אבן הקלע

[הקירטא]

200. פתח רבי שמעון ואמר, האזינו העליונים והיאספו התחתונים, בעלי הישיבה של מעלה ושל מטה. אליהו, אני משביע אותך, קבל רשות מהקב"ה וְרֵד לכאן. כי מלחמה גדולה הזדמנה לך. חנוך מט"ט, רד לכאן, אתה וכל בעלי הישיבה שתחת ידך. כי לא לכבודי עשיתי זאת, אלא לכבוד השכינה.

פירוש. אלו הצדיקים בעלי הזוהר ומכ"ש רבי שמעון, היו מחשבתם ודיבורם במעשה ממש, שכפי תכונת חידושי התורה שגילו, כן נתקנו והסתדרו אחריהם תכף המדרגות העליונות בפועל ממש. כלומר, שצדיקים בונים עולמות בחידושי תורה שלהם.

וכיוון שרבי שמעון הכין עצמו כאן, להילחם עם הנחש הקדמוני ולהכניע אותו, ע"י ייחוד אבן הקלע, ולפתוח פתח בשביל באי עולם, שיידעו גם הם, איך להכניע את הנחש. ונודע, שאין אדם יכול לתקן במקום שאינו שם. והיה רבי שמעון צריך להימצא בעת ההיא במקום מציאותו של הנחש, כדי שיוכל להכניע אותו, וכדי להיות בטוח, שלא יסתכן בהיותו במקום השפל הזה. לכן ביקש סיוע מאליהו, ממט"ט ומבעלי הישיבה של מעלה ושל מטה.

201. פתח רבי שמעון בטעם הנקרא זַרקא. ואמר, שצריכים להעלות התפילה למקום הידוע, כמו אבן הקלע הנקלעת למטרה ידועה, ונזהרים שלא יחטיאו את המטרה. כך צריך להעלות מחשבתו ולכוון בתפילה, בכתר, שהוא אבן מוכללת ומעוטרת. כתר תרגומו כְּלִיל, וכן עטרה היא כתר. רומז בזה לב' עליות של הנוקבא דז"א, הנקראת אבן:

א. עלייה לקומה שווה עד הכתר דז"א. ומבחינה זו מכנה אותה אבן מוכללת.

ב. עלייה לא"ס. והיא מקבלת בזה מידת עטרה בראש צדיק, ונעשית מוכשרת לקבל המוחין דפב"פ. ומבחינה זו מכנה אותה אבן מעוטרת.

וצריך לכוון בב' כוונות אלו, שמרומזות בטעם זרקא. צריך להעלות מחשבתו ולכוון בתפילה, בכתר, שהוא אבן מוכללת ומעוטרת, שנאמר בה, בנוקבא, כל הזוקף זוקף בשֵׁם. שצריכים להעלות את הנוקבא אל אותו המקום, שמשם נלקחה.

כי בתחילה הייתה הנוקבא עם הז"א בקומה שווה, והייתה קומתה עד כתר דז"א, והיו שניהם משתמשים בכתר אחד, כמ"ש, ויעש האלקים את שני המאורות הגדולים, וזה מצב דו פרצופים. ואח"כ התמעטה הלבנה, הנוקבא, בקטרוגה, אין ב' מלכים משתמשים בכתר אחד. ואז חזרה לנקודה תחת יסוד דז"א, ועלתה לעיבור לאו"א. ואו"א בנו אותה מחדש בעיבור יניקה מוחין דפנים, כמ"ש, וייקח אחת מצלעותיו, וייבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם.

וצריכים להעלות את הנוקבא למקום שמשם נלקחה. כי אחר מיעוט הירח, צריכים אנו לתקן אותה ע"י התפילה. והתיקון הראשון הוא, לחזור ולהעלות אותה לקומה שווה עם הז"א, שיהיו שניהם משתמשים בכתר אחד, כמו שהייתה מטרם שלקחו אותה או"א בעת מיעוט הירח, כמ"ש, וייקח אחת מצלעותיו, שעשה אותה בטלה אל הז"א.

כי בכל יום בכוונת התפילה, צריכים להמשיך מוחין, ולבנות מחדש את הנוקבא דז"א, שבכל יום חוזרת להיות, כמ"ש, בתולה ואיש לא יְדָעָה.

וסדר הבניין הוא, שצריכים להמשיך לה ב' מיני מוחין: עיבור יניקה מוחין דאחור ועיבור יניקה מוחין דפנים. שבתחילה צריכים להמשיך לה ג' בחינות עיבור יניקה מוחין באחוריים דז"א:

א. עיבור, מוחין דנה"י.

ב. יניקה, מוחין דחג"ת.

ג. מוחין, מוחין דג"ר, בקומה שווה עד הכתר דז"א.

ואח"כ יש לכוון להמשיך לה ג' הבחינות עיבור יניקה מוחין דפנים, הבאות לה ע"י בניין או"א. ולכן נאמר, שצריכים להעלות הנוקבא לאותו המקום שמשם נלקחה. כלומר, להמשיך לה את עיבור יניקה מוחין דאחוריים דז"א, שאז גדלה קומתה עד הכתר, כמו שהייתה מטרם שלקח אותה או"א משם.

שנאמר בה, כל הזוקף זוקף בשם. שאין למלכות זקיפת קומה, שתהיה שווה עם ז"א, אלא במוחין דאחורי הז"א מטרם שהתמעטה. ואח"כ ממשיך לה בתפילה עיבור יניקה מוחין דפנים.

202. ובמקום ההוא, שמעלה אותה אל בעלה, בקומה שווה לכתר של בעלה, אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. אע"פ שכתוב בו, ואתה תְשׁוּפֶנו עָקֵב. עכ"ז האבן ההיא, הרמוזה באות י' שביעקב, כי יעקב אותיות י' עקב, שכתוב בה, משָׁם רועֶה אבן ישראל, הנה מכוחו לא יפסיק מלהעלות אותה למקום שמשם נלקחה.

אע"פ שיש לנחש אחיזה בנוקבא, כמ"ש, ואתה תשופנו עקב, שאמר ה' לנחש. וכמ"ש, אשר חֵירְפוּ עִקבות משׁיחךָ, וכתוב, עוון עקֵבַי, אותיות עקב י'. אמנם יעקב אבינו תיקן אותה, שהעלה אותה למְרַאֲשותיו, כמ"ש, וייקח מאבני המקום, כלומר הי', שהייתה בסוף עקב, וישֹם מְרַאֲשותיו, מראש עק"ב, לבינה, שהיא ראש ת"ת, הנקרא יעקב. כי יעקב אותיות י' עקב.

וע"י זה נמתקה עד לבחינת נוקבא אל ישראל, שהוא אותיות לי ראש. וכתוב עליה, משם רועה אבן ישראל. ומכוח העלייה הזו, נעשה בטוח שלא יפסיק מכוח אחיזת הנחש, ויוכל להעלות אותה אל המקום שמשם נלקחה, אל הכתר דז"א.

אחר שהחזיר אותה לקומת כתר ז"א, עמוד אמצעי, הוא צריך להעלות אותה מעמוד אמצעי עד א"ס. וכשהוא מוריד אותה אצלו מא"ס, נאמר בנוקבא, כל הכורע כורע בברוך.

אחר שכיוון בתפילתו להמשיך לנוקבא עיבור יניקה מוחין דאחוריים, ונעשתה קומתה שווה לכתר ז"א, הוא צריך לכוון להעלות אותה לעיבור מחדש, ולהמשיך לה עיבור יניקה מוחין דפנים, להעלות אותה עד א"ס. ואז היא נבנית ע"י או"א, כמ"ש, וייבן ה' אלקים את הצלע, ויְביאֶהָ אל האדם, ז"א.

וכשהוא מוריד אותה אצלו מא"ס, כשחוזרת בחזרה לז"א, כמ"ש, ויביאֶהָ אל האדם, נאמר בנוקבא, כל הכורע כורע בברוך, שהתמעטה קומתה ע"י בניין מחדש מא"ס. כי כריעה מורה על כפיפוּת ראש וקטנות קומה, כי עתה נעשתה הנוקבא בטלה לז"א, ואין לה מעצמה כלום, אלא מה שבעלה נותן לה. אמנם מקודם, כשהייתה במוחין דאחוריים, אע"פ שלא הייתה צריכה אל הז"א, והייתה גדולה כמוהו, מ"מ לא יכלה להיות במצב הזה משום חוסר ברכה, אור החסדים, כי הוא עניין קטרוגה.

אבל עתה, אחר הבניין החדש מא"ס, וייבן ה' אלקים את הצלע, אע"פ שהתמעטה קומתה בכריעה. אמנם התברכה בקומת החסדים, שבה התלבש גם אור החכמה. וזהו הרמז, כל הכורע. שכל עניין הכריעה של הנוקבא, הוא משום שכורע בברוך, שע"י הכריעה השיגה הברכה מהברכה העליונה. וע"י זה קיבלה המוחין דפב"פ, ונעשתה ראויה לזיווג עם ז"א פב"פ.

ולכן נאמר, שצריך להעלות אותה עד א"ס ועד אין תכלית, ולא יפריד אותה מהז"א, לא למעלה ולא למטה. שע"י המשכת עיבור יניקה מוחין דאחור, הנוקבא מתייחדת עם הז"א למטה, וע"י המשכת עיבור יניקה מוחין דפנים, היא מתייחדת עימו למעלה.

203. לפעמים הוא בעלה, אות ו', הרומזת על יסוד צדיק, הכולל שישה פרקים של ב' שוקיים נו"ה. ואז יורדת הנוקבא אליו לזיווג בב' שוקיים נו"ה. כי יש ג' פרקים רת"ס בספירת הנצח, השוק הימני, וג' פרקים רת"ס בספירת ההוד. והיסוד צדיק מכריע עליהם באמצע וכולל את שניהם. ונקרא ו' ע"ש שישה פרקים שבהם.

הזוהר מבאר כאן סדר עיבור יניקה מוחין דאחור, שצריך להמשיך. כי הולכת וגדלה לאט לאט. והזיווג הראשון נקרא קומת נה"י, עיבור.

ולפעמים הוא בעלה, אות ו', הרומזת על ת"ת, הכולל שישה פרקים של ב' הזרועות, רת"ס דחסד ורת"ס דגבורה. ואז הנוקבא גדלה ועולה בב' הזרועות, בקומת יניקה.

ולפעמים ז"א הוא בעלה, בעת שעומד בין או"א, שנקרא אז בן י"ה. וצריכים להעלות שם את הנוקבא לזיווג אצלו, לקומת מוחין שמשיגה מז"א. ואז גדלה ועולה עד לראשו.

ולפעמים הוא בעלה בקומת כתר, בצורת א', שהוא ו' בין ב' אותיות י', י' למעלה וי' למטה. כי א' כוללת ע"ס: כו"ח למעלה, בינה ותו"מ למטה. וצריכים להעלות הנוקבא אצלו, והיא גדלה עימו בקומה שווה לגמרי, עד הכתר. שזוהי תכלית גידולה של הנוקבא.

אמנם קומה זו אינה משיגה, אלא במצב אחוריים. וכשנוקבא עולה וגדלה עד הכתר, כתוב בה, אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה. כי השיגה קומת הכתר, הנבחן לראש פינה.

והתבאר סדר עיבור יניקה מוחין דאחוריים.

204. כשהיא עולה למעלה, בראש לכל הראשים, לרדל"א, א"ס, אז שואלים עליה המלאכים, איֵה מקום כבודו להעריצו? כלומר, העלייה שלה מעמוד אמצעי לא"ס, לקבל עיבור יניקה מוחין דפב"פ, כמ"ש, וייבן ה' אלקים את הצלע.

והנה התבארו ב' מיני עיבור יניקה מוחין, שצריכים להמשיך לנוקבא בתפילה, עיבור יניקה מוחין דאחור ועיבור יניקה מוחין דפנים.

וכשהנוקבא עולה לז"א, בעת שהיא בצורת א', היא נעשית שם כתר בראשה של א'. וכשיורדת משם, יורדת בא', ונעשית נקודה למטה מהו' שבא', כלומר כך .

כי א' כוללת ע"ס:

ו' שבאמצע, הפרסא,

י' עליונה, כו"ח,

י' תחתונה, בינה וזו"ן, שמחזה דז"א ולמטה, נה"י.

וכשעולה לא' ע"י מוחין דאחוריים, היא כתר בראשה של הא', כי עולה עד י' עליונה, ששם כתר דז"א. כשיורדת, ע"י עיבור יניקה מוחין דפנים, נעשה . וכשמתמעטת, יורדת למחזה ולמטה דז"א, ואינה יכולה עוד לעלות למעלה מפרסא דז"א, ולהשתוות עימו עד הכתר.

וזה נבחן, שהיא יורדת מתחת לו', הפרסא, ונעשית לי' תחתונה, וכל מה שמקבלת הוא ע"י ז"א בעלה. כשנוקבא עולה, נקראת כתר בטעמים. וכשיורדת, נקראת נקודה. וכשמתייחדת עם הז"א, היא וּ שורוק.

הזוהר מרמז, איך הנוקבא עולה ויורדת ומתייחדת בדמיון צורת א'. בתחילה מתייחדת עימו בשורוק, וּ, ומקבלת ממנו קו השמאל, עיבור יניקה מוחין דאחוריים. כי הנוקבא לעצמוּתה נבנית רק משמאל דז"א. ואז גדלה ועולה עד קומת כתר שעל הז"א, ומקבלת שם מהטעמים דז"א.

ואח"כ מקבלת עיבור יניקה מוחין דפנים מא"ס ע"י בניין או"א. ויורדת לנקודות דז"א. ואז יורדת מתחת לו' שבא'. כי אז נעשית לחכמה תתאה. כי טעמים הם כתר, נקודות הן חכמה. ובעת שמתייחדת עימו בשורוק, וּ, נעשית בו' שבא', . ובעת שעולה עד הכתר, נבחנת לי' עליונה, . ובעת שיורדת, נבחנת לי' תחתונה, . ובחינת מוחין דאחוריים מכַנה טעמים, ובחינת מוחין דפנים מכַנה נקודות. כי הטעמים נקראת תנועה, מצד נקודת הייחוד.

וכשהיא כתר על ראשו דז"א, היא נקראת אות ז', שצורת ו', ז"א, והנוקבא היא כתר על ראשו, ז'. ואות ברית, יסוד דז"א, כלול מאות ז' זו, כי היא שביעית לכל. שליסוד דז"א יש עטרה על ראשו, כמו אות ז', עטרה לראש צדיק, מהתכללותו בנוקבא, מעת שעלתה לראש הא', להיות קומת כתר דז"א.

ומבחינה זו של הז', נקראת המלכות בשם שביעי, כלומר ביום השבת. וכן היא המידה השביעית לז"ת, כי היא שביעי לכל, הן למעלה מחזה, ככתר לז"א, כמ"ש, אשת חיל עטרת בעלה, והן למטה מחזה, כעטרת היסוד.

205. אבן זו, המלכות, הנוקבא, היא הבניין של כל העולמות, שכתוב עליה, אבן שלֵמה וצדק יהיה לָך. היא מידה בין כל ספירה, וכל ספירה עולה עימה, להיות ע"ס. השיעור שלה הוא ו'.

כי אין אור נמשך מא"ס, אלא ע"י זיווג דהכאה מאור העליון על המסך שבכלי המלכות. ומטעם זה נבחנת הנוקבא בניין כל העולמות. כי זולת המסך שנתקן בה, היו העולמות תוהו ובוהו. והיא סיום של כל הארה. כי אחר שההארה מתפשטת בע"ס מלמעלה למטה עד בחינתה המצומצמת מלקבל אור, נמצאת מפסיקה ההארה ומסיימת.

הרי שהמלכות נעשית מידה בין כל ספירה, שהיא מסיימת הארת כל ספירה, ומבדילה ע"כ בין ספירה לספירה. והיא ספירה עשירית שבכל ספירה.

השיעור שהמלכות מודדת בכל ספירה, ע"י זיווג דהכאה שעל חמש בחינות המסך שלה, הוא ו', שממשיכה אור כמידת ו' דהוי"ה, ז"א. שיעור סובב על עצם אור הנמדד. מידה היא גבול בלבד.

על ידי המלכות נעשית כל אַמה עשר אמות אורך בין כל ספירה. כמ"ש, עשר אמות אורך הקרש. ובין הכול היא עושה מאה ספירות. עשר בין ספירה לספירה. עשר פעמים עשר הן מאה. כי אין מדרגה שלא תהיינה בה ע"ס, והן כלולות זו מזו.

א"כ יש בכל מדרגה מאה ספירות. וכל ספירה נבדלת מחברתה ע"י כוח הסיום של המלכות. הרי שיש בהכרח בכל מדרגה מאה מלכויות. כשנהפוך אותיות מאה, יהיו לאותיות אמה. שזה מורה, שכל מאה בחינות הגבולים הללו, הן רק מאמה אחת, מלכות.

206. כל מידה שהמלכות מודדת, נקראת בשם עולם. כלומר, מדרגה בפני עצמה, וכל אחת היא י' ו', שמלמדת על שיעור ומידה. ו', משקל של האור. י', מידתו של האור. כלומר, ו' רומזת על עצם האור הנשקל, או הנמדד ע"י המסך שבמלכות. י' רומזת רק על גבולו של האור, ולא על עצמוּתו.

ושיעורה של המידה, הוא חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב, כנגד השיעור של כל רקיע, שמהלכו: 500 פרסאות אורכו ו-500 פרסאות רוחבו.

כלומר, שהספירות נכללות זו מזו, וע"כ כשיוצאות ע"ס כח"ב תו"מ מהזיווג דהכאה, נכללות זו מזו ומתפשטות ה"פ כח"ב תו"מ זו בצד זו, ונעשות חמש בחינות לאורכן כח"ב תו"מ מלמעלה למטה, וחמש בחינות לרוחבן ה"פ כח"ב תו"מ הנוספים ברוחב זה בצד זה. והם חמש באורך וחמש ברוחב.

והם כנגד הרקיע, שיש בו ג"כ מאותו הטעם, 500 פרסאות לאורכו ו-500 פרסאות לרוחבו. כי מצד הבינה נבחנת כל בחינה למאה, וחמש בחינות הן חמש מאות. והן נכללות זו מזו. וע"כ יש בו 500 פרסאות לאורכו וכן לרוחבו. והן ב' אותיות ה' שבשם הוי"ה, שה"ר רומזת על הרוחב וה"ת על האורך.

207. שיעור קומה של פרצוף ז"א מתבאר באותיות הוי"ה. ו' דהוי"ה מורה על תפארת השמיים, כלומר על ת"ת דז"א. חמישה רקיעים שלו הם ה"ת דהוי"ה, ונקראים ה'שמיים, כלומר האות ה' הנוספת, מורה על חמישה רקיעים אלו, הנכללים בז"א, שנקרא שמיים.

חמישה רקיעים עליונים נקראים שמי השמיים. כלומר, יש חמישה רקיעים למעלה מחזה דז"א, וחמישה רקיעים למטה מחזה שלו. והם אותיות ה' שבשם הוי"ה, שה"ר רומזת על חמישה רקיעים עליונים, וה"ת רומזת על חמישה רקיעים תחתונים.

ו' דהוי"ה, ת"ת, הכולל חמישה רקיעים, הוא עצמו נבחן לרקיע שישי אליהם, שישי לחמישה רקיעים שלמעלה מחזה, שישי לחמישה רקיעים שלמטה מחזה. אלא שלמעלה מחזה נקרא ת"ת, ולמטה מחזה נקרא יסוד.

י' דהוי"ה היא המלכות, שנעשית רקיע שביעי אליהם, כתר על ראש ו'. אות ז', שעלתה בכתר על ראשו, ונעשית י' על ו', שהוא רקיע שביעי, הן לרקיעים שלמעלה מחזה דז"א, והן לרקיעים שלמטה מחזה שלו. אלא למעלה הוא כתר על ראשו, י' דהוי"ה שבשיעור קומה דז"א. ולמטה הוא עטרה על ראש צדיק.

והם ז' ב-ז'. ז' רקיעים למעלה מחזה דז"א, וז' רקיעים למטה מחזה שלו. ועולים י"ד (14) רקיעים בשיעור קומתו.

וזה שיעור קומת פרצוף הז"א בד' אותיות הוי"ה. כי חמש ספירות חג"ת נ"ה שלו הן חמישה רקיעים. ובהיותו נחלק על החזה לב' פרצופים, הרי יש לו פעמיים חמישה רקיעים.

וחמישה רקיעים שלמעלה מחזה הם ה"ר דהוי"ה. וז"א עצמו, הכולל אותם, הוא רקיע שישי, ו' דהוי"ה. ומלכות שעלתה ונעשית עטרה על ראשו, כמ"ש, אשת חיל עטרת בעלה, היא י' דהוי"ה, הרקיע השביעי שלמעלה מחזה.

וחמישה רקיעים שלמטה מחזה, הם ה"ת דהוי"ה. ויסוד, הכולל אותם, הוא ו' שנייה, המרומזת במילוי ו"ו, והוא רקיע שישי שלמטה מחזה.

אותה המלכות שלמעלה מחזה, רקיע שביעי, י' דהוי"ה, נעשית גם כאן לרקיע שביעי, עטרת היסוד, עטרה לראש צדיק. י' בראש כל, וי' בסוף כל. והן ב' אותיות י' שבצירוף השם יאהדונה"י, שבעה רקיעים למעלה ושבעה רקיעים למטה, שכל אחד שלמטה מקבל מהבחינה שכנגדו שלמעלה.

וכך הן הארצות. שבע ארצות על גבי שבע ארצות החופפת זו על גבי זו, כמו קליפות בצלים, שסובבות זו את זו מכל העבָרים.

כי ז"א ונוקבא שלו מכונים שמיים וארץ. וכמו בשיעור קומת השמיים, ז"א, שהם שבעה רקיעים על גבי שבעה רקיעים, כך הוא בשיעור קומת פרצוף הנוקבא, המכונה ארץ, שיש לה שבע ארצות כנגד שבעה רקיעים דז"א.

ומאותו הטעם שהתבאר בז"א, הן למעלה מחזה שלה והן למטה מחזה שלה. ושבע שלמעלה מחזה, מקבלים משבעה הרקיעים דז"א שלמעלה מחזה. ושבע שלמטה מחזה, מקבלים משבעה הרקיעים שלמטה מחזה דז"א.

וכל הרקיעים, השבעה שלמעלה מחזה והשבעה שלמטה מחזה, מרומזים בב' העיניים. כי ג' גוונים, לבן אדום ירוק, שבעין, הם ג"ס חג"ת: גוון לבן חסד. גוון אדום, גידים אדומים שבה, גבורה. גוון ירוק ת"ת. ב' עפעפיים נו"ה. העליון נצח, התחתון הוד. והעין עצמה, הכוללת אותם, היא יסוד. הנקודה השחורה האמצעית שבעין, היא מלכות.

הרי לך שבע ספירות חג"ת נהי"מ שבעין. השבע שבעין ימין הן השבעה שלמעלה מחזה. והשבע שבעין שמאל הן השבעה שלמטה מחזה.

208. י' דהוי"ה, המלכות, שעלתה לכתר על ראשו דז"א, נבחנת לעולם קטן. ו' דהוי"ה, ת"ת, נבחנת לעולם ארוך. וכל הרוצה לבקש על משאלותיו, אל העולם הארוך, הוא צריך להאריך בתפילתו. וכל מי שמתפלל אל העולם הקצר, צריך לקצר בתפילתו.

כמו שלומדים, במקום שאמרו לקצר, כלומר בי', אינו רשאי להאריך. לקצר בתפילה, כמשה, שהתפלל תפילה קצרה, אֵל נא רְפָא נא לה. כי תפילתו הייתה בנקודת י' דהוי"ה, שהיא עולם קצר.

כי הי' דהוי"ה, המלכות שעלתה לכתר על ראשו, נבנית כולה מקו שמאל דז"א, נקודת השורוק. ואין אור החכמה שבי' הזאת יכול להאיר בה, מחוסר התלבשות בחסדים. לפיכך נבחנת י' זו עולם קצר. כי אור חכמה שבה קצר מלהתפשט למטה.

ו' דהוי"ה, ת"ת, קו המכריע בין ב' הקווים ימין ושמאל, ומלביש אותם זה בזה, ומקיים הארת שניהם. קו ימין מאיר מלמעלה למטה, וקו השמאל מלמטה למעלה. ולפיכך נבחנת הו' לעולם ארוך, כי הארתו מתפשט לתחתונים. וזה הרמז, שהי' קִצְרת רגל והו' יש לה רגל ארוכה.

ומביא ראָיה לדבר מב' התפילות של משה, שהתפילה האחת הייתה קצרה מאוד, אל נא רפא נא לה. והשנייה הייתה ארוכה מאוד, שנמשכה ארבעים יום וארבעים לילה.

כי ע"כ קיצר משה כל כך בתפילתו, משום שתפילתו הייתה בנקודת הי', המלכות בכתר על ראשו, שמאל מטרם הכרעת הו'. וע"כ קיצר משה בתפילתו, כי אין החכמה מתפשטת בי', מטרם שנכללת בו' דהוי"ה. והוא האריך רק באות ו' דהוי"ה.

209. ומקום שאמרו להאריך, שאינו רשאי לקצר, הוא מצד אות ו'. והנפילה דמשה הייתה באות פ', כלומר, מ' (40) יום ומ' לילה, שביחד הם פ' (80). והכול הוא שתי האותיות פ' ו', שבמילה, ואתנפל, בכתוב, ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה. והכול מ"ם, ב' אותיות מ', האחת פתוחה והשנייה סתומה. ונקודת י' נמשכת באמצע שלהן, ונעשה הצירוף מים.

אחר שביאר הזוהר המשכת המוחין של הנוקבא באחוריים ובפנים בכללות, מבאר ג' הקווים של הנוקבא מד' בחינות: טעמים, נקודות, אותיות, הזמן. ותחילה מבאר אותם מבחינת האותיות, ואומר, שהם עניין פ' ו' של ואתנפל, וי' שבאמצע שתי אותיות מ' של המילה מים.

כשהנוקבא בקטנותה בלי מוחין, נבחנת באות ב', אשר צד צפון שלה פרוץ, לרמוז שחסרה המוחין דצד צפון, שהוא בינה. וכשז"א מתחיל לבנות אותה, תחילה ממשיך אליה המוחין דקו שמאל שלו, המוחין מנקודת השורוק. ואז נבחן, אשר ו' נמשכת מקו שמאל דז"א אל הנוקבא, שהיא בצורת ב', ומגַדֶרת צד הצפון שלה.

ועתה היא נבחנת לצורת ם' הסתומה מכל הרוחות שלה. ב' דבראשית היא נקודה בהיכל שלו, הנוקבא דז"א. עליה כתוב, גן נעול אחותי כלה, גל נעול מעיין חתום. והיא חתומה באות ו'. כי כשנמשכת ו' לנוקבא, אות ב', נמצא, מה שהייתה מקודם לכן ב', נעשתה עתה לם' סתומה, שהוא יין המשומר בענביו.

כלומר, שהמשכת מוחין דקו שמאל של ז"א נבחנת לאות ו', המגַדֶרת פִּרְצַת רוח צפון של הב', ונעשתה לם' סתומה, היות שהמוחין הללו נמשכים מנקודת השורוק, שהוא אור סתום, מטרם שמקבל את לבוש הכבוד שמאיר. וע"כ נסתמת הנוקבא, ואינה יכולה עוד להאיר לתחתונים.

אמנם מטעם שאין היעדר ברוחני, נבחן שגם צורתה הקודמת של הנוקבא, אות ב', נשארת גם עתה, לאחר שנעשית ם' סתומה, ונעשית לקו ימין שבה, כי דרכו נמשכים החסדים מקו ימין דז"א. אלא מכוח המוחין דשמאל, שהם בצורת ם', קיבלה הב' שבימין צורת ם', אבל לא סתומה, אלא רק מ' פתוחה.

באופן, שיש לה עתה ב' קווים. קו ימין, מ' פתוחה בחסדים, וקו שמאל, ם' סתומה ואינה מאירה. וקו הימין, מ' פתוחה, ארבעים יום. וקו שמאל, ם' סתומה, ארבעים לילה. וכל עוד שקווים אינם מתייחדים זה בזה, הרי עוד שניהם נבחנים בחיסרון של השלמות, המכונה בשם נפילה.

ולפיכך, בעת שמשה המשיך ב' הקווים הללו ימין ושמאל אל הנוקבא, אמר עליהם, ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה. ומטעם היותם מחוסרי שלמות, אמר עליהם, ואתנפל, בלשון נפילה.

ונפילה באות פ', בב' אותיות מ', הפתוחה והסתומה, שבגי' פ' (80), שבהם נפילה. כי הכול הוא עניין פ' ו', שמשה אמר עליהם בלשון, ואתנפל. הרי שב' הקווים, ו' דקו שמאל דז"א, העושה ב' אותיות מ', מ' יום ום' לילה, שהם פ', עודם הם בחינת נפילה. כי חסר להם הייחוד של ימין ושמאל. מ', ם', י' נקודה באמצע, נעשה מים.

ולפיכך צריכים להמשיך נקודת י' באמצע ב' האותיות מ', שהוא קו אמצעי, הנמשך על מסך דנקודת חיריק. ונעשה הצירוף מים, שמוֹרה על אור החסדים, הפותח מוחין, שיאירו לתחתונים מלמעלה למטה.

ומצד החסד, כדי שייפתחו אורות החסדים בנוקבא, צריכים להאריך בתפילה מ' יום ום' לילה. ואח"כ להמשיך י' באמצע שלהם. ואז מאירים ומתגלים החסדים שבקו ימין בנוקבא.

והנה התבארו ג' הקווים דנוקבא באותיות. כי מ' פתוחה היא קו ימין, ום' סתומה היא קו שמאל, ואות י' באמצע שלהם היא קו האמצעי.

210. ובשם הקדוש עולה הוי"ה בניגון רביעי של הטעמים. וצריכים להאריך בנגינת תנועה זו, ברביעי שעל השם הוי"ה, בתקיעה. והמקום לקצֵר הוא בצד הגבורה, בתנועה של שברים, ששם נגינת תְבִיר שבטעמים. בינוני, שאינם מאריכים ואינם מקצרים בה, היא תרועה, העמוד האמצעי, קו האמצעי, נגינת שַׁלְשֶׁלֶת בטעמים.

הזוהר מבאר ג' הקווים דנוקבא, איך נרמזים בטעמים. רביעי בטעמים הוא קו ימין, אור החסדים. ע"כ צריכים להאריך בשם הוי"ה, המנוקד בטעם הזה. בתקיעת שופר היא התקיעה, הרומזת לימין, חסדים. כי אור החסדים הוא המקום שצריכים להאריך. והתְביר שבטעמים הוא קו שמאל, גבורה. וע"כ צריכים בה לקצר. ובתקיעת שופר הם השברים, הרומזים לגבורה.

והשלשלת שבטעמים היא קו האמצעי, המכריע ומייחד ב' הקווים ימין ושמאל, ארוך וקצר, זה בזה. ונעשה משום זה לבינוני, הכולל שניהם, וע"כ אינו לא ארוך ולא קצר, והוא העמוד האמצעי, קו האמצעי.

ובתקיעת שופר היא התרועה, הרומזת לקו אמצעי, נגינת שלשלת בטעמים. וע"כ נקרא קו האמצעי שלשלת, משום שהוא כמו שלשלת לשניהם, לקו ימין ולקו שמאל. כי קושר אותם ומייחד אותם בשקל הקודש.

211. כנגד רביעי שבטעמים, העולה בניגונו, היא נקודת החולם שבנקודות, חסד. והשברים, תְביר שבטעמים, כנגד נקודת שְׁווא שבנקודות. ברביעי צריכים להעלות הקול, ובתביר צריכים להנמיך הקול, להיותו גבורה. תביר, בלשון ארמית ובלשון הקודש הוא שברים. משום שצריכים להנמיך הקול, נבחן לקול נשבר, הנקרא שברים או תביר.

תרועה היא קו אמצעי, הנקרא שלשלת, י', הנמשכת בין ב' האותיות מ' של מ' יום ומ' לילה. והיא סֶגוֹלְתָא שבטעמים. שע"י קו אמצעי, תרועה ושלשלת וי', מתגלה קו ימין בכל שלמותו, הנקרא סגולתא שבטעמים.

213. זַרְקָא, מקף שופר, הולך סגולתא. זרקא פירושו, שזורקים הנוקבא לאותו המקום שמשם נלקחה, שהוא עיבור יניקה מוחין דאחוריים, מטרם שבנו אותה או"א.

מקף שופר, המשכת עיבור יניקה מוחין דפנים, ע"י שמעלים אותה לאמא, הנקראת שופר. כי מקף לשון סמיכות. שופר הוא אמא.

הולך סגולתא, גילוי אור החסדים שבקו ימין דנוקבא. כי המוחין דפנים הולכים ומגלים הסגולתא דטעמים בכל שלמותה. הזיווג הזה של הולך סגולתא, נעשה בחשאי, שבשכינה תחתונה כתוב, וקולה לא יישמע.

נקודת ימין, חולם, קו החסד, היא הוי"ה מֶלך. נקודת שמאל, שורוק, שווא, קו הגבורה, היא הוי"ה מָלך. נקודה אמצעית, חיריק, קו המכריע, היא הוי"ה ימלוך.

מבאר ג' הקווים בזמן עבר עתיד הווה:

הימין בהוי"ה מֶלך עִם סֶגול, הווה. כי הארת הימין הוא המקום שאמרו בו להאריך, להמשיך אותו למטה לעוה"ז. וע"כ מרומז במֶלך עם סגול, הווה. כי אין הגשמיים נוגעים לא בעבר ולא בעתיד, זולת ברגע ההווה בלבד.

השמאל, שאמרו בו לקצר, כי הארתו סתומה ואינה מגיעה למטה לעוה"ז, מרומז במָלך עִם ניקוד קמץ, שפירוש שמָלַך בעבר, ואין התחתונים יכולים לנגוע בעבר, וע"כ צריכים לקצר.

נקודה האמצעית, קו המכריע, ימלוך בעתיד, בינוני, והוא מובטח להגיע לעוה"ז בגמה"ת.

הרביעי שבטעמים, הוא להעלות הקול.

התְביר שבטעמים, הוא להנמיך הקול.

השלשלת שבטעמים נאחזת בב' הקווים, כמו השלשלת, ומייחדת אותם זה בזה. ואז ממשיכה הארתם למטה, כמו הרביעי שבטעמים, שמאריכים עימו הנגינה במילה. והוא נקודה אחת כמו החולם, שהשלשלת, המייחדת ב' הקווים זה בזה, אז היא ממשיכה מלמעלה למטה לעוה"ז את הארת הרביעי דטעמים, הגילוי של הארת החסדים שבקו ימין.

אין נקודה בנקודות, שאין לה כנגדה כבחינתה בטעמים. כנגד הסגול שבנקודות, הסגולתא בטעמים. כנגד השווא, זקֶף גדול בטעמים. ובכולן תמצא נקודות כנגד הטעמים, לכל היודע הסודות הסתומים. משמיענו בזה, שיש יחסים שונים בהשוואה של הנקודות כלפי הטעמים. ע"כ לא יוכל כל אדם להשוות אותן, זולת היודע סודות הנסתרות.