל בתבונה".
לכן אלה אנשים שרוצים להיות בחינת "אדם", כמו שאמרו חז"ל "אתם קרויין אדם ואין אומות העולם קרויין אדם", שענין "אומות העולם" פירושו, ענין אהבה עצמית שיש באדם נקרא בחינת "אומות העולם". מה שאין כן בחינת "ישראל" הוא כידוע בחינת ישר-אל, שפירושו, אצל "ישראל" כל מה שיש לו הוא ישר לאל.
לכן כנ"ל, מי שרוצה ללכת בדרך להגיע לבחינת "אדם", כבר נאמר עליו הפסוק "ורוח בני האדם העולה הוא למעלה, למקום העליון, היינו לה'", שכתוב בו "בצלם אלקים עשה את האדם" וכתוב "נר ה' נשמת אדם". שפירושו "בצלם אלקים" הוא, כמו שה' הוא המשפיע, כמו כן האדם צריך להגיע לדרגה זו להיות משפיע. והגם שהאדם מתחיל את העבודה בשלא לשמה, ואיך האדם יכול להגיע לדרגת משפיע. והתשובה היא כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". ושואל הזה"ק "במה". ומשיב "בנשמתא קדישא", היינו שה' נותן לו נשמה וע"י הוא מקבל את הסיוע. וזהו פירוש "נר אלקים נשמת אדם".
וזה שאומר "אמרתי אני בלבי על דברת בני האדם לְבָרָם", שמפרש הזה"ק "לְבָרָם", שבררם אותם אלקים, שיהיו לבדם ולא יתחברו עם בני אדם, שלא יביאו דעה זו לבני אדם. שפירושו בבחינת עבודה הוא, שהאדם צריך להיזהר מטענת המרגלים שלו, שרוצים להביא לו דעת הבהמה. ולומר, שאל ישגיחו על דעת האדם, היינו שהגוף יכול להגיע לבחינת האדם, שהדעת הבהמית שלהם לא נותנת להם להסתכל על דעת האדם. לכן שלמה מזהיר אותם, שצריכים שמירה יתירה, שלא יהא נמשכים אחרי הדעה שלהם.
וזה שאומר "לְבָרָם", היינו שבררם, שיהיו לבדם, כנ"ל. כלומר, שהמרגלים באים בטענות, כי מקרה אחד להם, היינו ששניהם נשארים בבחינת "מות", היינו בבחינת הפירוד, כנ"ל, כי שניהם עובדים לתועלת עצמם, ושניהם נקראים "רשעים בחייהם נקראים מתים". וצריכים להתחזק ולא לשמוע בקול המרגלים, ולא להסתכל על הדעה שלהם, מה שהם אומרים, שחבל על העבודה, שבין כך ובין כך אתה תישאר בבחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים", אם כן מה לך לתת עבודה בחנם, אם אתה לא תרויח כלום. ובכח זה שולטים אלה הטפשים, שהם בחינת "בהמה", על גופו של אדם.
ובעיקר טענת המרגלים היא, שנכון שהיה כדאי לעבוד לתועלת ה', אם היה מגולה הטעם בתו"מ. על כל פנים, בשיעור שמגולה תענוג בתאוה הבהמית, ואנו רואים שעל התו"מ, שאנו אומרים "כי הם חיינו ואורך ימינו", אין לנו שום טעם והרגש, ובתאות הבהמית אנו כן מרגישים טעם. אם כן מדוע הקב"ה עשה לנו הסתרה כל כך גדולה. הלא היה יותר טוב, אם הקב"ה היה מגלה את עצמו לתחתונים. ובשביל מה אנו צריכים לעבוד הכל בבחינת אמונה, שדרך האמונה מרחקת את האנשים מללכת בדרך ה'. לכן המרגלים אומרים, שבכלל אין הדרך הזאת מתקבלת על הדעת.
ועל זה אמר אאמו"ר זצ"ל, שאם היה מגולה את הטעם של תו"מ, אז לא היתה שום מציאות לעשות בחירה, היינו לעשות משהו לתועלת הבורא. כי אנו רואים בתענוגים גשמיים, ששם אמר האר"י הקדוש, שכל הטעם שיש בגשמיות הוא רק נהירו דקיק ממה שיש ברוחניות. ואיך קשה לכוון אותם בעמ"נ להשפיע. ובטח על תענוגים גדולים לא תהיה שום אפשרות לקיים אותם בעמ"נ להשפיע.
ואין לשאול, אם היה מגולה את השגחתו יתברך בבחינת טוב ומטיב, היו כל הנבראים בטלים אליו "כנר בפני אבוקה". והתשובה היא, כי בזמן שמורגש את הטוב ועונג, אז הרצון לקבל לא היה יכול להסתכל על הבושה, אלא היה רוצה לקבל אפילו שיש בושה, כמו שאנו בתאוות גשמיות, שאין האדם מסתכל על שום בושה, אלא התשוקה דוחפת אותו לקבל. רק אח"כ האדם מתחרט, היינו לאחר שהתשוקה עברה ממנו, אז הוא מתחיל להתבייש, איך שהוא היה מקודם כמו בהמה, בלי שום בושה, שזה ענין מה שאמרו חז"ל "רשעים מלאים חרטות", שענין "רשע בעבודה" הפירוש שהאדם בעצמו בא לידי הרגשה שהוא רשע. אז האדם מתחיל להתבייש על מה שהוא עשה.
כמו כן ברוחניות, אם היה מגולה את הטוב והעונג, היה האדם מקבל אותו בעל מנת לקבל. רק אח"כ, לאחר שמילא את תשוקתו, היה מתבייש. ולא היתה לו שום עצה לתקן את עצמו. מה שאין כן בזמן שיש הסתרה, והאדם מתחיל לעבוד באמונה למעלה מהדעת, אז האדם מתחיל לעשות תרגילים על ענין איסור של קבלה עצמית. לכן לאחר שהשקיע כוחות בעבודה דלהשפיע, והגם שאין האדם יכול להגיע לידי דרגה זו בלי עזרה מלמעלה, אולם האדם כשהוא מבקש עזרה, הוא מבקש שיתנו לו עזרה, שיהיה בידו כח לקבל בעל מנת להשפיע. לכן לא שייך לומר, שהאדם היה רואה את גדלות ה' והיה מתבטל אליו, אלא היה מקבל תענוג של רצון לקבל לעצמו.
מה שאין כן כשאדם עובד מקודם בזמן הסתרה בעל מנת להשפיע, הוא אומר להבורא, אני רוצה לעבוד לפניך בלי שום תנאים, היינו אפילו שאני לא ארגיש גדלותך, אלא אני רוצה להאמין, שאתה גדול וכדאי לעבוד בשבילך. נמצא, שהוא מסכים לעבוד לה' בלי שום תנאי. והגם שהוא לא יכול, אבל הוא מבקש מה', שיתן לו הכח הזה, שיעבוד אפילו בלי שום הרגש, רק בלתי ה' לבדו.
וזה, כשהאדם בא לידי דרגה זו, שהוא מוכן לעבוד בלי שום תמורה, זה נקרא בלשון חז"ל, שהוא לומד "תורה לשמה", בלי שום תמורה. ואז הוא זוכה לגילוי רזי תורה. שאז מתחילה עבודת המסכים, היינו שכבר הוא מסוגל לראות הסעודה. אבל הוא צריך אז לעשות חשבון, כמה שהוא יכול לקבל מהסעודה בעל מנת להשפיע, את שיעור הזה הוא יקח ולא יותר.
נמצא, שיש כאן להבחין, לדוגמא, שכבר הוא רואה שנותנו לו, למשל, חמש מנות לאכול. אבל הוא רק רואה אותם. ואיזה טעם שיש להם, זה הוא לא יודע, כיון שעדיין לא טעם מהם כלום. אבל היות שהוא איש נאמן, היינו שכבר בטוח שלא יקבל בעמ"נ לקבל, אז כבר הוא יכול לראות את הסעודה, כיון שכבר הגיע לדרגה "שלא יקבל בעל מנת לקבל".
לכן, הגם שהוא רואה את הסעודה, אבל עדיין לא טעם מטרם שעשה זווג דהכאה, המכונה "הכוונה", כמה שהוא יכול לקבל מהסעודה בעל מנת להשפיע. ולאחר שעשה את הזווג דהכאה, אז הוא טועם מהסעודה. מה שאין כן אם הוא עדיין לא מסוגל לקבל בעל מנת להשפיע, אז עדיין הצמצום וההסתר שורה עליו ואינו רואה שום דבר. לכן, דוקא בזמן שהאדם מסוגל לעבוד בלי שום דעת ושכל, רק הכל למעלה מהדעת, ושזה נקרא "לשמה", אז הוא זוכה לגילוי רזי תורה.
נמצא, שעיקר החטא של המרגלים הוא, הגם שהם לא אומרים שקר אלא האמת, שאומרים דוקא לפי השכל והדעת שלהם, לכן כל החטא הוא במה שלא מאמינים, שה' עוזר לכולם, שצריכים להאמין "סומך ה' לכל הנופלים". ואם האדם אומר, שהוא כל כך בשפלות, שאין הקב"ה יכול לעזור לו, נמצא שהוא פוגם באמונה, שאינו מאמין, שה' הוא כל יכול. ומאוד קשה לאדם במצבים כאלו, בזמן שבאות לאדם המחשבות כאלו.
והכי קשה הוא, במה שהאדם חושב, שהוא רואה את האמת, שהוא חס ושלום לא מאשים אף אחד, במה שהוא בורח מהמערכה. אלא שאומר, נכון שה' הצדיק, אבל מה אני יכול לעשות, שאין לי כח התגברות על הרצון לקבל שלי, היות שאין המידות רעות שלי דומות לאחרים. לכן אני מוכרח לעזוב את העבודה, ואין לי עוד על מה לקוות.
ולפעמים הוא אומר אחרת, כלומר, שאין אני אומר שהחברים שלי הם יותר טובים, אלא הם לא כל כך רואים את האמת, והם חושבים, שהם עושים משהו ברוחניות, לכן אין הם מרגישים את הענין במצב הקיים, שהם לא זזים שום שעל קדימה, לכן הם יכולים להמשיך בעבודה, ולא ניכר עליהם שום חסרון בעבודה שלהם, לכן הם תמיד שבעי רצון.
ולא חשוב מהי הסיבה שהאדם בורח מן המערכה, אלא העיקר שקשה אז להאדם שיאמין שה' יכול לעזור לכולם, שכנגדו יתברך אין שייך לומר שרק לגדולים הוא יכול לעזור, מה שאין כן לקטנים לא. נמצא, בזה הוא פוגם באמונת ה'. אלא שהאדם צריך להאמין כנ"ל בסוד "סומך ה' לכל הנופלים".
ובהאמור יוצא, כי ענין מרגלים הוא מחוסר אמונה, כלומר, שכל החסרונות מה שהם אומרים לאדם:
א. שזה קשה, מטעם שהוא נגד טבע הגוף, היות שהגוף רוצה להתקיים, וכאן אומרים לו, שצריכים לעבוד את ה' "בכל לבבך ובכל נפשך", וזהו בבחינת "ליבא".
ב. שצריכים להאמין, כלומר שכל העבודה מבוססת על יסוד שהוא למעלה מהדעת, אם כן איך יש מציאות שהאדם יוכל ללכת בדרך הזה.
אם כן, אנו רואים שהמרגלים הנ"ל אינם אומרים שקר. אם כן איזה חטא יש בדברי המרגלים, שדברו לשון הרע על ארץ ישראל, כמו שאומר הזה"ק, שארץ ישראל הכוונה על מלכות שמים, שנקראת "ארץ ישראל". וזה שייך רק לבחינת "ישראל". אבל הם אמרו, אין אנחנו רואים שיש מציאות לזכות לזה מב' טעמים הנ"ל, אלא החטא הוא, שלא היו מאמינים בגדלות ה', שהוא כל יכול, ולא היו מאמינים באמונת חכמים, שאמרו "הבא לטהר מסייעין אותו".
לכן התיקון הוא להתפלל לה', שרק הוא יכול לעזור על זה, ולהאמין "כי אתה שומע תפלת כל פה", כמו שפרש אאמו"ר זצ"ל "כל פה", אפילו הפה השפל ביותר שאין למטה הימנו.