חג הסוכות

270. בסֻכות תשבו שבעת ימים. חסר ו' במילה סֻכות, משום שסכות רומז רק לחסד, שכל שישה עננים קשורים בו. ע"כ הם שבעה ימים, כמ"ש, וענן ה' עליהם יומם. וכתוב, ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם. זהו הענן של אהרון, חסד, שנקרא יומם. כמ"ש, יומם יצווה ה' חסדו. ענן אחד, חסד, לוקח עימו חמישה עננים אחרים: גבורה, ת"ת, נה"י. והם שישה. וענן אחר, שכתוב בו, ובעמוד אש לילה, המלכות, הוא מאיר לישראל מההארה של אלו שישה עננים.

271. בסוכות תשבו שבעת ימים. מצווה זו היא לשבת בסוכה. כדי להראות שישראל יושבים באמונה, בצל סוכה, בלי יראה מקטרוגים. כי המקטרג כבר נפרד מהם ביוה"כ, ע"י השעיר לעזאזל. וכל מי שבאמונה יושב בסוכה, כמ"ש, כל האזרח בישראל יישבו בסוכות. מי שבאמונה ומזרע ומשורש של ישראל, יישבו בסוכות.

272. המצווה שלאחר זו, היא להקריב קורבן בכל יום משבעה ימי הסוכות. וקורבן זה שיהיה חלק לכל בשמחה של בניו, כי שבעים פרים הם כנגד שבעים שרים של אוה"ע. משום שכולם אחוזים באילן, ז"א, כי הענפים שלמטה הנמשכים משורש האילן, כולם מתברכים בזכות האילן. ואע"פ שאין בהם תועלת, הם ג"כ מתברכים כולם. ושמחת ישראל היא באביהם של מעלה, בשורש האילן. והם נותנים חלק מהברכות לכל אלו שאר העמים, שיש להם אחיזה ושנאחזים בישראל.

273. וכל אלו הקורבנות, שבעים הפרים, הם לתת מזון לממונים של שאר העמים. כי מתוך שהקב"ה אוהב את בניו, רוצה שכל השרים יהיו אוהבים שלהם. כמ"ש, ברצות ה' דרכי איש, גם אויביו ישלים איתו. שאפילו כל המקטרגים העליונים חוזרים להיות אוהבים לישראל. כשהכוחות של מעלה חוזרים להיות אוהבים לישראל, כל אלו שלמטה על אחת כמה וכמה.

274. לא לשבעים השרים היו מקריבים הקורבן, אלא הכול להקב"ה עולה ונקרב, והוא מחלק מזון לכל ההמונים של הצדדים האחרים, לשרים של שבעים האומות, שייהנו באותה המתנה של בניו, ויחזרו להיות אוהבים שלהם. ויידעו למעלה ולמטה, שאין עם כעם ישראל, שהם חלקוֹ ונחלתו של הקב"ה. ומתעלה הכבוד של הקב"ה למעלה ולמטה כראוי. וכל ההמונים העליונים פותחים ואומרים, ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ.

275. כה אמר ה', זכרתי לָך חסד נעורייך אהבת כלולותייך, לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה. זה כתוב על כנ"י, המלכות, בשעה שהייתה הולכת עם ישראל במדבר. זכרתי לך חסד, זהו ענן של אהרון, חסד, שנסע בחמישה עננים אחרים, גבורה ת"ת נה"י, שהתקשרו עלייך והאירו עלייך. אהבת כלולותייך, שֶׁאלו העננים שִׁכללו אותך, העטירו אותך והתקינו אותך ככלה העודה כליהָ, משום, לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה, משום שהלכה עם ישראל במדבר.

276. בשעה שאדם יושב במדור הזה, בסוכה, שהוא צל האמונה, השכינה פורשת כנפיה עליו מלמעלה, ואברהם, חסד, וחמישה צדיקים, גבורה ת"ת נה"י, עושים משכנם עימו. אברהם, חמישה צדיקים, ודוד המלך, מלכות, עושים משכנם עימו. כמ"ש, בסוכות תשבו שבעת ימים, רמז על חג"ת נהי"מ, ולא בשבעת ימים. כמ"ש, כי ששת ימים עשה ה' את השמיים ואת הארץ. ולא כתוב, בששת ימים, שזהו ג"כ היות שמוֹרים על ששת הימים העליונים, חג"ת נה"י, שהם עשו את השמיים ואת הארץ. וצריך האדם לשמוח בכל יום ויום, בפנים שמחים באלו האורחים, חג"ת נהי"מ, השורים עימו.

277. כתוב, בסוכות תשבו שבעת ימים. ואח"כ כתוב, יישבו בסוכות. למה בתחילה, תשבו, ואח"כ, יישבו? הראשון לאורחים, חג"ת נהי"מ, ע"כ כתוב, תשבו, לשון נוכח. השני לבני העולם, ע"כ כתוב, יישבו, לשון נסתר. הראשון לאורחים, כמו אדם שנכנס לסוכה, שמח ועומד על פתח הסוכה מבפנים, ואומר, נזמן את האורחים, ועורך השולחן, ועומד על רגליו, ומברך לשבת בסוכה, ואומר בסוכות תשבו שבעת ימים. שְׁבוּ אורחים עליונים, שבו אורחי האמונה. והרים ידיו ושמח, ואמר, אשרי חלקנו, אשרי חלקם של ישראל, כמ"ש, כי חֵלֶק ה' עַמו. והיה יושב.

278. הכתוב, יישבו, בלשון נסתר, הוא לבני העולם. כי מי שיש לו חלק בעם ובארץ הקדושים, יושב בצל האמונה לקבל האורחים, לשמוח בעוה"ז ובעוה"ב. וצריכים לשמח את העניים, משום שחלקם של אלו האורחים שהזמין לסעודתו, שייך לעניים. ואותו היושב בצל הזה של האמונה, ומזמין האורחים העליונים האלו, אורחים של האמונה, ואינו נותן להם חלקם מהסעודה, חלק לעניים, כל האורחים עומדים ממנו ואומרים, אַל תִלְחַם את לחם רע עין. נמצא, שהשולחן שערך הוא של רע העין, ואינו של הקב"ה. עליו כתוב, וזֵרִיתי פֶרֶשׁ על פניכם, פֶּרֶשׁ חגיכם. חגיכם ולא חגיי. אוי לאותו האדם, בשעה שאלו אורחי האמונה עומדים מעל שולחנו.

279. אברהם כל ימיו היה עומד בפרשת דרכים, להזמין אורחים ולערוך להם שולחן. עתה, בסוכות, אם מזמינים אותו, ואת כל הצדיקים, ואת דוד המלך, ואין נותנים להם חלקם, עומד אברהם מעל השולחן וקורא, סורו נא מעל אוהלֵי האנשים הרשעים האלה. וכולם מסתלקים אחריו. יצחק אמר, ובטן רשעים תֶחְסר. יעקב אמר, פִּתְך אכלתָ תְקיאֶנה. וכל שאר הצדיקים, משה ואהרון, אומרים, כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום.

280. דוד המלך משלים את דיניו, ואמר, ויהי כעשרת הימים, וייגוף ה' את נָבָל וימוֹת. משום שדוד ביקש את נבל שיקבל אותו לאורח, והוא לא רצה. וכן זה היושב בסוכה, הזמין את דוד המלך ולא נתן לו חלקו, ע"כ דוד המלך קורא עליו את הפסוק הזה של נבל. ובאלו עשרת הימים, שדוד המלך, מלכות, דן את העולם בעשרת ימי תשובה, נידון עליו אותו האדם, שגמל לו רע יותר מנבל, כי הזמין אותו ואינו נותן לו חלקו. ונבל עכ"פ לא הזמין אותו.

281. התורה לא הטריחה את האדם לתת יותר אלא כמה שיכול. כמ"ש, איש כמתנת ידו, כברכת ה' אלקיך אשר נתן לָך. ואל יאמר אדם, אוֹכַל ואשׂבע וארווה תחילה, ומה שיישאר אתן לעניים. אלא תחילת הכול הוא של האורחים, ואם משמח את האורחים ומרווה אותם, הקב"ה שמח עימו, ואברהם קורא עליו, אז תתענַג על ה'. ויצחק קורא עליו, כל כלי יוּצַר עלייך לא יצלח. פסוק זה אומר לו דוד המלך, מלכות, משום שכל כלי הנשק של המלך ומלחמות המלך נמסרו בידיו של דוד. אבל יצחק אומר, גיבור בארץ יהיו זרעו דור ישרים יבורך, הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד.

282/1. יעקב אמר, אז יבָּקַע כשחר אורֶךָ. כי יבָּקַע אותיות יעקב. שאר הצדיקים אומרים, ונָחֲךָ ה' תמיד והשׂביע בצַחצחוֹת נפשךָ. דוד המלך אמר, כל כלי יוּצר עלייך לא יצלח, כי הוא התמנה על כל כלי הנשק שבעולם. אשרי חלקו של אדם שזכה לכל זה. אשרי חלקם של הצדיקים בעוה"ז ובעוה"ב. עליהם כתוב, ועַמֵךְ כולם צדיקים, לעולם יירשו אָרץ.

282/2. מצווה זו ליטול לולב ביום ההוא באלו המינים שלו. כמו שהקב"ה לוקח את ישראל באלו הימים ושמח בהם, אף כך ישראל לוקחים את הקב"ה לחלקם ושמחים בו. וזהו הלולב והמינים שבו, צורת אדם, שבע ספירות חג"ת נהי"מ, כי ג' הדסים כנגד חג"ת, ב' ערבוֹת כנגד נו"ה, לולב יסוד, אתרוג מלכות.