אמרו, שיש בחינת דם לבן חריף בתוך בטן האדם, שזה עושה כח העיכול. ובו גם קשור כל חיות האדם. והוא הולך ומתמעט, על ידי עבודת העיכול, המוטל רק עליו. ולכן בעבור חשבון סעודות, בסכום שניטל ונשאב לגמרי, אז ימות החי. והם אמרו, שהגם שמורכב צריך להפרד, מכל מקום היה הגוף מאריך ימים, כמו הדוממים. אלא אותו המיסוי הנ"ל, מקצר ימיו ושנותיו. עוד אמרו, שהמרבה לאכול, הולך בקוצר ימים, מחמת אפיסת המסוי החריף הנ"ל, שבקבתו.
וזה ענין, (קהלת יב ה) "כי הולך האדם אל בית עולמו", דהיינו, שמת במקצת בכל יום, וימים שלו, הם שיעורי חלקי המסוי, לפי סעודותיו. ואי אפשר להמלט, כי אם לא יאכל ימות ברעב, ואם יאכל ימיתו המסוי הנ"ל. וזה סוד, (משלי יג כה) "צדיק אוכל" וכו', ובא בימים. "ובטן רשעים תחסר" ימיו. וזה שאומרים בברכת המזון, "ואל יחסר לנו מזון", דהיינו, שהמזון לא יחסר להם חיותם, דהיינו, "בעבור שמו הגדול". בסוד מזון רוחני שזה לעומת זה, ומבקשים שעל כל פנים בסוד מזון רוחני לא יהיה חסרון. (וסגולתו שלא … .. וינצל מחולי נכפה).
וזה ענין, (ב"מ צז.) "גברא דנשי קטלוהו, לא דניא ולא דיינא", דהיינו, בחינת המזון הנ"ל. או הגשמי, להשקיט עצבי גופו. או מזון רוחני, להשקיט עצבי נשמתו. ואולי זה ענין, (ב"מ פו:) שלמה שהיה לו אלף נשים, דהיינו, (מ"א ה יא) "ויחכם מכל האדם", אבל אין מקרא יוצא מידי פשוטו, דכתיב במלך, (שופטים יז יז) "ולא ירבה לו נשים", וענינו היה, בסוד אלף (חכמה) בינה. אבל זה ראוי בקץ התיקון דוקא. וזה עניין, (מ"א יא ד) "לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו", לעת 'זקנותו' דוקא, הטו לבבו במשהו. ומחמת זה הלך אל אבותיו בשלום. ואחר כך רחבעם בנו, לא שמע לעצת "הזקנים", ואמר (שם יב יד) "אבי יסר אתכם בשוטים" וכו'. ואז יצא לפועל "רחב"עם ו"ירב"עם, וחלקו את המלכות. ומהרחבה יצאו למריבה, שאחר כך והיו לאחדים ב' המטות אלו, (יחזקאל לז כה) "ודוד עבדי נשיא להם לעולם", בסוד (במדבר כא יד) ו"את והב בסופה". (סוד עקרבים ע"קרב והבן).