מהו ריח בגדיו, בעבודה

תשנ"א - מאמר ט'
1991 - מאמר 9

(בסנהדרין דף ל"ז) אמר רבי זירא על הכתוב, "וירח ריח בגדיו ויברכהו. ויאמר, ראה, ריח בני, כריח שדה, אשר ברכו ה' (תולדות חמישי). ריח בגדיו, אל תקרי בגדיו, אלא בוגדיו. דאפילו בוגדים שבהם, יש בהם ריח", עד כאן לשונו.

ויש להבין דברי רבי זירא, איזה קשר יש בין "בגדים לבוגדים". הלא "בגדים" פירושו, לבושים אשר האדם מתלבש בהם, היינו שיש חיבור בין הבגדים להאדם, שזהו דבר טוב להאדם בזמן שיש לו בגדים. אבל "בוגדים", הוא ממש להיפך, כי בזמן שהאדם בוגד במי שהוא, הוא דבר רע להאדם, כלומר שהאדם מרגיש עצמו ברע, במצב שבו הוא נמצא, עד שהוא רצה לצאת מהמצב הזה, אין לו ברירה אחרת, אלא להיות בוגד במי שהכניס אותו למצב הרע הזה, שבו הוא נמצא. אם כן איך דורש רבי זירא על מה שכתוב "בגדיו שפירושו בוגדיו".

ידוע שסדר העבודה הוא, שהאדם צריך לתקן עצמו ולהכנס לקדושה, היות שהאדם נברא עם יצר הרע, שהוא בא לאדם תיכף מיום הולדו, וכבר נמצא באדם, כמו שאומר הזה"ק (וישב בהסולם אות א') וזה לשונו, "דכיון שיצא האדם לאויר העולם, מיד נזדמן יצר הרע להשתתף עמו", כמו שלמדנו, שכתוב "לפתח חטאת רובץ". כי אז נשתתף עמו היצר הרע. שם (באות ו') אומר וזה לשונו, "מלך זקן, זהו היצר הרע, שמיום שהיה, לא יצא מטומאתו לעולם. והוא כסיל, שכל דרכיו הם לדרך הרע, והולך ומדיח בני אדם".

וכידוע, שסדר העבודה מתחלק לעבודת הכלל, היינו מה שכל הכלל מסוגל לעבוד, ועבודת הפרט, היינו, שלא כל הכלל מסוגלים לעבוד. וזה מתבטא בלשון לשמה ושלא לשמה. היינו להשפיע, עבודה זו שייכת דוקא להפרט. מה שאין כן עבודה בעל מנת לקבל שכר, עבודה זו גם הכלל מסוגלים לעבוד, כמו שאומר הרמב"ם וזה לשונו, "ולפיכך, כשמלמדין את הקטנים, ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן, אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה לאט לאט" (רמב"ם הלכות תשובה, פרק ד').

לכן בזמן שהאדם רוצה ללכת בדרך הפרט, היינו לעשות הכל בעל מנת להשפיע, אז היצר הרע, הנקרא רצון לקבל, שדואג לתועלת עצמו, הוא מסוגל לעבוד רק בעל מנת לקבל שכר. והיות שהאדם רוצה לעבוד לשם שמים, אז היצר הרע מתנגד לעבודה זו, מטעם שזהו נגד הטבע שעמו נולד. לכן כאן מתחילה את עבודת האדם, במלחמה קשה, היות שהאדם אומר להגוף שלו, בזמן שהגוף שואל אותו, בגלל מה אתה מקיים תו"מ, מה יהיה לך מזה, אז האדם אומר לו, שחז"ל אמרו, ש"הקב"ה אמר, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין".

לכן, היות שאין לי כח לבטל אותך, לכן בזכות שאני אעסוק בתורה, אז יהיה לי כח לבטל אותך, ולהעביר אותך מהיות מלך עלי, כמו שכתוב, ש"אתה הוא מלך זקן וכסיל". לכן אני רוצה להעביר אותך מהממשלה שלך, שאתה מושל עלי, ואני אקבל עלי את השליטה של מלך מלכי המלכים הקב"ה.

ובטח מה צריך היצר הרע, הנקרא רצון לקבל לעצמו, לעשות. אין לו עצה אחרת, אלא להפריע לו בכל כח שיש לו. אולם שמדרך העולם, שאין האדם נותן כוחות להשיג איזה דבר, אם הוא יכול להשיג בקלות. לכן, כשהאדם מתחיל לעבוד, והוא נותן יגיעה קטנה, איך לצאת משליטתו, בטח שאין הגוף צריך להתנגד להאדם בכל כוחו, אלא הרע שבאדם מתגלה כל פעם עם כח יותר גדול.

וזה תלוי לפי עבודת האדם. היינו, שסדר עבודה הוא מאוזן, בכדי שתהיה לו בחירה, לבחור בטוב ולמאוס ברע. וזהו על דרך שאמרו חז"ל, "לעולם יראה אדם עצמו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות" (קידושין דף מ', ע"ב). והטעם שהאדם צריך לראות, כאילו "חציו חייב וחציו זכאי", צריכים לומר, שהוא מטעם, שתהיה לו בחירה. מה שאין כן אם דבר אחד הוא יותר מהשני, כבר אין בידו להכריע.

ולפי זה, אם האדם עשה מצוה אחת, כבר הכריע לכף זכות, איך הוא יכול עוד הפעם לקיים בחירה, הלא הכף זכות כבר הכריע. אלא התשובה היא, כנ"ל, שאם הרע שבאדם רואה שהאדם התגבר עליו, אז הרע משתמש עם יותר כח, היינו שמביא לו טענות צודקות, שלא כדאי לעבוד לתועלת הבורא. והוא נותן לו לטעום טעם של עפר, בזמן שהוא רוצה לעשות משהו להשפיע. ונותן לו טעם יותר גדול בעבודה לתועלת עצמו.

כלומר, שכל פעם הוא נותן לו תענוג יותר גדול בתועלת עצמו. כלומר, שאף פעם לא חשב, שיש כל כך תענוג גדול בתועלת עצמו. וזהו לסיבה הנ"ל, כי כיון שנותן יותר התגברות, נמצא, שהכריע לכף זכות. לכן הוא מוכרח לתת לו יותר רע, בכדי שתהיה לו בחירה. זאת אומרת, אין הפירוש, שנותן לו יותר מעשים רעים. אלא הפירוש הוא, שהוא נותן לו יותר תענוג בתועלת עצמו, עד כדי כך, שקשה לפרוש מתועלת עצמו, ולעבוד בעל מנת להשפיע.

וזה נקרא, שהאדם מקבל ירידות גדולות. כלומר, שבזמן שהרע מתגלה לו ביותר כח, וקשה להתגבר עליו, אז האדם בא לפעמים לידי "תוהה על הראשונות", היינו, שהוא רואה, שבחינם נתן עבודה ויגיעה, ולמעשה אי אפשר לצאת משליטת הרע. אם כן, חבל שנתתי כוחות בחינם. נמצא, שבזמן הירידה הוא בוגד בעבודת ה'. ואח"כ, שה' נותן לו התעוררות מלמעלה, עוד הפעם הוא עולה בדרגת הרוחניות, והוא חושב, עתה הוא כבר יהיה במצב של קדושה.

אולם אח"כ עוד הפעם הרע מתגלה אליו, בכח יותר גדול, ומקבל שוב ירידה, כמו מקודם. וחושב כל פעם אותו דבר, היינו, שכל פעם הוא בא לידי בגידות בעבודה. נמצא לפי זה, "כל הגדול מחבירו, יצרו גדול הימנו". כי אחרת לא תהיה לו בחירה. לכן יוצא, שמי שהוא יותר גדול, יש לו יותר בגידות בעבודה. מה שאין כן מי שאין לו כח התגברות, ממילא אין הרע צריך להראות את כל כוחו, מה שיש בו.

לכן נשאלת השאלה, אם הוא עשה עבירה, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה. הלא הרע כבר הכריע. ואיך הוא יכול אח"כ לעשות בחירה. והתשובה היא על דרך שאמרו חז"ל, "עבר ושנה, נעשה לו כהיתר". כלומר, שאינו מרגיש את כח הרע שיש בהעבירה, וממילא אין הוא צריך להתגברות יתירה. אלא מעט התגברות על הרע, הוא יכול לבחור בטוב, ולמאוס בהרע הקטן, שיש בו.

מה שאין כן מי שהוא גדול, לאדם הזה יש לו הרבה עליות והרבה ירידות כנ"ל.

היינו, שהרבה פעמים הוא בוגד בעבודה דלהשפיע, כטענת המרגלים, שדברו לשון הרע על ארץ ישראל, שהיא בחינת מלכות שמים. היינו, זה שמקבל עליו מלכות, לא יהיה מטעם תועלת עצמו, הנקרא בחינת ארץ, אלא מטעם בחינת שמים. כלומר, האדם רוצה לקבל על עצמו עול תורה ומצות, בכדי לעשות נחת רוח ליוצרו, אז המרגלים דברו על זה לשון הרע, כמו שכתוב בזה"ק (שלח דף כ"ב, ובהסולם אות ס"ג) וזה לשונו, "וישובו מתור הארץ".

"וישובו", היינו שחזרו לצד הרע, וחזרו מדרך האמת, שאמרו, "מה יצא לנו, עד היום לא ראינו טוב בעולם, עמלנו בתורה והבית ריקם, ולעולם ההוא מי יזכה, ומי יבוא לתוכו, מוטב לנו שלא היינו יגעים כל כך. ולמדנו כדי לדעת חלק עולם ההוא. טוב הוא עולם העליון ההוא, כמו שידענו בתורה, אבל מי יכול לזכות בה".

אולם יש להבין את טענת מרגלים. הלא הם אמרו מה שהרגישו. היות שבזמן שהאדם בא למצב של ירידה, הרי הוא לא אומר שקר, אלא מה שהוא מרגיש, הוא אומר. לכן בזמן עליה, הוא רוצה להיבטל אליו יתברך, כנר בפני אבוקה, היות שמרגיש, שמזה יהיה לו טוב. וכן להיפך בזמן הירידה, הוא רואה, שכל מה שהרצון לקבל טוען, הצדק עמו. אם כן, מהו שאומר הכתוב, כמו שכתוב, "ויוציאו דיבת הארץ".

אלא לפי מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, התשובה היא, שהם היו צריכים להאמין, היות שה' הבטיח לעם ישראל, שיתן להם ארץ ישראל, שהיא ארץ זבת חלב ודבש, בטח שה' יתן להם. והמצב, מה שהם ראו זהו, כנ"ל, שהם היו צריכים להאמין, שמלמעלה בא להם גילוי הרע הזה, כנ"ל, גילוי הרע שיש באדם מצד הטבע, ואין בידי אדם לצאת משליטת הרע, ולזכות לבחינת דביקות בה', אלא הקב"ה בעצמו, הם היו צריכים להאמין, שה' יתן להם טבע שני, שהוא הרצון להשפיע, וע"י זה יקבלו כל הטוב ועונג, הנקרא "ארץ זבת חלב ודבש". ואז, בזמן שיהיו להם הכלים דהשפעה, אז מסתלק מהם הצמצום וההסתר, ואז זוכים להטוב ועונג מה שהיה במטרת הבריאה, ואז היא ארץ זבת חלב ודבש.

נמצא, הירידות האלו צריכים, בכדי לגלות את הרע, וידעו אח"כ, שרק הקב"ה יכול לעזור. והעזרה שלו באה דוקא על חסרון שלם, שאז יכול לבוא עזרה שלימה. זאת אומרת, אם לא היה מגולה להם הרע בשלימות, נמצא, שאין לו חסרון שלם. לכן צריכים מקודם לראות, שיתגלה הרע.

ואח"כ בא המילוי, הנקרא עזרה מה'. וממלא את חסרונו. וזהו לפי הכלל, "אין אור בלי כלי". ואין לשאול, למה צריכים לחכות הרבה זמן, היינו הרבה עליות והרבה ירידות, הלא הרע היה יכול להתגלות בפעם אחת. התשובה היא, שאם הרע היה מגולה בכל גודלו, אף אחד לא היה מסוגל להתחיל בעבודה, כי הרע היה מכריע, ולא היה מקום לבחירה. לכן מתגלה הרע לפי ערך הטוב, שהאדם מרבה בעבודה.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מהו שרבי זירא מפרש על הכתוב "וירח ריח בגדיו, ויברכהו". הוא אומר, "אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו, דאפילו בוגדים שבהם, יש ריח".

יש לפרש, היות שיעקב זכה לשלימות, היינו, שמכל הירידות הוא זכה להגיע לשלימות, שתוכל העזרה מלמעלה לבוא, מטעם שכבר נתגלה אצלו כל הרע, נמצא, שהירידות, שהם הבגידות, הם נקראים בחינת זדונות. וכאשר על ידם נתגלה האור, רואים עכשיו, שהזדונות נעשו כזכיות, שלולי הירידות, לא היה יכול להגיע לשלמות. לכן מפרש רבי זירא, ש"ריח בגדיו היה מטעם שהגיע לשלימותו", היינו כנ"ל, שגם הבגידות נתקנו. נמצא, שהבגידות העלו ריחו, כמו הזכיות, מטעם שהכל נתקן אצלו. לכן הוא אומר, ריח בוגדיו.

לכן בזמן שהאדם נמצא במצב העליה, עליו ללמוד ממצב מה שהיה לו בזמן הירידה, בכדי לידע את היתרון בין אור לחושך, כמו שכתוב "כיתרון האור מתוך החושך". אולם מדרך העולם הוא, שאין אדם רוצה לזכור את זמן החושך, מטעם שזה יגרום לו יסורים, ואין האדם רוצה לסבול יסורים בחינם, אלא הוא רוצה להנות ממצב העליה, שבו הוא נמצא עכשיו. אמנם, אבל על האדם לדעת, שאם הוא יסתכל בזמן עליות על מצב הירידות, אז ידע מזה ב' דברים, שהם יהיו לטובתו, ולכן לא יסבול יסורים בחינם ממצב הירידות:

א. שידע לשמור עצמו, שלא יבוא לידי ירידה, עד כמה שאפשר,

ב. כיתרון האור מתוך החושך, אז יהיה לו יותר חיות ויותר שמחה ממצב העליה. ויהיה בידו לתת תודה לה', על זה שעתה ה' קירב אותו אליו. היינו, שיש עתה להאדם הרגשה טובה, מזה שהוא נמצא במצב, שהוא מבין שכדאי להיות עובד ה', מטעם שמרגיש עתה גדלות וחשיבות המלך.

מה שאין כן בזמן הירידה, היה ממש להיפך, שהגוף היה שואל אותו, מה יהיה לך מזה, שאתה רוצה להתבטל אליו יתברך, ולבטל את עצמך מכל העולם הזה, ולדאוג רק איך לעשות נחת רוח להבורא. ובזמן שהאדם מסתכל על ב' קצוות, אז הוא רואה את ההבדלים שיש בהם. אז יהיה לו ערך של חשיבות אחרת, מכפי שהוא חושב על העליה. נמצא, שעל ידי הסתכלות על הירידה, מתעלה אצלו את העליה לדרגת יותר נעלה, מכפי שהוא מרגיש מבלי הסתכלות על הירידה.

נמצא, כשהוא חושב על זמן הבגידות, שהיה לו בזמן הירידות, אז כל הירידות נמתקות ומתמלאות בברכת ה', היות שהן הגורמות להתעלות. לכן, כשהאדם גומר את העבודה, אז נתקן הכל לזכיות. וזה שאומר, ויאמר, ראה ריח בני, כריח שדה, אשר ברכו ה'. פירוש, שאז ריח בני של הבגידות, כריח המלכות, הנקראת שדה, אשר ברכו ה', היינו שכבר קיבל כל השפעות של טוב ועונג מה'.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב "ויאמר ה' לה, שני גויים בבטנך, ושני לאמים ממעיך יפרדו, ולאם מלאם יאמץ". ופירוש רש"י, "ושני לאמים", אין לאום אלא מלכות. "יפרדו", זה לרשעו, וזה לתומו. "מלאום יאמץ", לא ישוו בגדולה, כשזה קם, זה נופל.

ויש להבין, מה מוסיף לנו רש"י בפירושו. אלא כאן מביא הכתוב את סדר העבודה, כשרוצים להגיע לידי דביקות בה'. ואומר "לאום", אין לאום אלא מלכות. כלומר, שהאדם צריך לדעת, שיש בהאדם ב' בחינת מלכות:

א. הוא מלך זקן וכסיל,

ב. הוא מלך מלכי המלכים.

היינו יצר הרע, השייך למלך זקן וכסיל, וכמו כן יש בו יצר טוב, השייך למלך מלכי המלכים. לכן הוא אומר, "יפרדו זה לרשעו, וזה לתומו. מלאם ולאם יאמץ, שלא ישוו בגדולה, אלא שזה קם, זה נופל". הכוונה לעליות וירידות, שכל אחד ואחד רוצה להתגבר על השני, היינו שדוקא על ידי התרוצצות, כל אחד ואחד מתגדל, כנ"ל, "כל הגדול מחבירו, יצרו גדול הימנו".

וזה נקרא "לאם ולאום יאמץ", היינו ששניהם מתגדלים, כל אחד מתגדל על ידי השני. כלומר, שהירידות, שהיא בחינת מלך זקן וכסיל, מתרבה כוחו על ידי העליות של יצר טוב, כמו שאמרו חז"ל, "צדיקים, נדמה להם היצר הרע כהר גבוה". וזהו מטעם ע"י שיש לו הרבה עליות, הנקרא בלשון רבים צדיקים. כלומר, בעבודה, כשמדברים באדם אחד, שהוא עולם קטן, יש בהאדם הרבה צדיקים, היינו הרבה עליות. והם באים ע"י ההתגברות על הרשעים. וענין "הרבה רשעים באדם אחד", נקרא זה הרבה ירידות, היות שבכל ירידה הוא נעשה רשע, כנ"ל. נמצא, שכל אחד מתגדל ע"י השני. וזהו "לאם ולאום יאמץ".

מה שאין כן אלו אנשים שלא הולכים בדרך להגיע לידי דביקות בה', שהוא להשיג את הרצון להשפיע, שהם נקראים רשעים, בזה שהם לא עוסקים בדרך, שיוכלו לעשות הכל לשם שמים, אלא לתועלת עצמם, וכאן רשעים הוא בחינה אחרת, כלומר פירוש אחר לגמרי.

כלומר, שאין שם בחינת צדיקים באמצע, אלא כל מעשיהם הוא בבחינת רשעים, היינו שלא לשם שמים, אלא לתועלת עצמם. ובבחינת עבודה הם נקראים רשעים, אבל בבחינת הכלל, אלו ששומרים תורה ומצות, כבר נקראים צדיקים. ורק בבחינת עבודה, לעבוד רק לשם שמים ולא לתועלת עצמם, היינו בבחינת הכוונה, הם נקראים רשעים. והיות שאין להם בחינת צדיק באמצע, לכן אין הרע שלהם מקבל יותר תגבורת של רע, שרק אם יש בחינת צדיק באמצע, היינו בחינת עליה, שרוצה לעבוד רק להשפיע, אז צריך הרע לקבל יותר רע, בכדי שיוכל להוריד אותו מדרגתו.

לכן אצל הרשעים "נדמה להם היצר הרע כחוט השערה" והרע לא ניתוסף בהם, אלא "עבר ושנה נעשה לו כהיתר", כלומר שאין לו הרגשת הרע. וזהו כנ"ל, כמו שכתוב "ולאום מלאם יאמץ". וכמו שפירש רש"י "לא ישוו בגדולה, כשזה קם, זה נופל". ואיך זה, כשקם, איך אח"כ נופל, אלא כל פעם, כל אחר מקבל תגבורת, פעם הטוב מקבל עליה מלמעלה, אז הרע נופל. ובזמן שהרע מקבל רע מלמעלה, הטוב נופל. וכך הם הסדר של ירידות וירידות, עד שכל הרע שיש באדם, מתגלה דוקא ע"י שהאדם מקבל כל פעם טוב, הנקרא עליות. וזהו "לאם מלאם יאמץ". לכן אין להאדם להתפעל מהירידות, אלא הוא צריך כל פעם לבקש מהבורא שיקרב אותו אליו.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב "עד הנה, עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך ה' אלקינו". ויש לשאול, באיזה מצב הוא נמצא עתה. ומה היה המצב, שבו היה נמצא לפני הזמן של עתה, שעל זה הוא בא לומר דבר חדש, כאילו עתה הוא נמצא במצב טוב ועונג. ולפני זה לא היה נמצא במצב טוב, אלא שהיה במצב, שלא היה לו טוב. ועכשיו הוא בא לידי הכרה, שגם עד הנה, מה שאנחנו היינו מרגישים, ההרגשות האלו היו גם כן בחינת עזרה מלמעלה, מצד רחמים, אף על פי שלא היה מרגיש שהם רחמים. אבל עתה הוא רואה, שגם אז היו הרגשות שלנו, מה שאנחנו הרגשנו, שזה מצב של רע, גם זה היה מצד הרחמים, "ולא עזבונו חסדיך", היינו, שגם אז היתה ההשגחה מצד חסדים ולא מצד דין.

ויש להבין, איך זה. היינו לומר, שגם המצב של רע, היה רחמים. אלא כנ"ל, שאין אור בלי כלי, כי לא יכולים לתת לאדם משהו, אם אין לו צורך לזה. כדוגמת, שאין האדם יכול לאכול, אם הוא לא רעב, וכדומה. לכן, כשהאדם מתחיל ללכת בדרך ה', היינו להגיע לדביקות ה', אז האדם לא יכול לקבל עזרה מה', כי מדרך העולם הוא, שאין האדם מבקש עזרה ממי שהוא, אלא במקום שהוא בעצמו אינו יכול להשיג את הדבר.

לכן כשהאדם חושב, שהוא בעצמו יכול להגיע לעבוד בעל מנת להשפיע, אין הוא מבקש מה', שיעזור לו. לכן כשהאדם מתחיל לעבוד לשם שמים, והוא רואה כל פעם, שאינו זה בידו להגיע לדרגה של בעמ"נ להשפיע, אז האדם נעשה נצרך להבורא, שיעזור לו. נמצא, שכל הירידות שהיו להאדם, עד כדי כך לפעמים האדם בא לידי יאוש, ולידי "תוהה על הראשונות", והיה רוצה לברוח מהמערכה, ובטח המצבים האלה נקראים מצבים של רע, והיה במצב של רשע.

אולם אח"כ, בזמן שמילא את החסרון של הכלי, כלומר שהיה רואה, שכל הכלי שלו הוא מלא חסרון, אז הקב"ה נתן לו את העזרה, שהיא הרצון להשפיע, שהיא טבע שני, אז הוא רואה, שעד הנה, מה שהוא היה מרגיש הרבה ירידות, וחשב, שהסיבה היא מטעם שהוא לא מוכשר לזה, לכן הוא מקבל את הירידות, עתה הוא רואה, שעד הנה גם כן היה עזרה מה'. וזהו "עד הנה עזרונו רחמיך", והיה רק חסדים, כמו שכתוב "ולא עזבונו חסדיך".