רה"ש

206. מצווה לתקוע בשופר ברה"ש, שהוא יום הדין לעולם. כמ"ש, תִקעו בחודש שופר בכֵּסֶה ליום חגנו. יום שהלבנה, המלכות, מתכסה בו, והעולם נמצא בדין, משום שהמקטרג מחפה ומכסה ונועל הפתח על המלך, ז"א, והלבנה היא מקום שהדין שורה, לתבוע דין על העולם.

207. ואיך ניתנה רשות למקטרג לכסות על אור המלכות ולתבוע דין? ודאי ששׂם הקב"ה ביד המקטרג לתבוע דין על כל העולם, שנתן לו יום ידוע, שיתבע לפניו כל הדינים שבעולם. כי הקב"ה עשה אותו, ושם אותו לפניו, כדי שיראת הקב"ה תעלה ותשרה על הכול. כמ"ש, והאלקים עשה שיירְאו מלפניו. שעשה את המקטרג, ותיקן אותו לפניו, שיהיה חרב חדה על כל העולם. וכל זה כדי שהכול יירְאו מפני הקב"ה. וזהו משגיח התובע על עוונות בני אדם, ותובע דין, ותופס בני אדם והורג אותם, ומכה אותם, הכול כמו שיוצא מב"ד.

208. כמו הממונה של ב"ד של מטה, שניתנה לו רשות להזכיר לפני ב"ד, שפלוני עשה זה ופלוני עבר על זה, ולתבוע עליהם דין. שניתנה רשות לממונה של ב"ד, לנעול הפתח על ב"ד, עד שיגזרו הדין על כל מה שתובע. ואין רשות לב"ד לדחות אותו. משום הכתוב, כי אני ה' אוהב משפט, שהוא רוצה שהעולם יתקיים בדין, ולדעת שיש דין ויש דיין. כל זה נוהג בב"ד של מטה.

209. כעין זה עשה הקב"ה לפניו, אותו המקטרג שתובע דין לפני המלך על כל בני העולם. וביום הזה ניתנה לו רשות לכסות פתח המלך, ז"א, והלבנה, המלכות, מתכסה בפנים, עד שיהיה נגזר דין על כל בני העולם. ואע"פ שהכול גלוי לפני הקב"ה, מכל מקום אינו רוצה אלא בדין.

210. הכול באופן אחד למעלה ולמטה. ביום ההוא הקב"ה מתקן כיסא הדין, והמשגיח בא ותובע דין על כל מעשי בני העולם, כל אחד לפי דרכיו ולפי מה שעשה. ועדים באים ומעידים על כל מעשי בני העולם. ואלו העדים נקראים, עיני ה', המשוטטות בכל העולם. וכמה הן אלו עיני ה', שאין להן חשבון, שהולכות ומשוטטות בכל העולם, ורואות כל מעשי בני העולם.

211. אוי לאלו שאינם משגיחים ואינם מסתכלים במעשיהם, כי אצלם עומדים אלו עדי המלך, ומשגיחים, ורואים כל מה שהם עושים ואומרים, והם עולים ומעידים לפני המלך. והמשגיח עומד לפני המלך ותובע דין, פלוני עבר על דין, ופלוני עשה כך, והרי הם העדים. וכל עוד שהקב"ה אינו שואל אותם, אין להם רשות להעיד. וכששואל אותם, אז הם מעידים העדות.

212. והכול נכתב לפני המלך בכתב. בבית המלך יש היכל אחד, מלא אש לבנה, המתגלגלת בעיגול ושביבים לוהטים, ואינה נפסקת לעולם. לִפְנים מהיכל זה יש היכל אחר, מלא אש שחורה, שאינה נפסקת לעולם. ב' סופרים עומדים לפני המלך תמיד. בשעת הדין, מעידים כל העדים לפני המלך. אלו הסופרים לוקחים מהעיגול של האש הלבנה, וכותבים עליו באש שחורה את גזר הדין.

213. ואז המלך מעכב הדין, אולי בינתיים יחזרו בתשובה. אם חזרו בתשובה, הכְּתָבים נקרעים. ואם לא, המלך יושב, וכל המלמדים זכות עומדים לפניו, הכרוז עומד ומכריז, פלוני עשה כך, מי ילמד עליו זכות. אם יש מי שילמד עליו זכות, טוב. ואם לא, הוא נמסר למשגיח, להעניש אותו.

214. הרי הכול יודע הקב"ה, ולמה נצרך לכל זה? אלא להראות שהכול עושה בדרך אמת. ונוח לפניו מי שניצל מהדין שלו. מאין לנו זה? זה נמסר לחכמים. ואפילו אלו שאינם יודעים, מי שרוצה להסתכל, יסתכל במה שגלוי למטה בעוה"ז, ויידע מה שלמעלה בסתר, כי הכול באופן אחד. כל מה שעשה הקב"ה בדרכי הארץ, הכול כעין שלמעלה.

215. היום של רה"ש הוא יום הדין, והמלך יושב על כיסא הדין. המשגיח בא, מכסה פתחו של המלך ותובע דין. ואע"פ שהקב"ה אוהב דין, כמ"ש, כי אני ה' אוהב משפט, ניצחה האהבה של בניו לאהבת הדין. ובשעה שהמשגיח קם לדבר דבריו עליהם, ציווה הקב"ה לתקוע בשופר, כדי לעורר האהבה מלמטה למעלה.

216. קול עולה, כלול באש רוח ומים, כנגד חג"ת, ונעשה מהם קול אחד, ומתעורר כנגדו קול אחר מלמעלה, קו האמצעי. כשהקול ההוא מתעורר מלמעלה ומלמטה, אז מתבלבלות כל הטענות שטוען המקטרג. מפני שג"ר דשמאל, מקור הדינים, מתמעטים, והרחמים, היוצאים מייחוד ימין ושמאל, מתגלים.

217. ביום רה"ש יוצא יצחק לבדו, קו השמאל שולט בלי ימין, אברהם, ובלי ייחוד של קו האמצעי, שהם אברהם ויעקב, וקורא לעשיו, לס"א, לתת לו לטעום תבשילים של כל העולם כפי דרכיהם, לתבוע דין על מעשי כל בני העולם. כי באותה שעה כתוב, ותִכְהֶינה עיניו מֵראוֹת, כי יוצא ממנו מי שמחשיך פני הבריות, כלומר המקטרג נמשך משמאל בלי ימין, ונפרד מקווים ימין ואמצעי, ושוכב על מיטת הדין, וקורא לעשיו, שהוא הס"א והמקטרג, ואמר, וצוּדה לי ציד ועשֵׂה לי מטעמים, ממעשי בני אדם הרעים, והָביאה לי.

218. ורבקה, מלכות, אמרה אל יעקב בנה אהוב נפשה, בנה האהוב, שנמסר לה מיום שנברא העולם, ומצווה אותו שיתעורר באלו מטעמים שלו. ויעקב מתעורר מלמטה, מתלבש בתפילות ובבקשות. והקול קול יעקב בשופר שמעלֶה.

ומתעורר יעקב העליון, קו האמצעי, ליצחק, ונקרב לו, שמייחד אותו עם אברהם, ימין, כמ"ש, ויַגֶש לו ויאכל, שנכללו זה בזה, והאירו המוחין, שזה עניין אכילה. וכיוון שנכלל עימו קו האמצעי, ויָבֵא לו יין, שהוא היין השמור, הארת החכמה המאירה מלמטה למעלה, המתוקנת ע"י קו האמצעי, יין שהוא שמחת הלב, עוה"ב, הארת החכמה הנמשכת מבינה, הנקראת עוה"ב. אז כתוב, ויָרַח את ריח בגדיו, כלומר תפילות ובקשות שעולות. ויברכהו, שנח הרוגז ושמח הלב, והכול רחמים.

219. כיוון שנכלל ביעקב, כל הכוחות והדינים הקשים והרוגז, שהיו מוכנים, התפזרו ולא נמצאו שם. וישראל יוצאים מהדין בשמחה ובברכות. כמ"ש, ויהי אך יָצוֹא יָצָא יעקב מאת פני יצחק אביו ביום הזה, בשמחה ובברכות עליונות. ועשיו אחיו בא מצֵידוֹ, טעון משאות ממעשי העולם לקטרג עליהם. ויעש גם הוא מטעמים, חידד את לשונו לטעון טענות, התקין עדות. ויבֵא לאביו ויאמר לאביו, יקום אבי, שיתעורר בדיניו. ויאכל מצֵיד בנו, כמה מעשים רעים שנעשו בכל העולם, שמצאתי.

220. ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד, כי לא היה יכול להיפרד מכללו של יעקב שהוא בשמחה. ויאמר, מי אפוא הוא הצָד ציִד, בכמה תפילות ובקשות. ואוֹכַל מכל בטרם תבוא ואברכהו, גם ברוך יהיה. כשמוֹע עשיו את דברי אביו ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאוד, כי ראה שהציד שלו אינו כלום. עד שאמר לו, הנה משמַנֵי הארץ יהיה מושבך. שהם הגיבורים והמוני שאר העמים. וזה היה קשה לו מכל, וישׂטום עשיו את יעקב, ללכת אחריו ולקטרג עליו תמיד.

221. ויעקב הולך באלו הימים שבין רה"ש ליוה"כ, ובורח להינצל ממנו, חוזר בתשובה, שם עצמו בתענית, עד שבא יוה"כ. אז יודעים ישראל, שעשיו בא, ו-400 איש עימו, כולם מקטרגים המוכנים לקטרג עליהם. מיד, ויִירא יעקב מאוד ויֵיצֶר לו, ומרבה בתפילות ובבקשות. ויאמר יעקב, אלקי אבי אברהם ואלקי אבי יצחק, עד שנוטל עצה ואומר, כי אמר אכפרה פניו במנחה ההולכת לפניי. וייקח מן הבא בידו מנחה לעשיו אחיו, עיזים מאתיים ותְיָישים עשרים, רְחֵלים מאתיים ואֵילים עשרים, גמלים מניקות ובניהם שלושים. ע"י הדורון לס"א קטגור נעשה סנגור.

222. גמלים, הוא הנחש הקדמוני, שהיה כמין גמל. בשעה שפיתה המלאך ס"מ את אדם לאכול מעצה"ד, היה רוכב על נחש כמין גמל. מי שראה גמל בחלומו, מיתה נקנסה עליו מלמעלה וניצל ממנה. הגמל והנחש, שהביא מיתה על העולם, עניין אחד הוא.

223. ואז חזר עשיו להיות מגִנו של יעקב. ויעקב לא רצה דובשו ועוקצו. ואמר, יעבור נא אדוני לפני עבדו. אז כתוב, ויָשָׁב ביום ההוא עשיו לדרכו, בתפילת נעילה, כי אז נפרד מהעם הקדוש. והקב"ה סולח לעוונותיהם ומכפר עליהם. כיוון שהמקטרג הלך במנחה ונפרד מהם, רוצה הקב"ה לשמוח עם בניו, כמ"ש, ויעקב נסע סוכּותה, וייבן לו בית, ולמקנהו עשה סוכות. על כן קרא שֵׁם המקום סוכות. כיוון שישבו ישראל בסוכות, הרי ניצלו מהמקטרג, והקב"ה שמח בבניו. אשרי חלקם בעוה"ז ובעוה"ב.