קדוש טהור

119. הכול עולה במשקל אחד, והכול אחד, שאיש הוא חסד וגם הוא דין. שמשום שדינים דתחתונים מתאחדים ומתחברים בשערות של איש זה, הוא נקרא דין קשה. וכשעברו ממנו שערות ראשו, הוא מתבשם, והדינים דתחתונים אינם מזדמנים. ומשום זה נקרא טהור. כי אין טהור אלא כשיוצא מצד הטומאה. וכשיוצא מצד הטומאה, נקרא טהור. כמ"ש, מי ייתן טהור מִטמא. מטמא ודאי. וכתוב, ואיש כי יימרט ראשו קירח הוא, טהור הוא.

120. בראשו של איש זה יש ניצוץ הקשה. ומשום כך הגולגולת של ראשו, אדומה כמו ורד, והשערות הן אדומות בתוך האודם של הגולגולת, ותלויות ממנו הספירות התחתונות שלמטה, המעוררות דינים בעולם. וכשעברו ממנו השערות ונקרח, מהחסד העליון התבשם הכול, שהארת החכמה שבו מתבשמת בחסד עליון, ונקרא טהור על שמו.

121. אם נקרא על שמו, הלוא קדוש היה צריך להיקרא, ולא טהור? לא, כי קדוש אינו נקרא אלא כשתלויות שערות בראשו, כי הקדושה תלויה בשערות, כמ"ש, קדוש יהיה גַדֵל פֶּרַע שׂיער ראשו. ואיש זה נקרא טהור, מצד החיצוניים הטמאים, התלויים למטה ממנו, שעברו עם העברת שערותיו, ונטהר.

שערות ראש שכאן פירושן הדינים, הממעטים אורות דראש מהפרצוף וקובעים אותו ו"ק בלי ראש. כי חמישה ניצוצין הנוספים על ש"ך ניצוצין, הם חמש בחינות מחג"ת נ"ה דבינה, מקטנות שלה.

וקטנות שלה באה מכניסת י' באור הג"ר שלה ונעשו לאויר, שפירושו ו"ק. ומאות י' זו המסלקת הג"ר, יוצאות שערות ראש דקטנות. כי שערות, הן כמו סערות, דינים. ובהן נאחזים החיצוניים, שדרכם להיאחז במקום חיסרון שבקדושה.

ומשום שדינים דתחתונים מתאחדים ומתחברים בשערות של איש זה, הוא נקרא דין קשה. כי אע"פ שאיש הוא חסד, שיש בו קומת חסדים של בחינה א', ו"ק, עכ"ז יוצאות בו שערות ראש, מכוח הי', שנכנסה באור ומיעטה אותו לו"ק חסר ג"ר.

ובאלה השערות נאחזים החיצוניים למטה. ומשום אחיזת החיצוניים, הוא נקרא דין קשה. וכשעברו ממנו שערות ראשו, הוא מתבשם, והדינים דתחתונים אינם מזדמנים, כלומר, בשעה שהי' חוזרת ויוצאת מהאויר, וחזר האויר להיות אור, שחזרו הג"ר, אז עברו ממנו שערות ראשו.

כי כיוון שעברה הי' מאויר, שהייתה השורש להם, עברו עימה כל ענפיה, ואחיזת החיצוניים שלמטה התבטלה. ומשום זה נקרא טהור. כי אין טהור אלא כשיוצא מצד הטומאה, כי כיוון שעברו השערות, התבטלה אחיזת החיצוניים הטמאים שנאחזו בשערות.

ונמצא, שיצא ונפרד לגמרי מהטומאה. ע"כ נקרא טהור, כמ"ש, ואיש כי יימרט ראשו קירח הוא, טהור הוא. כי אחר שעברו השערות מהאיש, הרי נפרדה ממנו אחיזת טומאת החיצוניים, וע"כ טהור הוא.

ובראשו של איש זה, של פרצוף קטנות דז"א, יש ניצוץ הקשה, כוח הדין דקטנות דבינה, הי' שנכנסה לאור הראש ונעשה ו"ק, אויר. ומשום כך הגולגולת של ראשו, אדומה כמו ורד, כי גוון אדום הוא מבינה.

וכיוון שיש בו קטנות בינה, ע"כ גוון הגולגולת אדום, וגם השערות הן אדומות בתוך האודם. משא"כ, אם הקטנות באה מכוח המלכות, שאינה נמתקת בבינה, אז השערות הן בגוון שחור.

ואע"פ שז"א שערותיו שחורות, כמ"ש, קווּצותיו תלתלים שחורות כעורב. זה כשהוא במוחין דגדלות. אבל בקטנות שערותיו אדומות. וכשמשיג ג"ר דקטנות, בירידת הי' מאויר, עוברות ממנו השערות לגמרי. וכשמשיג המוחין דגדלות, שאז נגנזת המלכות הבלתי נמתקת בבינה בג"ר שלו, שממנה נמשך גוון שחור, אז צומחות לו שערות מחדש, ושערותיו שחורות כעורב.

ואע"פ שהשערות צומחות מבחינת אויר, מי' שנכנסה באור ונעשה אויר, וע"כ נאחזים החיצוניים הטמאים בשערות, עכ"ז יש אויר טהור, שאין שום אחיזה לחיצוניים נמשכת ממנו, וזהו באו"א עילאין, המתוקנים מג"ר דבינה דא"א, שבהם אין הי' יוצאת מאויר לעולם. ועכ"ז נבחן האויר הזה להם לאוירא דכיא כי המיעוט הזה הנמשך מהי' שנכנסה לאויר, הוא רק מיעוט מקבלת חכמה.

וכיוון שאו"א אינם מקבלים חכמה לעולם, שהם בח"ח ולא בחכמה, ע"כ אין המיעוט הזה נחשב להם לחיסרון כלום. והחסדים שלהם הם בתכלית השלמות, ואין מקום בהם לאחיזת החיצוניים, ונבחנים לג"ר גמורים. ולא עוד, אלא שהם יותר חשובים מחכמה, משום שמהם מושפעת החכמה לכל הפרצופים, אע"פ שהם עצמם רק חסדים בלי חכמה.

וכל זה רק באו"א עילאין. משא"כ בז"א, שכל עיקרו הוא חסדים בהארת חכמה, כניסת הי' באור הממעט אותו מחכמה, נחשב אצלו לחיסרון, וע"כ נאחזים החיצוניים בשערות הצומחות מי' זו, כי דרכם להיאחז בכל מקום שיש חיסרון. וע"כ האויר הזה של ז"א אינו אוירא דכיא כמו האויר דאו"א, שהרי יש בו אחיזה לחיצוניים הטמאים. ורק בזמן שעוברות ממנו אלו השערות, נקרא טהור.

וכל זה הוא בו"ק ובג"ר דקטנות דז"א, שבמצב ו"ק צומחות לו שערות אדומות, ובמצב ג"ר דקטנות עוברות ממנו, והוא טהור. ואח"כ ע"י עליית מ"ן מתחתונים, עולה ז"א למצב מוחין דגדלות, ועולה ומלביש לאו"א עילאין. ונודע שהתחתון העולה לעליון נעשה כמוהו. וע"כ נבחן אז שגם בו אין הי' יוצאת מאויר כמו באו"א. ומי' זו נמשך המסך, הממשיך החסדים דאו"א, שהם אוירא דכיא. וכן נמשכות ממנו שערות ראש. וכשז"א מקבל אוירא דכיא זה מאו"א, הוא נקרא קדוש, כמו או"א.

קדוש אינו נקרא אלא כשתלויות שערות בראשו, כי הקדושה תלויה בשערות. והקדושה נמשכת לז"א מאו"א עילאין, אחר שעולה ומלביש אותם, שאז נמצאת הי' באויר שלו כמו באו"א, וע"כ יש לו שערות. ואם אין לו שערות, נמצא שאינו מלביש את או"א עילאין, וא"כ אינו קדוש. הרי שהקדושה תלויה בשערות.

ומביא ראָיה מנזיר, שכתוב, קדוש יהיה גַדֵל פֶּרַע שיער ראשו. כי הנזיר מקבל עליו קדושת או"א עילאין, כדי להמשיך עליו אוירא דכיא. כי ע"כ מתרחק מיין ומשֵׁיכר ומענבים, שהם בחינת שמאל והמשכת חכמה, שאין להם שום מקום באו"א עילאין, שבהם אין י' יוצאת מאויר, שי' זו היא שורש השערות. וע"כ הנזיר גם הוא צריך לגדל השערות שלו.

אמנם או"א עצמם, אין להם שערות כלל, כי שערות נמשכות מחיסרון של חכמה, ובהם אין זה שום חיסרון, משום שאין מקבלים חכמה לעצמם לעולם. משא"כ ז"א, כיוון שבאמת צריך להארת חכמה, אלא אחר שקיבל הארת חכמה ועברו שערות דקטנות שלו, הוא יכול לפרושׁ מחכמה ולהיות כמו או"א בחסדים מכוסים ולהחזיק הי' באויר שלו כמוהם. אבל משום שמשורשו צריך לחכמה, גורמת לו הי' שבאויר הממעטת חכמה, את צמיחת השערות.

ובזה יש הפרש בינו לבין או"א. וכן הנזיר הנמשך מז"א, יש לו ג"כ שערות מאותה הי' שבאויר דאו"א. אבל סוף סוף כיוון שהשערות באות מהי' שבאויר דאו"א, הן מורות על אוירא דכיא שמקבל מאו"א, שמשם נמשכת הקדושה. כמ"ש, קדוש יהיה גדל פרע שיער ראשו.

והתבאר המרחק הגדול בין קדוש לטהור. כי הטהור, כל טהרתו באה מנשירת השערות. והקדוש, כל קדושתו באה מגידול השערות.

122. כל מי שמצד הדין, ודינים נאחזים בו, אינו נטהר, עד שעוברות ממנו השערות. וכשעוברות ממנו השערות, נטהר. אדם, שהוא ז"א, במוחין דגדלות, שיש לו הוי"ה במילוי אותיות א', שבגי' אדם, לא צריכים להעביר ממנו השערות. כי הוא שלמות הכול ורחמים נמצאים בו. כי כל הקדוֹשות והקדושים, או"א עילאין, מתייחדים בו.

וע"כ אדרבה, גידול השערות הוא כל יופיו, היות שהן נמשכות מאוירא דכיא, שמקבל מאו"א עילאין. אבל זה שנקרא איש ולא אדם, שהוא ז"א בקטנות וו"ק בחיסרון של ג"ר, הוא אז דין, ודינים נאחזים בשערותיו, ע"כ אינו מתבשם עד שעוברות ממנו השערות.

123. כי הלוויים הבאים מצד הדין, אינם נטהרים עד שעוברות מהם השערות. שכתוב, וכה תעשה להם לטהרם, והֶעבירו תער על כל בשרם.

וכדי שיתבשמו יותר, צריך הכוהן, הבא מצד חסד עליון, להניף אותם. כמ"ש, והניף אהרון את הלוויים תנופה לפני ה', כדי לכלול הארת החכמה שבהם בחסדים של הכוהן. כמו שהוא אצל איש זה שלמעלה, ז"א דקטנות, אשר אחרי שנשרו שערותיו ע"י הארת החכמה שקיבל, וכאשר הוא רוצה להתבשם יותר, מתגלה בו חסד עליון המלביש החכמה, ומתבשם. וכן מבשם הוא, החסד, למטה, בלוויים.

124. והאיש הזה הוא בכלל אדם, שהם ב' פרצופים של פרצוף אחד, ז"א. כי איש, הוא פרצוף הקטנות שבו, ואדם, הוא פרצוף הגדלות שבו. והם מלובשים זה בזה, אדם באיש. וכשרוצה הקב"ה לערוך מלחמה, בפרצוף איש עורך בהם מלחמה, באיש הזה ממש, כמ"ש, ה' איש מלחמה.

ואינו עורך עימהם מלחמה, עד שמעביר מעצמו שערות ראש, כדי שיירדו מתלייתם ומאחיזתם, וישברו כל אלו הכתרים של החיצוניות, התלויים ונאחזים בשערות דז"א שמבחינת איש. כמ"ש, ביום ההוא יגַלַח ה' בתער הַשְׂכִירה בעֶברֵי נהר, במלך אשור, את הראש ושַׂעַר הרגליים וגם את הזקָן תִספֶּה. כלומר, כדי להפיל את מלך אשור, יגלח כל השערות העליונות, שבהן הם נאחזים.

125. וכה תעשה להם לטהרם. וכה, כלומר כעין של מעלה, כמו בפרצוף איש דז"א. הַזֵה עליהם מֵי חַטָאת. כלומר, שְׁיָירֵי טל הבדולח, הארת חו"ס בבינה, שע"י הארה זו חוזרת הבינה להיות חכמה, וכל התחתונים ממנה מקבלים על ידה הארת חכמה, שממנה באה הטהרה. כאן מי חטאת, שיירי הטל.

לעת"ל כתוב, וזרקתי עליכם מים טהורים, כלומר החסדים דאו"א עילאין, וכן האויר שלהם אוירא דכיא. לעת"ל, רומז על או"א עילאין. וכיבסו בגדיהם, הוא כעין של מעלה, בז"א, שתיקונו של איש זה שכובס בחסד עליון ונטהר מכל. אף כאן, וכיבסו בגדיהם, כלומר בחסד, המכונה מים.

126. כתוב, בתער, ולא במספריים. כדי שהשערות יהיו עוברות בשורשיהן, שהתער מסיר השערות משורשיהן, ויעברו ממנו הדינים התחתונים מאחיזתם בשערותיו. ובזמן שהמעשים של התחתונים ישרים, עתיד הקב"ה להעביר שערות אלו ולמרוט אותן, כדי שלא יצמחו וירבו. כמ"ש, כי יימרט ראשו.

127. הגדול מכל הלוויים הוא קורח, שעשה אותו הקב"ה למטה כעין איש של מעלה, וקרא לו קורח, בשעה שמרט בשבילו לאיש זה של מעלה, שכתוב, איש כי יימרט ראשו קירח הוא.

128. וכשראה קורח את ראשו בלי שערות, וראה את אהרון שמתקשט בקישוטי מלכים, נעשה בזוי בעיניו, וקינא את אהרון. אמר לו הקב"ה, אני עשיתי לך כעין של מעלה, ואינך רוצה לעלות בעליונים להתכלל בקו ימין, כדרך פרצופי הקדושה, רד למטה והיה בתחתונים, שכתוב, ויָרדו חיים שאוֹלה.

שאוֹל הוא גיהינום, ששם צועקים הרשעים, ואין מי שירחם עליהם. והם עתידים לעמוד לתחייה ולעלות מגיהינום, בשעה שיעיר הקב"ה את עמו ויחייה אותם. שכתוב, ה' ממית ומְחַייה, מוריד שאוֹל ויָעַל.

129. ואִם מפְּאַת פניו יימרט ראשו. יש פנים המאירים, כמ"ש, יאר ה' פניו אליך. ויש פנים חשוכים של זעם, שהם בכתוב, ואם מפאת פניו. אלו הם הנקראים פנים של זעם. וכל אלו התלויים מהפנים העזים האלו, כולם קשים, כולם אינם מרחמים. וכשעוברות השערות מפאת הפנים האלו, עוברים כל אלו החיצוניים התלויים בהן, ונשברים.

130. כל אלו החיצוניים התלויים משערות ראש, הם עליונים על אחרים ואינם חצופים כמוהם. וכל אלו התלויים מפאת השערות של אלו הפנים העזים, כולם חצופים וקשים. ומשום זה פניו לוהטים כאש, משום ניצוץ הקשה שבהם. ובזה כתוב, פני ה' חילקם. וכתוב, פני ה' בעושֵׂי רָע.

ההפרש מגלגלתא לפָּנים, שגלגלתא מתוקנת באות ם' של צל"ם, ואין שם מקום גילוי החכמה. אבל הפנים הם ל' צ' דצל"ם, שבהם מתגלה החכמה. ולפיכך בשעה שיש הניצוץ הקשה בראש, יש לחיצוניים ב' אחיזות בשערות ראש:

א. בחיסרון של חכמה שבגלגלתא,

ב. בחיסרון של חכמה שבפָנים.

ומתוך שאין גילוי חכמה בגלגלתא, לא ניכר שם חיסרון, והחיצוניים אינם חצופים. וכל אלו החיצוניים התלויים משערות ראש, הנאחזים בחיסרון שבגלגלתא, הם עליונים על אחרים ואינם חצופים כמוהם. משום שאין שם חיסרון ניכר, כי אין שם מקום גילוי החכמה.

וכל אלו התלויים מפאת השערות של אלו הפנים העזים, אותם הנאחזים בחיסרון של חכמה שבפָנים, כולם חצופים וקשים, כי החיסרון ניכר רק בפנים, ששם מקום גילוי החכמה. כמ"ש, חכמת אדם תאיר פניו. וע"כ הם עזים וחצופים.