ב"ה יום ו' עש"ק משפטים כ' שבט תרפ"ה וורשא יע"א
כבוד ידי"נ [ידיד נפש] מור"ה [מורנו הרב]... נ"י [נרו יאיר] לנצח אחדשה"ט [אחר דרישת שלומו הטוב]
אתמול קבלתי מכתבך - ונהנתי, כי אראה שעכ"פ [שעל כל פנים] תרצה למלאות רצוני. ואודות שאלתך הא' [הראשונה], דבריך מגומגמים מאד. והוא ענין עמוק מאד. עתה טרוד אנכי, ומכל מקום אאריך מעט בענין, אולי תבין ותקבל מעכשיו.
כבר אמרתי בשם הבעש"ט [הבעל שם טוב]. כי קודם עשיית המצוה, אין לחשוב כלל בהשגחה פרטית, אלא אדרבה, צריך האדם לומר: "אם אין אני לי מי לי". אבל אַחַר המעשה, מחוייב האדם להתישב בעצמו, ולהאמין שלא מִכּוֹחִי וְעוֹצֶם יָדִי עשיתי המצוה, אלא רק מִכֹּח ה', שכן חשב עלי מכל מראש, וכן הייתי מוכרח לעשות.
כמו כן הַסֵּדֶר בְּמִילֵיּ דְּעָלְמָא [בענייני העולם], כי שקולים הם הרוחניות והגשמיות, לכן טרם שאדם יוצא לשוק להרויח דבר יום ביומו, צריך הוא לסלק מחשבותיו מהשגחה פרטית, ולומר אז: "אם אין אני לי מי", ולעשות כל ההמצאות שעושים הגשמיים, בכדי שירויח מָעוֹתָיו כְּמוֹתָם.
אולם בערב, כשבא לביתו וּשְׂכָרוֹ אִתּוֹ, ח"ו [חס ושלום] מלחשוב שֶׁבְּרִבּוּי המצאותיו, עשה את הרווח, אלא אפילו היה מונח במרתף כל היום גם היה מצוי שכרו בידו. כי כן חשב עליו השי"ת מכל מראש, וכן מוכרח להיות.
ואע"ג [ואף על גב] שבשכל החיצון, הם דברים הופכיים, ואינם מקובלים על לב, מכל-מקום, מחוייב האדם להאמין כן, כי כן חקק עליו השי"ת בתורתו, מפי סופרים ומפי ספרים.
וזהו סוד היחוד "הוי' [ה'] אלקים", שסוד הוי' [ה'], ה"ס [הוא סוד] ההשגחה הפרטית, שהשי"ת מְהַוֵּה את כל, ואינו צריך שיושבי בָּתֵי חֹמֶר יעזרו לו. ואלקים, בגמטריה הטבע, אשר האדם המתנהג על-פי הטבע שהטביע במערכות שָׁמַייִם וָאָרֶץ הגשמיים, ושומר חוּקָם כמו שאר הגשמיים; ויחד עם זה, נמצא מאמין בשם הוי', כלומר, בהשגחה הפרטית, נמצא מייחד זה בזה, וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדוֹ, ועושה בזה נָחַת רוח גדול ליוצרו, ומביא הארה בכל העולמות.
שז"ס [שזה סוד] ג' הבחינות: מצוה, עבירה, רשות. אשר המצוה היא מקום הקדושה. העבירה היא מקום הס"א [הסטרא אחרא]. וּרְשוּת שאינה - לא מצוה ולא עבירה. היא מְקוֹם הַמַּעֲרָכָה שעליה נלחמים הקדושה והס"א [והסטרא אחרא]. בהיות האדם עושה דברים הָרְשוּתִיִים, ואינו מייחד אותם לרשות הקדושה, נופל כל המקום הזה לרשות הס"א. ובהיות האדם מתחזק לעשות בְּמִילֵיּ דִּרְשׁוּתָא [בדברי רשות], יחודים כפי כחו, מחזיר הרשות לגבול הקדושה.
ובזה פירשתי מה שאמרו חז"ל: "מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות". פירוש, אע"ג [אף על גב] שהרפואה ביד ה' בלי ספק, ותחבולות אנושיות לא יזיזהו ממקומו, מכל-מקום הודיענו התורה הקדושה: "וְרַפֹּא יְרַפֵּא", להודיעך שֶׁרְשוּת הוא, שהוא מקום המערכה בין מצוה לעבירה כנ"ל. אם כן הרי מחויבים אנו מצד עצמנו, לִכְבּוֹשׁ תחת הקדושה את "רְשוּת" הזה; והכיצד נִכְבֶּשֶת? אלא בהיות האדם הולך לָרוֹפֵא הָאוּמָן, והרופא נותן לו תרופה בדוקה המנוסה אלף פעמים, ואחר שזכה לקבל הרפואה הבריא, אז מחוייב להאמין שבלעדי הרופא, היה השי"ת גם-כן מרפא אותו. כי כבר קצוב חייו מכל מראש, ובמקום לשיר ולשבח את הרופא האנושי, הרי הוא מודה וּמְשָבֵּחַ להשי"ת, ובזה כּוֹבֵש את הָרְשוּת תחת גבול הקדושה.
ועל דרך זה בשאר דברי "הָרְשׁוּת". ובזה הולך ומרחיב גבולי הקדושה, על דרך שהקדושה מתרחבת בכל שיעורה, ופתאום רואה עצמו וכל קומתו עומד וחי בהיכל הקודש, כי כל-כך נתרחבה הקדושה וגבוליה, עד שהגיעה למקומו עצמו. והבן זה.
כל האמור בארתי לכם כבר כמה פעמים, מפני שענין זה, הוא אֶבֶן מִכְשוֹל לכמה בני אדם, שאין להם קבלה מְבוֹרֶרֶת בהשגחה פרטית, ו"עָבְדָא בְּהֵפְקֵירָא נִיחָא לֵיה [עבד, בחיי הפקר נוח לו]", ובמקום עבודה רוצה ביותר לבטוח; ועוד יותר חושק לבטל הקושיות מאמונתו, ולקנות לעצמו אותות ומופתים שלמעלה מהטבע, ולכן נענשים וְדָמַם בְּרֹאשָׁם. כי מחטא אדה"ר [אדם הראשון] ולמעלה, המציא ה' תיקון לחטא זה בסוד היחוד הוי' [ה'] אלקים, על דרך שבארתי, וז"ס [וזה סוד]: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם", ומטבע האדם, שֶׁמָה שמשיג על-ידי רבוי כוחותיו, קשה לו מאד לומר, שֶׁמַּתַּת השי"ת הוא. ממילא יש לו מקום עבודה, להתאמץ באמונה שלמה בהשגחה פרטית, ולהחליט שאפילו בלי עבודתו היה משיג כ"ז [כל זה]. ובזה הולך וְנִמְתָק עָוֹון זה.
ולכן, אחר שידעת וכתבת, שהטבע הוא תנאי מהשי"ת כנ"ל, איך נִסְתַפָּקְתָּ שוב לעבור לפעמים חלילה, על תנאי והיה בַּעֲבוּר מה שיהיה. ועובר תנאי השי"ת, ודאי לא יִצְלַח בלי ספק, כי אינו מְיַחֵד ה' בהוי' אלקים. ו"האומר אחטא ואשוב אין מספיקים בידו לעשות תשובה". ועוד, למה לו נסיונות, בעת שיש פעולות מעשיות, וגם אני מבין, מְהֵיכָא תֵּיתִי לחשוב [מהיכן תבוא לחשוב], שאין צריך לקבוע את ההשגחה הפרטית, וכבר הזהרתי ע"ז [על זה] פעמים רבות.
ומה שכתבת בענין המשפט להצטער על המשכה הַבִּשְׂרִיִית. זה ודאי חיוב הכרחי, ואם איש חַיִל אתה, אין לך בכל היום, ותמיד לא תמצא בשעת בדיקה איזה כְּתָמִים. כלומר, שגם אתה עזרת באפס מה לגמר הזה. ומכל שכן בשעת כעס, וכן בשעת קנאה וּבְהֶרְגֶש גֶאוּת וכדומה, שכל אלו הם כְּתָמִים הבאים מִרְקָמֵי רעיונות, שֶכֹּחִי וְעוֹצֶם יָדִי יש בְּקִנְיָנִי וּרְכוּשִי. אולם צריך אומנות גדול שלא לפול מחמת זה בהתרשלות עבודה, כי לא יוכל להרגיז את היצר טוב, על יצר הרע, ולומר: "אם אין אני לי מי לי" וכדומה, כמ"ש [כמו שכתוב]: "וכסיל מתעבר ובוטח", אלא כמו שכתבתי בשם הבעש"ט לעיל, וכל הנ"ל הם חוקים קבועים לא יבטלו ח"ו [חס ושלום], והם נצחיות.
וצריכים להבין בזה, שלא מחשבותיו מחשבותינו, ולגבי השי"ת, אין כלל ענין ההופכיות במציאות, וכל זה הוא ההערכה כלפי חמשה חושנו. וכן יש להבין שכל האותיות והצרופים מצדינו מִתְאַוִּים, ומפי עליון הכל נכלל בשתי צורות. דהיינו, בחינת נָיְיחָא [מנוחה] ובחינת רוּגְזָא [תנועה] שסובבים בכל מקרי העולם. כי נייחא כוללת המנוחה וכל תענוגיו. והרוגזא כולל כח התנועה, וכל... וכל תנועות... חדוש הבריאה. שז"ס: " יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ...
יהודה ליב