מהו, שהארץ לא הוציאה פירות מטרם שנברא האדם, בעבודה

תש"ן - מאמר ה'
1990 - מאמר 5

בזה"ק (וירא דף א' ובהסולם) כתוב שם וזה לשונו, "רבי חייא פתח, הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע. פירושו, כאשר ברא הקב"ה את העולם, נתן בהארץ כל הכח הראוי לה, והכל היה בהארץ. אבל לא הוציאה פירות בעולם, עד שנברא האדם. כיון שנברא האדם, הכל נראה בהעולם, שהארץ גילתה פירותיה וכוחותיה, שנפקדו בה. ואז נאמר, הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו. זהו הדיבור של הקב"ה, שלא היה נמצא בעולם מטרם שנברא האדם. כיון שנמצא האדם, נמצא הכל".

ויש להבין, מדוע הארץ לא נתנה את פירותיה מטרם שנברא האדם. מהו הקשר בין הארץ להאדם, שאם אין אדם, הגם שיש להארץ הכל, מכל מקום היא לא נותנת את פירותיה מטרם שיש אדם. וכמו כן, מהו הפירוש, ש"מטרם שנברא האדם לא היה הדיבור של הקב"ה נמצא בעולם". הלא כתוב כמה פעמים, "ויאמר אלקים, ויהי אור".

ויש לפרש זה על דרך העבודה. הנה חז"ל אמרו על פסוק "בראשית ברא אלקים", בשביל ישראל, שנקראו "ראשית", כמו שכתוב "קודש ישראל, ראשית תבואתה". שפירושה כמו שכתוב, שתכלית בריאת העולם היתה בכדי להטיב לנבראיו, כלומר שברא בהנבראים רצון לקבל טוב ועונג. ובהרצון הזה, היינו שזה הרצון גורם לו להשתוקק לקבל את הטוב ועונג. ובזה נמדדת ההנאה והתענוג, שהאדם יכול להוציא משם ההנאה.

וזה נקרא "מעשה של הקב"ה", היינו שברא רצון לקבל הנאה, לזה התענוג שהוא רוצה לתת להם. נמצא לפי זה, שלא חסר שום דבר בעולם, היינו שיש שפע, השייך להרצון לקבל. כלומר, לפי מה שהוא היה רוצה לתת טוב ועונג, לפי שיעור הזה ברא כלי לזה, היינו שהרצון לקבל אינו יותר גדול מכפי שהבורא ברא אותו, שיוכל לקבל מה שהוא רוצה לתת. נמצא, שהטוב ועונג ישנו, והכלי לקבל ישנו, ומה חסר עוד.

הנה ידוע, שהארץ נקראת מלכות, שפירושה הרצון לקבל את השפע מהבורא נקרא מלכות. כלומר, שמלכות היא המקבלת את השפע עבור הנשמות, שמטעם זה נקראת מלכות כנסת ישראל, שהיא הכלל של הנשמות. נמצא לפי זה, שהמלכות כבר קבלה את כל האור עבור הנשמות. נשאלת השאלה, מדוע אין הנבראים מקבלים מן המלכות את השפע, שקבלה עבור הנבראים, אלא כח ההסתרה ישנו בעולם. שאין קול התור נשמע בארצנו, היינו שלא נשמע דיבור ה' בעולם, אלא כל אחד מרגיש ההסתרה, ויש עבודה רבה להאמין בהשגחתו יתברך על הנבראים, ואין הטוב ועונג מגולה בעולם.

והתשובה היא, מטעם שהבורא היה רוצה, שלא יהיה ענין של בושה. לכן נעשה התיקון, המכונה צמצום והסתר, שלא תהיה מגולה ההשגחה עליונה. אלא אנו צריכים להאמין, שהקב"ה מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. וזה גרם לנו את כל העבודה, שצריכים לתת יגיעה בזה, לוותר על הרצון לקבל לעצמו, הגם שזהו כל המציאות שלנו.

כלומר, שכל מה שאנו מייחסים להנבראים, הוא רק רצון לקבל, מכל מקום אסור להשתמש עם הרצון לקבל, כמו שהוא יצא מצד הטבע, אלא אנו צריכים ללכת למעלה מהטבע. כלומר, הטבע שלנו הוא רצון לקבל לעצמו. נמצא, בזמן שאומרים לאדם, שצריכים לוותר על הרצון לקבל לעצמו, אין אבר באדם, שתהיה לו אפשרות להבין את זה. והגוף מתחיל לשאול שאלות מי ומה, היינו שדורש תשובה בשכל, לדעת, אם באמת ה' שומע בקול אחד ואחד, מה ששואלין ממנו.

הגוף טוען להאדם, הלא אתה רואה, שכבר הרבה פעמים בקשת שה' יעזור לך, על מה שאתה מבין שחסר לך. ועד עתה אתה רואה, שעוד לא קבלת שום עניית התפלה. אם כן, למה אתה אומר כל יום, "כי אתה שומע תפלת כל פה". אם כן מדוע הוא לא עוזר לך. נמצא, שהדעת מחייבת, שהצדק עם הגוף, היינו שהוא טוען טענה עם שכל ודעת.

על זה צריכים לענות להגוף, שהוא הולך למעלה מהדעת. כלומר, שהגם שהדעת מחייבת, שהקב"ה לא מקבל חס ושלום תפלת של כל פה, כלומר שהוא יכול לתרץ זה שהבורא לא עונה לו, הוא מטעם שהוא עוד לא ראוי לקבל את הישועה מהבורא. אבל באמת, הבורא כן שומע את תפלת ישראל. רק לך לא רוצה לתת מילוי על התפלה שנתת, משום שאתה לא נקרא בחינת ישראל.

שוב שואל הגוף, הלא אתה רואה, שאנחנו צריכים להאמין ב "כי אתה שומע תפלת כל פה", כמו שאנו אומרים בתפלה, כי אתה שומע תפלת כל פה. אם כן הבורא צריך לשמוע בתפלה שלך גם כן. ועוד יותר מזה, אם הוא לא שומע תפלת כל פה, אם כן בשביל מה אתה צריך להתפלל.

אז, כשהאדם מגיע למצב כזה, אז הוא הזמן שהאדם יכול לומר, שהוא הולך למעלה מהדעת. היינו, הגם שהדעת הוא דבר חשוב, והוא רואה שהגוף מדבר עם דעת, אבל האדם צריך לומר, שאנו צריכים ללכת למעלה מהדעת. היינו, הגם שאנו רואים סתירות. למשל כנ"ל, שהרבה פעמים הוא התפלל, ולא קיבל שום תשובה על תפלתו. ואז, כשהוא מתגבר והולך למעלה מהדעת, זה נקרא אמונה למעלה מהדעת.

וכמו כן בזמן שהאדם צריך לוותר על "בחינת ליבא", ולומר, אני מוותר על התועלת עצמי, ודואג אך ורק לצורך תועלת ה', בודאי שזהו למעלה מהדעת. כלומר, שלמעלה מהדעת פירושו, שהאדם צריך לומר, שהאמונה עומדת אצלו בדרגה יותר חשובה מהדעת. לכן הוא שומע בקול אמונה ולא בקולה של הדעת. והיות שזהו נגד הדעת, מטעם שאנו רואים, שניתן לנו שכל, ואנו מודדים כל אדם לפי מעלת השכל שלו, כמו שכתוב "לפי שכלו יהלל איש" (משלי י"ב), ומי שיש לו יותר דעת, הוא אדם יותר חשוב. אם כן כשאומרים לנו, שאנו צריכים ללכת למעלה מהדעת, הוא נגד הדעת שלנו.

לכן כשאדם בא לידי מצב, שהגוף מתחיל לשאול שאלת מי ומה, אז מתחילה העבודה האמיתית, שאנו צריכים אז לבקש עזרה מה', שיתן לנו את הכח הזה, שלא לשמוע את השאלות הנ"ל, של פרעה ושל הרשע, שהם מי ומה. ועל זה אמרו, "אלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו". היות שאין האדם מכוחו עצמו יכול לצאת מהשליטות שלהם, ולומר, שאני הולך למעלה מהדעת, היות שזהו נגד הטבע.

ובהאמור נוכל לפרש מה ששאלנו, מה הקשר בין הארץ שלא הוציאה את פירותיה מטרם שנברא האדם. כי בענין עבודה, נקרא אדם, דוקא זה שיצא משליטת בחינת בהמה. כי בהמה נקרא זה ששקוע בתועלת עצמו, כמו בהמה, ואדם נקרא, מי שיש בו יראת שמים, ועובד משום יראה, הנקרא בזה"ק בשם "בגין דאיהו רב ושליט", שרק מטעם גדלות ה' הוא עובד, ואינו דואג לתועלת עצמו, אלא לתועלת ה', כמו שאמרו חז"ל על הפסוק "סוף דבר, את אלקים ירא ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם. מאי כי זה כל האדם. אמר רבי אלעזר, כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה". (ברכות ו').

נמצא, שהאדם נקרא, מי שיש לו יראת שמים. ומהי יראת שמים. כלומר, מהי היראה. וזהו כמו שאומר (הקדמת ספר הזהר דף קצ"א, ובהסולם טור ב') וזה לשונו, "הן היראה הראשונה והן היראה השניה, אינו חס ושלום לתועלת עצמו, אלא רק מפחד, שמא ימעט בעשיית נחת רוח ליוצרו".

ובהאמור אנו כבר יודעים מהו פירושו אדם, היינו שיש לו יראת שמים, שהוא מפחד, אולי לא יהא בידו לעשות הכל בעל מנת להשפיע. וזהו נקרא אדם. ובהמה, יהיה הפירוש ההיפך, שהוא דואג רק לתועלת עצמו. כמו שכתוב (קהלת ג') "מי יודע, רוח בני האדם היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ". שיש לפרש, ש"הרוח של האדם" הוא עולה למעלה, היינו שכל מה שהוא עושה, הכל הוא בשביל תועלת הבורא. וזה נקרא "למעלה", היינו שכוונתו, שהכל יהיה רק בעל מנת להשפיע. מזה יש להאדם נחת רוח.

ו"רוח הבהמה" היא, שכל מה שהוא עושה, הוא רוצה הכל בשביל "למטה", היינו "למטה בארץ", שהיא בחינת ארציות, שהרצון לקבל לעצמו נקרא ארץ. וכשהאדם הזה עושה מעשים, הוא מסתכל שהוא יהיה רק לתועלת עצמו. מזה הוא מקבל רוח, היינו הנחת רוח שלו, שהוא יהנה מהמעשים שלו, הוא רק אם יצמח מזה לתועלת עצמו. ואם הוא רואה, שאין הרצון לקבל לעצמו יכול להנות מזה, אין לו כוחות לעבודה. ואם הוא מוכרח לעבוד מאיזה סיבה שהיא, אז בעבודה זו אין לו מצב רוח כלל.

ובהאמור נבין עכשיו את הקשר בין האדם להארץ. ששאלנו, מהו ש"הארץ לא נתנה את פירותיה בעולם מטרם שנברא האדם", אף על פי שכל הכח הראוי לה והכל היה בארץ. והענין הוא כנ"ל, שבעבודה נקראת הארץ, מלכות שמים, שהיא כנסת ישראל, המקבלת שפע עבור הנבראים, היות שכל הנשמות באות ממנה. ומצד הבורא הכל הוא כבר מתוקן על צד היותר טוב.

כמו שאומר (בהקדמה לספר הזהר אות י"ג) וזה לשונו, "והענין הוא, כי באמת תכף במחשבה לברוא את הנשמות, היתה מחשבתו יתברך גומרת הכל, כי אינו צריך לכלי מעשה כמונו, ותיכף יצאו ונתהוו כל הנשמות וכל העולמות, העתידים להבראות, מלאים בכל הטוב והעונג, שהנשמות עתידות לקבל בגמר התיקון, דהיינו אחר שהרצון לקבל שבנשמות כבר קיבל כל תיקונו בשלימות, ונתהפך להיות השפעה טהורה. והוא מטעם, כי בנצחיותו יתברך העבר, והעתיד, וההווה משמשים כאחד".

ובזה יש לפרש את הקשר בין האדם להארץ. היינו, שאם יש אדם, אז "הארץ מוציאה את פירותיה". שהארץ, הכוונה על הרצון לקבל, שכבר קיבל כל תיקונו בשלימות. וזהו לגבי הקב"ה הכל נגמר בתכלית השלימות, ואין מה להוסיף עליה כנ"ל. זה שאומר, "ותיכף יצאו ונתהוו כל הנשמות, מלאים בכל הטוב והעונג". אמנם בכדי שהנבראים יהנו מהפירות של המלכות, מה שהיא קבלה, כבר זה אין המלכות, הנקראת ארץ, נותנת להנבראים, מטרם שהם יתקנו את הרצון לקבל בעל מנת להשפיע, מטעם התיקון שהיה, שיהיה בהם ענין של השתוות הצורה.

נמצא, שכל זמן, שאין האדם הגיע לדרגת אדם, הנקרא שהוא בחינת להשפיע למעלה, כנ"ל, בסוד "רוח האדם היא למעלה", כלומר שאדם נקרא, שכל מה שהוא עושה יהיה לתועלת הבורא, מה שאין כן רוח הבהמה היא "יורדת למטה", היינו לתועלת עצמו, אין המלכות, הנקראת ארץ, יכולה להראות את הטוב והעונג, מה שהיא קבלה עבור הנבראים.

וזה שאומר הזה"ק "הנצנים נראו בארץ". שהכל היה בארץ, אבל לא הוציאה פירות בעולם, עד שנברא האדם. שמטרם שהנברא בא לבחינת אדם, אין הנברא רואה שום פירות מן המלכות, שנקראת ארץ.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מה שזה"ק אומר "וקול התור נשמע בארצנו", זהו הדיבור של הקב"ה, שלא היה נמצא בעולם, מטרם שנברא האדם. הלא כתוב בתורה הרבה פעמים, "ויאמר אלקים", מטרם שנברא אדם. אלא הפירוש הוא כנ"ל, שמטרם שהאדם מגיע לדרגת אדם, היינו שיוצא מכלל בהמה, האדם הוא נמצא בהסתרה, ואי אפשר לשמוע את קול ה'.

וזה נקרא, ש"דיבור ה' לא היה נמצא בעולם, מטרם שנברא בחינת אדם", שרק אח"כ, שהאדם מגיע לבחינת אדם, אז הוא שומע "דיבור ה'", שדיבור ה' נקרא תורה, שאז הוא זוכה לבחינת תורה, שנקרא שמותיו של הקב"ה. וזה נקרא דיבור ה'. לא שהתורה היא בחינת חכמה, כדרך שאר חכמות, אלא שהתורה היא דיבור ה'.

אולם לא בקלות האדם יכול להגיע לדרגת אדם ולצאת מבחינת בהמה. וזהו מסיבה שבעבודת ה' הוא תמיד בהפכיות הצורה. ורק משתי קצוות נולד קו אמצעי, כמו שכתוב בשיר של האר"י הקדוש, "ימינא ושמאלא, וביניהו כלה". זאת אומרת, שעל ידי ימין ושמאל, שהם שני הפכים, מהם נולדת בחינת מלכות שמים, הנקראת כלה. שידוע, שמלכות נקראת בחינת אמונה. ולזכות לבחינת אמונה, צריכים מקודם לצאת מבחינת בהמה, הנקראת אהבה עצמית, כנ"ל, "שרוח הבהמה יורדת למטה", שענין "מטה" פירושו, למטה בחשיבות, שהיא בחינת בהמה, שרק לתועלת עצמה יש יכולת לעבוד.

ובזמן שהנברא עוד נמצא תחת שליטת הרצון לקבל לעצמו, הוא יכול לקבל רק אמונה חלקית. זאת אומרת, שיש לו ירידות ועליות. שבזמן הירידה נאבד לו כח האמונה, היות שענין ירידה בא לו מאיזה פגם. וכל הפגמים באים להנברא, בזמן שהוא שקוע באהבה עצמית. לכן יש תיקון להנברא, בכדי שלא יפגום בהמלך, נאבדת לו אז את האמונה במציאות המלך, כמבואר בהקדמה לספר הזהר (דף קל"ח, ד"ה כי חוק). עיין שם.

והיות שיש כלל, שאין האדם יכול ללכת על רגל אחד, אלא על שתי רגליים. וזה מורה גם על רוחניות. שענין ימין הוא בחינת שלימות, כלומר ההתחלה הראשונה, שהנברא רוצה לכנס בעבודת ה', היא, שהוא צריך להאמין בה', לא חשוב שיעור האמונה, אלא כמה אמונה שיש לו, כבר הוא מסוגל להתחיל לקיים תורה ומצות. וכל יום הוא מוסיף והולך עד כמה שאפשר.

אולם המצב הזה לא נקרא בחינת ימין, אלא נקרא קו אחד. וזה נקרא בחינת דומם דקדושה. ומהדומם הזה יוצאות כל שאר מדרגות, הנקראות צומח, חי, מדבר, כמו שכתוב (קהלת ג') "הכל היה מן העפר". ופירשו בזה"ק "אפילו גלגל חמה" (זהר צו דף ס"ג אות קע"ג). כלומר, שכולם צריכים להתחיל בדומם דקדושה.

אבל יש לדעת, כמו בדומם הגשמי אין האדם צריך להשקיע כוחות, בכדי שהדומם יתגלה, אלא שהדומם מתפתח לפי התפתחות הטבע. היינו, אם האדם לא יקלקל את הדומם הגשמי, הוא מתפתח. למשל, אם האדם לא מקלקל את האדמה, או הוא מוציא אבנים מן האדמה, הדומם מתפתח. כמו כן בהדומם דקדושה, אם הוא לא מקלקל את המעשים שלו, אז הדומם דקדושה שלו מתפתח. אבל לא צריך לשום כוונה ומחשבה בכדי להמשיך את בחינת הדומם דקדושה שלו.

מה שאין כן אם הוא רוצה להכנס לבחינת צומח, שאנו רואים בגשמיות, שהצומח כבר צריך טיפול מיוחד, וצריכים לתת לו מזונות, היינו מים ושמש, וכמו כן לתקן את הדומם שממנו יוצא הצומח, שהיא חרישה וכדומה. וכמו כן להוציא שאר צמחים, שאין להם שייכות להצומח, שהאדם רוצה שיצמח מן הדומם הזה, שבגשמיות מוציאים שאר עשבים שהתערבו.

וכמו כן בצומח דקדושה, צריכים לתת מחשבה ורצון, איך לתת מזונות להדומם הזה, היינו חרישה. היינו, שצריכים להפך את הרצון לקבל שבו בעל מנת להשפיע, וכדומה. אז שייך ענין עבודה של ימין ושמאל, שענין הוא, מה שהיה מקודם קו אחד, שהוא בחינת המעשה, זה האדם צריך להשתמש עמו בבחינת קו ימין, כלומר שהמעשה הפשוט הוא צריך להחשיב ולומר, שהוא נותן תודה רבה להבורא, בזה שזיכה אותו לעשות מעשים פשוטים בתכלית הפשטות, ולומר, שגם זה הוא לא שוה, שהבורא נתן לו במתנה לשמש אותו בפשטות.

ויחד עם זה לעבור לקו שמאל, היינו לעשות ביקורת על עצמו, אם הוא באמת עובד ה', או הוא עובד עבור עצמו, היינו לתועלת עצמו ולא לתועלת ה'. ועל זה הוא צריך להתפלל, איך שהוא כל כך משוקע באהבה עצמית. ולפעמים הוא רואה, שאין הוא מסוגל להתפלל, שה' יעזור לו, להוציאו מתחת שליטת אהבה עצמית. ולפעמים הוא נמצא במצב יותר גרוע, היינו שלא רוצה אפילו בלי תפלה, שה' יוציאו מאהבה עצמית, אלא להיפך, שיש לו רצון, שה' יעזור, שיוכל למלאות את הרצון לקבל לעצמו, בכל מילוי שרק אפשר למלאות. וזה נקרא בחינת שמאל, כי דבר הצריך תיקון נקרא ברוחניות שמאל.

נמצא, שיש כאן שני הפכים. מצד אחד אומרים לאדם, שסדר עבודה הוא, שהאדם צריך להשתדל ולקיים את הקו אחד בכל שלמותו, כלומר, כמו בזמן שהנברא היה נמצא במצב הדומם, הנקרא קו אחד, והיה מרגיש עצמו לאדם השלם, והיתה לו שמחה, ומצב רוח טוב, בזה שהיה יודע, שיש לו בחינת שלימות, ואין לו מה להוסיף רק כמות.

והסיבה היתה, משום שלא היה לו שום מושג בבחינת צומח, אלא שהיה חושב, שבחינת דומם זוהי השלימות מה שמוטל על האדם לעשות. לכן היה מרגיש מצב רוח טוב מחמת הרגשת השלימות, ולא היה יכול להבין, מדוע כל הנבראים, אין להם השכל שלו.

מה שאין כן עכשיו, שיש לו מושג, מה הוא בחינת צומח, כבר אין לו השלימות של קו אחד. לכן האדם צריך עכשיו לתת יגיעה גדולה, שיהא בידו להחשיב ולקבל חיות מהימין, כדוגמת שהיה מקבל ממנו בהיותו בבחינת קו אחד. והטעם הוא, משום שהקו שמאל נותן לו להבין, שאין זה שלימות.

ומדוע צריכים באמת ללכת בקו ימין. התשובה היא, זהו מטעם אמת. היינו, שהאדם צריך להחשיב, את קצת אחיזה דקדושה שיש לו, זה שוה הון רב. ואז הזמן לתת תודה לה'. ואח"כ הוא צריך לחזור לקו שמאל, שגם זה הוא אמת, שצריכים לעבוד לשם שמים. ומב' אלה, היינו מצד השלימות והחשיבות של הימין, ומצד החסרון השמאל, האדם זוכה לבחינת קו אמצעי. וזהו כנ"ל "ימינא ושמאלא וביניהו כלה".