קול ברמה נשמע

32. כתוב, קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים. בשעה שביהמ"ק נחרב ונשרף, בא קול והֵעיר על קברי האבות הראשונים, ואמר, האבות הראשונים, אתם נרדמים בשינה, ואינכם יודעים צער העולם, בניכם שגידלתם בצער, והבאתם אותם באמונה רבה של הקב"ה, הנה מתו, והנה נהרגו, והנה הלכו בגלות בידי שונאיהם, ידיהם קשורות לאחוריהם, מתים מרעב, בתיהם נשרפו. איפה הם הרחמים שלכם, איפה היא האמונה שלכם? קומו התעוררו אליהם.

33. מיד התעוררו האבות והאימהות, והלכו אל משה. אמרו לו, משה, איפה הם הבנים, איפה עזבת אותם? מיד התעורר משה, והלך עימהם ליהושוע. אמר לו, בני האבות האלו, בני ישראל, שהקב"ה פקד אותי עליהם ועזבתי אותם על ידיך, איפה הם?

34. השיב יהושוע ואמר, משה רבנו, בארץ הקדושה עזבתי אותם, וחילקתי להם הארץ ע"פ הגורל, כמו שציווית אותי, ועזבתי את כולם, איש על נחלתו ועל גורלו.

35. ומיד הלכו כולם לארץ הקדושה, ומצאו אותה שנחרבה וקול לא נשמע בה. הלכו לביהמ"ק, וראו שנשרף. עשו בו הספד, עד שנשמע קול מרירות הבכייה לגובה השמיים, וכל המלאכים העליונים בכו עימהם למעלה.

36. התעורר הקב"ה ובא אליהם, ומצא אותם ממררים בקול בכייה בתוך עפר ביהמ"ק. אמר להם, אהובי נפשי, מה אתם כאן, מֶה לִידידי בביתי.

37. קם אברהם הזקן בתחילה, ואמר לפני ריבון העולם, אתה ידעת שהלכתי לפניך בדרך האמת. עשר פעמים ניסית אותי, ועמדתי בכולן. בניי איפה הם, לא שמעתי קול דבריהם בארץ שנשבעת לי, לקיים אותם בה.

38. אמר לו הקב"ה, אהה אברהם אהוב נפשי, ביטלו מהם הברית הקדושה, ועבדו עבודה זרה, כמ"ש, ובשר קודש יעברו מעלייך. ועל זה חרה אפי בהם. ובגללך הארכתי אפי להם כמה פעמים, ולא שבו לפניי.

39. כיוון ששמע אברהם כך, אמר, יימחו על קדושת שמך בין העמים כל עוונותיהם, עד שיהיה לך הרצון להשיב אותם אליך. וכן כולם ענו להקב"ה באופן שענה אברהם, והלכו להם.

40. נשארה שם רחל. והרימה קול בכייה במרירות תמרורים. אמר לה הקב"ה, רחל, מה את מבכה? אמרה לפניו, ולא אבכה? בניי איפה הם, ומה חטאו לך? אמר לה הקב"ה, העלו צרתי לפניי, שעשו פסל, והכניסו אותה בביתי. מיד אמרה, האם אני לא עשיתי יותר, שהכנסתי צרתי בביתי?

41. ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא. אמר לה, הזדווגי לי? אמרה לו, כן, אבל יש לי אחות גדולה ממני, ואני יְרֵאה מאבי, שהוא רמאי. מיד, ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא, ברמאות.

42. מיד נתן לה סימנים, שתאמר לו אותם בעת הזיווג, כדי שלא יחליף אותה בלאה אחותה. כיוון שנכנסה לאה באותו הלילה, אמרה רחל, עתה תתבזה אחותי, שיעקב יכיר אותה על שלא תדע הסימנים. הלכה ומסרה לה הסימנים.

43. וע"כ אמרה לפני הקב"ה, האם אני לא עשיתי יותר שהכנסתי בעצמי צרתי לביתי? ואתה, שכתוב בך, רחום וחנון ארך אפיים, היה לך לעבור על עוונותיהם.

44. ובכל מה שאמר לה הקב"ה, לא קיבלה תנחומים. כמ"ש, קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מֵיאנה להינחם על בניה כי איננו. לא רצתה לקבל תנחומים, משום, כי איננו. שהקב"ה איננו כימים הראשונים לשרות ביניהם, שהרי הסתלק למעלה.

45. ומשום, כי איננו בתוך הבנים, לא קיבלה תנחומים, עד שנשבע לה הקב"ה, כמ"ש, כה אמר ה', מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה.

46. כמו שעשתה רחל, אף השכינה העליונה עשתה כך, כמו שמתרגם, קול ברום שמיים נשמע שכינה מבכה על בניה. באותה שעה שהשכינה הייתה מבכה, התעוררו אליה שישים ריבוא (600,000) מחנות מלאכים עליונים, וכולם התעוררו בבכייה אליה.

47. באותה שעה נשמע הקול לרקיע ערָבוֹת, והזדעזעו 200,000 עולמות, שהיו גנוזים מיום שנברא העולם. עד שאותו הקול נשמע לגובה השמיים, שהוא הרקיע כעין הקרח הנורא, שעל החיות.

48. עד שהתגלתה האם, בינה, אל הבת, מלכות, ואמרה לה, מנעי קולך. אז נפרדה משם, והלכה היא וכל גדודיה בגלות. והוצרכו להתפזר לכמה צדדים, כדי שתהיה הגלות בכל המקומות. והשכינה ישבה בדד.

49. אֵיכה, מי אמר זה? זהו רוח עליון נעים, העוה"ב, בינה, שמקוננת על המלכות, ואומרת עליה, איכה. וע"כ מילה זו, איכה, היא רוחנית, שעוד אינן מתגלמות, כי התגלמות האותיות מתחילה מז"א ולא מבינה. ואין בה שותפות כלל משאר מוצאות הפה, לא מלשון ומשיניים ולא משפתיים.

חמש מוצאות הפה כנגד חב"ד תו"מ: אותיות גיכ"ק מחֵך, אחה"ע מגרון, דטלנ"ת מלשון, זסשר"ץ משיניים, בומ"ף משפתיים.

וכיוון שהבינה אמרה, איכה, על המלכות, היא לא השתתפה עם ת"ת ומלכות, לומר איכה, ע"כ אין בה אלא שני המוצאות מחך ומגרון, שהם חו"ב. וחסרים לה שלושת המוצאות התחתונים, מלשון ומשיניים ומשפתיים, כנגד דעת ותו"מ.

50. האֵם שאלה על הבת, זהו קרקור של קיר, שקיר פירושו, אדון ריבון גדול ומושל. כתוב, איכה ישבה, ולא, עומדת. כי בתחילה עמדה המלכות, וכל גדודיה עומדים, עתה היא יושבת ושוממה. בדד, כמ"ש, בדד יישב. כמי שנטמא בטומאה. והשפחה, הס"א, כי תירש גבירתה. שאותה שהייתה טמאה, ישבה במקום המלכות.

51. שָׁלחו להם בני בבל לבני הארץ הקדושה, אמת היא שאתם צריכים לבכות, ולכם ראוי לספוד ולעשות אבל, בראותכם היכלות האֵם חרבים, ומקום מיטתה התהפך מחמת האבל, והמלכות, האֵם, אינה שם, ופרחה מכם, ואינכם יודעים ממנה.

52. תאמרו, שהיא עימנו בתוך הגלות, ומִשכּנה ירד בתוכנו. א"כ, אנו צריכים לשמוח, כי יחזקאל הנביא ראה אותה כאן, וכל גדודיה.

53. ודאי על זה אנו צריכים לבכות ולספוד כתנין וכיַעֲנֵי המדבר, כי היא גורשה אל מחוץ להיכלה, ואנו בגלות, והיא באה עלינו במרירות, ורואה אותנו בכל יום בכמה צרות, בכמה חוקים שגוזרים עלינו בכל זמן, ואינה יכולה להסיר מאיתנו הצרות, וכל אלו חיסורים שאנו סובלים.

54. שָׁלחו להם בני הארץ הקדושה, שאימנו ברחה וגורשה מתוך היכלותיה, וירדה אליכם במרירות ובקול עצוב, כאישה היושבת בלי דעת, וכגבר שאינו יכול להציל. וראוי לכם לספוד.

55. אבל אנו, יש לנו לבכות ולספוד בנהי ובמרירות, שאנו רואים בכל יום את ההיכל חרב, ושועלי המדבר נכנסים ויוצאים, ויענים שורקים בתוכו. ואנו רואים ובוכים.

56. ובעוד שאנו יושבים נבוכים, ופיותינו שוכבים בעפר, אנו שומעים קול נעימות רגליה של השכינה בשלוש משמרות הלילה, שיורדת ורואה את היכלותיה, איך הם חרבים ונשרפים. היא נכנסת מהיכל להיכל, ממקום למקום, וגועה ומייללת ובוכה עלינו ועל נפשינו.

57. ואנו מתעוררים לקול נעימות בכייתה ויללותיה, ורוחנו הולך אחריה, ופורח אצלה. ולפי שעה, פתאום, פורחת והולכת, ולא שמענו ולא ידענו כלום כי הולכת, ונשארנו נבוכים, נרדמים, בלי רוח, בלי דעת, צועקים ואומרים, אֵיכה.