ביאור הכתובים לפי א"ב של א"ת ב"ש

307. כתוב, והמלך שלמה ברוּך. למה נקרא כך? המלך שלמה, המלך שהשלום שלו, ז"א. כי בכמה מקומות כתוב, המלך, סתם, ולא כתוב, המלך שלמה. המלך סתם, אומר על בית דוד, מלכות. המלך שלמה, על המלך שהשלום שלו, ז"א.

308. והמלך שלמה ברוך. ברוך, כי אז נביעת הברכות אינה חדלה למעלה ולמטה. ברוך, שכל הברכות נובעות משם, שיתברכו כל העולמות, ושיאירו כל האותיות, כולם בחיבור אחד, בשלמות אחת.

309. ואז האות האחרונה שבשם הקדוש, מלכות, יורשת את השם הזה, שתהיה נקראת גם היא ברוך. כמ"ש, ברוך ה' אלקי ישראל אשר דיבר בפיו את דוד אבי. שהיא מלכות.

310. כי כשהמלכות נקראת ברוך, אז הכול הוא שֵׁם שלם כראוי, וכל העולמות מתברכים ממקור החיים, בינה. והשם ברוך, למעלה ולמטה. לפעמים למעלה, בז"א. ולפעמים למטה, במלכות. אשרי אתם עם קדוש, שסודות קדושים עליונים מתגלים לכם.

311. כשהאותיות של השם הקדוש מתחברות, אז יורדת הו', ז"א, להמשיך את ה', מלכות, מלמטה למעלה, להיות חיבור אחד. וזה עניין הא"ב של א"ת ב"ש. כי אז אותיות הא"ב של א"ת ב"ש יורדות ועולות. א' יורדת לת' להמשיך אותה אליו, שיתחברו אלו באלו. ב' עולה לש' מלמטה למעלה. כי נמשכת מלמטה, ממלכות, ורוצה להתעטר בבעלה, ז"א, למעלה.

312. א' היא ו', ז"א, שרוצה להקים את הכלה, המלכות, באלו השירים, שהיא מעוררת מלמטה בעת שהיא מתקשטת. וז"א נותן לה יד להמשיך אותה אליו, והאותיות שמחות זו לזו. בשעה שהיא אומרת אליו, מושכני, אז א', שהיא ו', ז"א, יורדת לת', מלכות, להמשיך אותה אליו.

313. ובשעה שהיא אומרת, אחריך נרוצה, עולה ב', המלכות, ורצה אחר ש', שהיא ו', ז"א, ואז היא נכנסת לחדרי המלך, שהם ג' נקודות, ג"ר, חדרים, חג"ת, ומסדרונות אל החדרים. שזו צורת ש', שבה ג' נקודות מלמעלה, שהם החדרים, ומסדרונות אל החדרים, שהם ג' האותיות ו' שבה, ובסיסה למטה, שג' האותיות ו' מתקשרות בו. וזה הצירוף ב"ש.

314. ובשעה שהמלכות אומרת נגילה ונשמחה בך, באה ג', ז"א, להתדבק באות ר', המלכות. כי אז יש שמחה ורצון בכ"ב (22) האותיות, שבשלמות באות ג', ז"א. והאות ר' פורעת את עצמה אליו לקבל ממנו, בלי בושה. כי צורת ר' היא כמו חצי עיגול, צורת בית קיבול. ג' באה להתדבק בר' ולהשפיע לה ברצון. וזה הצירוף ג"ר.

יש צירוף ג"ד, גואל דלים, ועכ"ז נשארת ד', לשון דלות ועוני, כי ד' נמשכת ממצב א' שבמלכות, שהיא אז בבחינת ג"ר דחכמה, ע"כ היא בבושה לרדת ולקבל מז"א חסדים. וע"כ נשארת ד'. משא"כ בצירוף ג"ר אינה בבושה, להיותה במצב ב', וכבר היא קטנה.

315. בשעה שהיא אומרת, נזכירה דודיך מיין, המשכת הארת חכמה, הנקראת יין, היא נזכרת, שהעורלה, הס"א, באה בתוך המחנות דקדושה, המקבלים ממנה, לערבב את השמחה, כדי לקחת חלק בשמחת הקדושה. וכשהיא רואה שהטומאה נאחזת בשולי המקדש, המלכות, כדי לינוק ממנה, אז המלכות ממעטת את עצמה, כדי לתת לו תמצית דחוקה וסתומה, כמו שנובע מתוך האבן.

ואז נקראת המלכות ד', דלות ועוני. והד' נותנת לאות ק', הרומזת על הקליפה היונקת מהמלכות. ואות ק' מתפשטת בשמחה לקחת חלק מהמקדש, מהמלכות. וזה הצירוף ד"ק, שבא"ת ב"ש.

316. ומשום שכלה זו, המלכות, היא קדושה, ואין לה לתת אל הטומאה, ע"כ היא עושה את עצמה ד', מלשון דלות, כמו שלא קיבלה לתוכה כל כך אור, והיא ענייה וכך צריך להיות.

כמ"ש, ויאמר יעקב לבניו, למה תתראו. כלומר, למה אתם מראים את עצמכם, שאתם בשובע ובעושר, הרי רשעי העולם אצלכם, שירצו לינוק מכם, ע"כ, הראו את עצמכם עניים ורעבים. וע"כ הראתה המלכות את עצמה בצורת ד' בשמחה.

317. כשהמלכות ראתה את הרשעה הזו, שהיא אות ק', שהיא מתפשטת כנחש הפושט זנבו, ומתקיפה אותה לינוק בשמחה מהמקדש. אשר אז הוא מזדמן לבלבל את השמחה, בכל מקום שרואה אותה.

318. וע"כ בכל מקום שיש שמחה, יש להרבות כוחות, כדי שהס"א לא יוכל לקטרג. וכן בכל מקום שיש אבל, הס"א הוא שם, ויש להרבות כוחות, כדי שלא יוכל לקטרג, ולשבור כוחו.

319. בשעה זו אומרת המלכות, מֵישרים, כלומר מישרים אהבוךָ, ומזכירה אות אחת מאלו מישרים, מאותיות מנצפ"ך, הנקראות מישרים. אז יוצאת אות עם זנב חזק, הנמשך למטה חמישים אמה, כעין אותו המקום שהמן נתלה עליו, כמ"ש, יעשו עץ גבוה חמישים אמה. וזו אות ץ'. כיוון שאותו הנחש נושא את עיניו, ורואה התלייה שבאה, אז נפרד מהמקדש ובורח.

320. אחר שהנחש ברח, יוצאת הכלה אל אהובה, ועוברת מאות ד', ובאה באות ה', ויוצאת אליו, והשמחה נשלמת מכל הצדדים, בלי קטרוג אחר ובלי בלבול. וזה הצירוף ה"ץ, שבא"ת ב"ש.

יש ב' מצבים במלכות. במצב הא' היא מקבלת מקו שמאל דבינה בלבד, ואין לה חיבור עם הקו האמצעי, ולא הייתה יכולה להאיר בלי חסדים דימין. שאז היה קטרוג הירח, והתמעטה המלכות, ובאה למדרגה שמתחת לז"א, שאז היא מקבלת מז"א, שהוא הקו האמצעי, הממעט קו השמאל מג"ר דחכמה ומייחד אותו עם הימין. וכיוון שהארת החכמה התלבשה בחסדים, היא יכולה להאיר.

והנה דבר זה נִשנה בכל זיווג של המלכות עם ז"א. שבשעה שמקבלת חכמה מז"א, כמ"ש, שמאלו תחת לראשי, אז מתעורר בה תחילה מצב א', שמאל בלי ימין, מטרם שהקו האמצעי מיעט את ג"ר דחכמה. אשר אז אפשר להמשיך החכמה מקו שמאל מלמעלה למטה, שזה ג"ר דחכמה, שכל הקליפות חושקות להמשיך אותה. ולפיכך תכף מתקרב הנחש לינוק ממלכות, ולהמשיך החכמה מלמעלה למטה.

ובשעה שהיא אומרת, נזכירה דודיך מיין, המשכת הארת חכמה, הנקראת יין, כלומר בתחילת הזיווג, שהתעוררה בה יניקת השמאל בלי ימין ממצב א', ג"ר דחכמה. אז היא נזכרת, שהעורלה, הס"א, באה כדי לקחת חלק בשמחת הקדושה, שכיוון שמרגישה בהארת ג"ר דחכמה תכף נזכרת בנחש, הקליפה שנקראת עורלה, שיבוא להמשיך החכמה דקדושה אל הטומאה, שימשיך החכמה מלמעלה למטה.

וכשהמלכות רואה שהטומאה נאחזת, אז היא ממעטת עצמה, כמו שהייתה במצב הא', שאז הייתה החכמה בבחינת אור חשוך, כדי לתת לו הארה מועטת עד כמה שאפשר, שלא יספיק לו להמשיך מלמעלה למטה. ואז נבחן, שהמלכות היא אות ד', דלה וענייה מאור.

הקליפה היא בצורת האות ק', שהרגל שלה נמשכת למטה מהשורה, הרומזת על תשוקתה להמשיך החכמה מלמעלה למטה. והד' נותנת לאות ק', הרומזת על הקליפה היונקת מהמלכות. ואות ק' מתפשטת בשמחה לקחת חלק מהמקדש, מהמלכות.

כיוון שהקליפה נדבקה בשולי המלכות לינוק ממנה, המלכות, שהיא אז ד', נותנת מהארתה לאות ק', שהיא העורלה הטמאה. והאות ק' מתפשטת בשמחה, שממשיכה רגלה למטה, כדי לקחת חלק מהארת המלכות, ולהמשיך אותה כחפצה מלמעלה למטה.

וע"כ כדי לא להוציא אורות הקדושה אל הטומאה, היא מראה את עצמה בצורת ד', בשמחה, שמדעתה ומרצונה היא מחזירה עצמה לדלות האור, כמו שהייתה במצב הא'.

וכשהמלכות ראתה את הרשעה הזו, שהיא אות ק', שהיא מתפשטת כנחש ופושטת זנבה, שהיא רגלה של הק', הנמשכת למטה מהשורה, ומתקיפה אותה לינוק בשמחה מהמקדש, אשר בפשיטת רגלה זו היא מתקיפה את המקדש, להמשיך החכמה מלמעלה למטה. בשעה זו, כדי להבריח את העורלה הטמאה, היא אומרת, מישרים אהבוך.

ומזכירה אות אחת מאלו מישרים, מאותיות מנצפ"ך, הנקראות מישרים, שממשיכה אות אחת מהמנצפ"ך של ז"א, שהיא הארת החכמה המיוחדת עם החסדים שבימין, ע"י כוח מסך דחיריק שבקו האמצעי, הממעט ג"ר דחכמה שבשמאל, ומייחד אותה עם הימין. שמשום זה נקראות המנצפ"ך מישרים, משום שכוח המסך דחיריק של הקו האמצעי שולט עליהן, והקו האמצעי נקרא ישר, ע"כ נקראות גם הן מישרים, והמסך דחיריק מבריח את העורלה.

אז יוצאת אות עם זנב חזק, הנמשך למטה חמישים אמה. וזו אות ץ'. חמש אותיות מנצפ"ך כסדרן: ך' ם' ן' ף' ץ', שהן חמש ספירות. כל ספירה כלולה מעשר, והם חמישים אמה, שסיומם באות האחרונה ץ', שזה העץ שנתלה עליו המן, שהיה גבוה חמישים אמה. וזו אות ץ', כי בספירה האחרונה נמצא כוח המסך דחיריק, שהוא שער הנ' (50), שהמן נתלה עליו.

וכיוון שאותו הנחש נושא את עיניו, ורואה התלייה שבאה, כיוון שרואה כוח הדין שבאות ץ', שהוא עמוד התלייה של המן, אז נפרד מהמקדש ובורח. כי כוח הדין הזה, ממעט את השמאל וכל הנמשכים ממנו.

ונודע, שמצב א' של המלכות נקרא ד', שהיא דלה וענייה. ובמצב ב', אחר שקיבלה הארת הקו האמצעי, היא נקראת ה', הנקודה האמצעית, הרוכבת על המרכבה של ד'. שנאמר, יוצאת הכלה, ועוברת מאות ד', ובאה באות ה', שאז היא עשירה ומלאה בכל טוב.

321. בשעה שאמרה, מושכני, ז"א הוא א', והמלכות היא ת'. ובשעה שאמרה, אחריך נרוצה, היא ב' והוא ש'. ובשעה שאמרה, נגילה ונשמחה בך, הוא ג' והיא ר'. ובשעה שבא הנחש, כשאמרה, נזכירה דודיך מיין, היא המלכות ד', ואותו המקטרג הוא ק'. למה מתחלפות האותיות ממקום למקום, שז"א מתחלף באותיות אחרות, ומלכות מתחלפת באותיות אחרות?

322. אלא בשעה שהמלכות אומרת, מושכני, אין אות שתמשיך את המלכות זולת הא', המאירה באור הראשון, שהוא הימין, חסד, כי הימין מקרב אותה תמיד, ומחזיק בה, להמשיך אותה למעלה. ומשום זה הוא א' והיא ת'.

המלכות, שהיא ת', מתקשטת בכל הצדדים, כדי לעלות למעלה, לז"א, וע"כ משבחת, וחוזרת להתעורר למעלה. והתבאר טעם ייחוד ז"א ומלכות בצירוף א"ת שבא"ת ב"ש.

323. ובשעה שהמלכות אומרת, אחריך נרוצה, הנה כל המחנות הפנימיים שלה, שהם הגוף שלה, שהיא סומכת עליהם, היא לוקחת אותם אצלה, והיא בית לקבל את המחנות, שהן שבע הנערות שלה, ולהביא אותם אל המלך. כמ"ש, בתולות אחריה רֵעותיה מובאות לָך.

וע"כ היא בית, ב'. והוא, ז"א, מתעטר בש', ופותח ההיכלות, שהם חדרי המלך, ג"ר, המרומזות בצורת ש', לקבל אותה ולהביא אותה אליהם. והתבאר טעם ייחוד ז"א ומלכות בצירוף ב"ש שבא"ת ב"ש.

324. ובשעה שאמרה המלכות, נגילה ונשמחה בך, היא שמחת הצדיקים, יסוד דז"א ויסוד דמלכות, שהזדמן לשמחה. וע"כ הוא ג', שהוא כ"ב אותיות, שליטת החסדים, והיא המלכות ר'. כי אז היא בהיתקנה לבדה, בלי שבע הנערות, ונפרעת אליו לקחת שמחת המקום ההוא, כאישה שנפרעה להשתמש בבעלה.

כי בשעה שאמרה, אחריך נרוצה, שבצירוף ב"ש, לקחה המלכות עימה את שבע הנערות, שהם הכלים דאחוריים של המלכות, המקבלים חכמה, והביאה אותן אל המלך, מפני שרצתה לקבל גם חכמה מז"א, והם בית הקיבול לחכמה. אבל בזמן הזיווג עם ז"א, אינה מקבלת אלא חסדים, ע"כ אינה צריכה עתה לשבע הנערות.

כי אז היא בהיתקנה לבדה, רק לקבלת החסדים בלבד. וע"כ אינה צריכה עתה לתקן את שבע הנערות, שהן מקבלות חכמה. והתבאר טעם ייחוד ז"א ומלכות בצירוף ג"ר שבא"ת ב"ש.

325. ובשעה שהמלכות אמרה, נזכירה דודיך מיין, התקרב אותו מקטרג, להמשיך החכמה מלמעלה למטה. וכיוון שראתה אותו, עשתה עצמה ענייה, אות ד', כדי שלא יטמא את המקדש.

ואותו המקטרג פשט את זנבו בשמחה, כדי לקבל מתענוג השמחה, להמשיך הארת החכמה מלמעלה למטה, וע"כ צורת המקטרג היא באות ק', שרגלה נמשכת למטה מהשורה. והתבאר הטעם של הצירוף ד"ק שבא"ת ב"ש.

326. עד שהמלכות אמרה, מֵישרים, והתגלתה הץ', ואותו המקטרג ברח. והמלכות באה ועברה מאות ד', ונכנסה באות ה', ואז התגלה מישרים. שזהו הצירוף ה"ץ שבא"ת ב"ש, שהוא מישרים. שהץ' היא מישרים, שהיא ממנצפ"ך, וכן הצירוף ו"ף מא"ת ב"ש הוא מישרים, כי ף' היא מישרים.

327. וע"כ האותיות של צירופי א"ת ב"ש מתחלפות ממקום למקום וממדרגה למדרגה. כי כל צירוף מורה על ייחוד אחר, והכול אותיות התורה. אשריהם העם הקדוש, שהם דבקים במלך העליון, והכול נתקן בשבילם.

328. שמח רבי שמעון. אמר לו אליהו, רבי, פתח פיך ויאירו דבריך לפני עתיק יומין. פתח רבי שמעון ואמר, אם טוב לפני אדוני, שאשאל ממנו שאלה אחת: למה צריכים האורות לנטילת רשות?

329. אמר לו אליהו, כמ"ש, מושכני אחריך נרוצה. מושכני, פירושו תן לי רשות, ואז אחריך נרוצה. כי במקום שהולך רשות של המלך העליון, שם הולכים כולם ונמשכים אחריו.