שמעתי כ' סיון
הנה להעולם יש שתי מצבים:
א. במצב הא' העולם נקרא בשם "יסורים",
ב. ובמצב הב' הוא נקרא בחינת "שכינה הקדושה".
כי מטרם שהאדם זכה לתקן את מעשיו שיהיו בעמ"נ להשפיע, אז הוא מרגיש את העולם רק לבחינת יסורים ומכאובים. אלא אח"כ הוא זוכה ורואה, שהשכינה הקדושה היא מלובשת בכל העולם. ואז הקב"ה נקרא שהוא הממלא את העולם. והעולם נקראת אז בשם "שכינה הקדושה", שהוא המקבלת מהקב"ה. ואז נקרא "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא", כי כמו שהקב"ה הוא המשפיע, כן העולם עוסקים עכשיו רק בהשפעה.
וזה דומה לניגון עצב, כשיש מנגנין, שיודעים לבצע את היסורים, שעליהם נבנה הניגון. כי כל הניגונים הם כמו שפה המדברת, שהניגון מפרש את הדיבורים, מה שהוא רוצה לדבר בעל פה. ואם הניגון מעורר את האנשים ששומעים אותו עד לבכיה, שכל אחד ואחד בוכה, מחמת היסורים שהניגון מבטא, אז נקרא זה "ניגון", וכולם אוהבים לשמוע אותו.
ובאמת, איך אפשר שאנשים יהנו מיסורים? אלא כיון שהניגון אינו מראה את היסורים של ההוה, אלא על העבר, היינו שהיסורים שהיו בעבר כבר נמתקו וקבלו את מלואם, לכן אנשים אוהבים לשמוע אותם. שזה מראה על המתקת הדינים, שמה שהיה לו יסורים, נמתקו. לכן היסורים האלו, הם מתוקים לשמוע אותם. ואז נקרא העולם בשם "שכינה הקדושה".
והעיקר שצריך האדם לדעת ולהרגיש, ש"יש מנהיג להבירה", כמו שאמרו חז"ל, שאברהם אבינו עליו השלום אמר "אין בירה בלי מנהיג". ואל יחשוב, שכל מה שנעשה בעולם, הוא במקרה. והס"א מחטיאו את האדם לומר, שהכל הוא מקרה. שזה סוד "חמת קרי". שיש חמת מלא קרי, "מ-קרי", שמביאים לאדם מחשבות, לומר שהכל במקרה. (וגם זה שהס"א מביאו לאדם מחשבות כאלו, לומר שהעולם מתנהג במקרה בלי השגחה, גם זה לא מקרה, אלא שהבורא רצה כך).
אלא שהאדם צריך להאמין בשכר ועונש, "ואית דין ואית דיין [וְיֵשׁ דִּין וְיֵשׁ דַּיָּן]", והכל מתנהג בהשגחה של שכר ועונש. כי לפעמים כשבא לאדם איזה רצון והתעוררות לעבודת ה', והוא חושב שזה באה לו במקרה. גם זה הוא צריך לדעת, שהיה לו לפני זה עבודה בבחינת "עשיה שקדמה לשמיעה". והתפלל, שיעזרו לו מן השמים, שיוכל לעשות איזה מעשה בכוונה. וזה נקרא בחינת "עליית מ"ן".
אבל האדם כבר שכח מזה, ולא החשיב את העשיה זו, מטעם שלא קבל עניית התפילה תיכף על מקומו, שיוכל לומר "כי אתה שומע תפילת כל פה". ומכל מקום הוא צריך להאמין, שסדר מלמעלה הוא, שעניית התפילה יכול לבוא אחר כמה ימים וחודשים מעת שהתפלל. ואל יחשוב האדם, שזהו במקרה קבל את ההתעוררות הזה עכשיו.
אדם, לפעמים הוא אומר, "עכשיו שאני מרגיש, שלא חסר לי שום דבר, ואינו לי כעת שום דאגות. ומוחי צלול ומיושב. לכן עכשיו אני יכול לרכז את מוחי ורצוני לעבודת ה'". נמצא, שהוא יכול לומר, שכל התעסקותו בעבודת ה' הוא "כוחי ועוצם ידי עשה את החיל". נמצא, במקרה הוא יכול לעסוק להשיג צרכים רוחניים. אז הוא צריך להאמין, שזהו עניית התפילה, על מה שהתפלל לפני זה, נתנו לו עתה תשובה על התפילה שלו.
וכן לפעמים, כשמעיין באיזה ספר, וה' האיר עיניו, ומרגיש איזה התעוררות, גם אז מדרך האדם לתלות את זה במקרה, כנ"ל. אלא הכל בהשגחה. והגם שאדם יודע, שכל התורה כולו הוא שמותיו של הקב"ה, אם כן הוא יכול לומר, שהספר שמעיין בו, על ידי זה קבל איזה הרגשה עליונה.
אבל הוא צריך לדעת, שהרבה פעמים, שהוא מעיין בהספר, ויודע שכל התורה כולה הוא שמותיו של הקב"ה, ומכל מקום הוא לא מקבל שום הארה והרגשה, אלא הכל יבש, והידיעה שהוא יודע אינו מועיל לו כלום.
לכן צריך האדם, כשמעיין באיזה ספר, ותולה תקוותו בו ית', והלימוד שלו צריך להיות על יסוד האמונה, שהוא מאמין בהשגחה, שה' יאיר עיניו, אז הוא נעשה זקוק לה', ויש לו אז מגע עם ה'. ועל ידי זה הוא יכול לזכות לדביקות בו ית'.
הנה יש ב' כוחות מנוגדים זה לזה: כח עליון וכח תחתון. כח עליון הוא, כמ"ש "כל הנקרא בשמי, לכבודי בראתיו". זאת אומרת, שכל העולם לא נברא אלא לכבוד הבורא. וכח התחתון הוא הרצון לקבל, שטוען שהכל נברא בשבילו, הן דברים גשמיים והן רוחניים, הכל הוא בשביל אהבה עצמית. הרצון לקבל טוען, לו מגיע העולם הזה והעולם הבא. ובטח שהבורא הוא המנצח. אבל זה נקרא "דרך יסורים". וזה נקרא "דרך ארוכה".
אבל יש "דרך קצרה", הנקרא "דרך התורה". וזה צריך להיות מגמת כל אדם, לקצר הזמן, שזה נקרא בחינת "אחישנה". אחרת יהיה בחינת "בעתה", כדברי חז"ל "זכו אחישנה, לא זכו בעתה, שאני מעמיד עליהם מלך כהמן, ובעל כרחכם יחזיר אתכם למוטב".
והתורה מתחיל מ"בראשית וכו', והארץ היתה תהו ובהו וחושך" וכו', ומסיים "לעיני כל ישראל". בתחילה רואים, שהארציות היא בחינת "תהו, ובהו, וחושך". אבל אח"כ, כשמתקנים את עצמם בעל מנת להשפיע, אז זוכים ל"ויאמר אלקים יהי אור". עד שמתגלה האור "לעיני כל ישראל".