"ומבשרי אחזה" (איוב יט כו). ד"מ, אדם נברא מהרבה כלים, שהם משרתים לו, גרועים, או חשובים, כגון, הולכים בארץ, יושבים בראש, מוציאי סרחון, מעלי ריח וכדומה, שמצירוף כל המשרתים האלו מסודר מבניהם אדם אחד, כמו שנראה לעיניך.
ובא וראה, שאין שכל כלל במשרתים האלו. והטעם, מפני שיש גם לזה משרת מיוחד, יושב ראש. ומתוך שאין שום פירוד כלל במשרתים, אינם צריכים כלל, שכל ובינה, לכל פרט ופרט, כי היה דבר זה מותרות לגמרי, ואין נאה לפועל השלם לפעול דבר שהוא למותר.
ומובן שכל המשרתים מוכרחים להיות על תפקידם, ובהעדר משרת אחד מהם, יעדר כל האדם, אפילו משרת יותר נבזה, כגון, מוציא רעי. וזה גם הטעם, שאין לאבר המוציא רעי, שום בושה כלל מעבודתו השפלה, כי הוא מאוחד מאד עם האדם, והקומה כולה, והוא מצטרף לקיום הקומה, לא פחות משאר אברים, והבן ודו"ק.
ובדרך משל, נמצא שתי איפות (פירוש מדות), איפה של חסרונות, ואיפה של מעלה וחשיבות, שאלו שתי האיפות מחזיקות בקרבם וכוללים בתוכם, כל הד' עולמות.