מהו, שצריך להרים יד ימין על שמאל, בעבודה

תשנ"א - מאמר י"ח
1991 - מאמר 18

הזה"ק (יתרו ובהסולם אות א') שואל וזה לשונו "וישא אהרן את ידו, כתוב ידו חסר יוד, שהמשמעות יד אחד, והוא משום שצריך להרים הימין על השמאל", עד כאן לשונו. שהפירוש הוא, שאם הימין למעלה מהשמאל, זה מראה, שהימין שולט על השמאל, לכן נבחן כמו יד אחד.

ויש להבין מהו בעבודה, "ימין ושמאל", ושצריכים להרים את הימין על השמאל.

ידוע שימין נקרא שלימות, היינו שהאדם מרגיש בעצמו שהוא אדם שלם, ולא חסר לו לא גשמיות ולא רוחניות, היות שהוא בבחינת מסתפק במועט, לכן האדם הזה, הוא יכול לתת רב תודות לה', בזה שה' משלים לו כל צרכיו, וה' מתנהג עמו עם מידת הרחמים, כלומר, שהוא רואה את כל מה שיש לו, גם כן לא מגיע לו, וכשהוא מסתכל על שאר אנשים, הוא רואה שיש להם הרבה פחות ממה שיש לו, והוא אומר, שבטח לא מגיע לו יותר משאר אנשים, האדם הזה הוא תמיד בשמחה, ויכול לתת תודות לה', במה שזכה אותו, ומרגיש שה' אוהב אותו, והוא אוהב את ה', והוא תמיד במצב רוח מרומם, בזה שה' אוהב אותו, ויש לו תמיד תשוקה להגיד שירות ותשבחות לה'. וכל כמה שהוא מתעורר לחשוב מה', הוא נהנה, היות שהוא מרגיש שהוא מידיד נפשו, ומזה הוא מקבל מצב רוח מרומם, ואין לו שום דאגות על חסרונות, והוא מרגיש שהוא חי בעולם שכולו טוב, ותמיד הוא מתגעגע לדבר עם אוהבו, כלומר, שהוא מרגיש תמיד את אהבת ה', והוא מסתכל על האנשים הנמצאים בסביבתו, שיש לרחם עליהם, היות שהוא רואה שכולם חיים חיי צער, שלוקחים דברים של מה בכך, להחשיב אותם, כמו שזה היו עיקר בהחיים שלהם. והיות שאין האדם מסוגל למלאות כל צורכם, לכן אין להם במה לשמוח. ואין לו שום שפה משותפת עמהם, היות שהוא התחיל לדבר עמהם, הם לא מבינים את השפה שלו, ואין לו לעשות שום דבר בשבילם, אלא לבקש עליהם רחמים.

אולם יש לדעת, שהאדם צריך ללכת גם בקו שמאל, שפירושו של שמאל הוא, לעשות בקורת על המעשים שלו, אם הם בסדר או לו [לא], כלומר הגם מצד אחד הוא מסתפק במועט, אולם מצד השני, האדם צריך לראות מה הוא עושה לטובת מטרת הבריאה, שרצונו להטיב לנבראיו, לא היתה בבחינת מסתפק במועט, אלא רצונו לתת להנבראים טוב ועונג בהרחבה, ובבחינה זו הוא רואה, שהוא בעירום וחוסר כל, אז אין לו עצה אחרת, אלא להתפלל לה' שיקרב אותו, ולתת לו כלים דהשפעה, שעל ידם הוא הוא יזכה לדביקות ה', ולזכות גם לבחינת תורה, מבחינת "אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא". אבל כל זמן שעדיין לא קיבל את הכלים דהשפעה, והוא רואה אז, איך שהוא משוקע באהבה עצמית, ואין לו שום אפשרות מצד הטבע, שיוכל להשתחרר משליטה זו, אלא הקב"ה הוא יכול לעזור לו בזה, והוא רואה עוד יותר מזה, שלא די שהוא לא התקדם בעבודה, אלא הלך אחורה, ולפעמים האדם בא לידי מצב, שהוא רוצה לברוח מהמערכה.

נמצא, שהשמאל הזה, ממש הוא ההופכי מהימין הנקרא שלימות, ואז יש לשאול, מה על האדם לעשות, כלומר, כיון שהאדם רואה עכשיו, מה שהיה לו קודם, קו אחד, היינו שלימות, נחשב עתה השלימות לבחינת ימין, היות שאי אפשר להיות בחינת ימין אם אין לו שמאל. נמצא, שהשמאל הזה עשה לו את המצב של שלימות הקודם לבחינת ימין, ויש לו עתה בחינת ימין ובחינת שמאל, היינו, שכל אחד הוא בסתירה להשני, אולם צריכים לדעת, כי אין האדם יכול ללכת קדימה, רק עם ב' רגליים, ולא עם רגל אחד, כמו שאומר האר"י הקדוש (בשיר של "אזמר בשבחין") "ימינא ושמאלא וביניהו כלה" [ימין ושמאל וביניהם כלה]. שיש לפרש, שעל ידי הימין והשמאל זוכים לבחינת כלה, הנקראת בחינת "השראת השכינה", מה שאין כן על רגל אחד אין האדם מסוגל ללכת.

לכן האדם צריך להרים את ידיו, היינו ב' ידיים, שענין הרמת יד פירושו, שמרים את היד ולהסתכל מה יש לו בהיד, כלומר, מה רכש יש בידו מכל העבודה, שהוא עוסק בעבודת ה'. אולם על האדם לדעת, כי בזמן שהוא מסתכל ביד שמאל, והוא רואה איך שהוא מרוחק מה', זה גורם לו בחינת פירוד מה', כי בזמן שהאדם רואה איך שהוא, שלא בסדר, נמצא, שהאדם במצב הזה הוא בבחינת ארור, ואין הברוך מתדבק בארור, לכן האדם מוכרח לעבור לקו ימין, ששם האדם עוסק במצב של שלימות, אולם אין השלימות יכול להבנות על שקר, אלא על אמת, לכן בזמן שהאדם הרים את יד השמאל, ורואה שם שהוא מלא חסרונות, איך הוא יכול לומר אח"כ שהוא איש שלם, ולתת תודה לה' על מצבו הטוב.

התשובה הוא, בזה שהוא מסתפק במועט, ואומר אני שמח בזה שיש לי קצת אחיזה בעבודה, אפילו שהיא שלא לשמה, ואפילו שהוא לא יכול להתגבר ולתת יגיעה, כמו שמתאים לאדם שרוצה לשמש את המלך, ונותן על זה תודה רבה להבורא, בזה שזיכה אותו ונתן לו אחיזה בעבודה. לכן בשיעור שהוא מחשיב את זה, בשיעור זה הוא נבחן לאיש שלם. אבל האדם צריך לדעת, כי הימין הזה, היינו שהוא מסתפק במועט, הוא לאחר שהלך בקו שמאל. אז שייך לומר, שהוא מסתפק במועט, כלומר, שהשמאל נתן לו להבין איך שהוא מלא חסרונות, אז כשהוא מסתפק במועט, נקרא שלם, מטעם שהוא מחשיב דבר הקטן שבעבודה, לדבר חשוב, מזה הוא יכול להתעלות, היות שהוא אומר אמת, בזה שהוא מסתפק במועט, מה שאין כן בזמן שאין להאדם אלא קו אחד, אין זה נקרא מסתפק במועט, אלא הוא חושב את עצמו לשלום (לשלם) באמת, ולא מטעם מסתפק במועט.

וזה דומה לאדם שקיבל אורחים, ונתן לכל אחד ואחד 300 גרם לחם. ויש שם אנשים, שרגילים לאכול 200 גרם לחם. ויש שם אנשים, שרגילים לאכול 400 גרם לחם, בטח, שאין אנו יכולים לומר לאלו אנשים שהם רגילים לאכול 200 גרם לחם, שהם יסתפקו במועט לחם שנותנים להם, מטעם שאצלם 100 גרם לחם, נבחן כבר למותרות, מה שאין כן לאלו אנשים שרגילים לאכול 400 גרם לחם, רק להם שייך לומר שהם מסתפקים במועט, היות שהם צריכים יותר ואין להם, אז שייך לומר, שהם מסתפקים במועט, ונותנים תודה לבעל הבית עבור הלחם שהוא נתן להם, כאילו היה הלחם ממלא את כל חסרונם. הנמשל הוא, כי בזמן שהאדם היה הולך בקו אחד, אז היה מספיק לו כמה אחיזה שהיה לו בעבודה, והיה מבין שהוא שלם, כלומר שלא חסר לו יותר, אלא היה רואה שהוא עומד במצב של שלימות, מה שאין כן שאר אנשים בסביבתו, הם שפלים בערכו. נמצא, שהיה מסתפק במועט מטעם שהוא היה רואה שיש לו יותר רכוש משאר אנשים.

מה שאין כן כשהוא מרים את יד שמאלו, היינו שהוא מסתכל כמה שוה הרכוש שלו בעבודה, היינו שמתחיל להבין, שצריכים ללכת בדרך להגיע לדביקות ה', הנקרא השתוות הצורה, אז הוא רואה שהוא רחוק מזה, ואיך הוא יכול לשמוח בזה שהוא עובד ה', בו בזמן שהוא רואה איך שהוא משוקע באהבה עצמית, ולפעמים הוא בא לידי ירידה שהוא רואה שהוא כל כך נמצא בשפלות, שהוא לא רוצה אפילו שה' יעזור לו לצאת משליטת הרצון לקבל, אם כן, איך אפשר לעבוד בבחינת הימין הנקרא שלימות, והשלימות הזה לא יהיה בנוי על שקר.

התשובה הוא, זה שהאדם מאמין באמונת חכמים, והוא אומר אז, שהחכמים אמרו לנו, שסדר העבודה הוא, שהאדם צריך ללכת בקו ימין, היינו בדרך השלימות, לכן הוא מתחזק, והוא מקיים אמונת חכמים, שאמרו "איזהו עשיר השמח בחלקו", היינו שהוא מסתפק במועט, ואומר שהוא נותן תודה רבה לה', במה שזיכה אותו לעשות משהו בעבודה, הגם שהכל הוא שלא לשמה, רק לתועלת עצמו, והוא לא רוצה אז לעבוד לתועלת ה', ומכל מקום הוא שמח בחלקו אפילו שהוא שלא לשמה, מהשמחה הזו, היינו בזכות שהוא מקיים בחינת אמונת חכמים, הוא יכול לזכות להגיע לשמה, היינו שה' יעזור לו ויתן להאדם את הטבע השני הנקרא, רצון להשפיע.

ובהאמור יוצא, שבכדי שהאדם יוכל להחשיב את העבודה של תו"מ, הוא רק, ע"י זה שהוא מסתפק במועט, כלומר, שהאדם צריך להחשיב, אם יש לו אחיזה קטנה ברוחניות, שזה יהיה נחשב אצלו להון רב, לכן בזמן שהאדם הולך בקו אחד, אז אין לו ענין, שצריך להחשיב בזה שיש לו קצת אחיזה, היות שהוא לא מרגיש שזהו נקרא "קצת", אלא להיפוך, הוא מרגיש עצמו פחות יותר לאיש שלם, רק על אחרים הוא רואה שהם נמצאים בשפלות, אבל הוא ברוך ה' מרגיש עצמו לעובד ה', והוא בשמחה בזה, ושש ושמח ויכול להודות לה' על זה. לכן, מצד אחד מי שהולך בבחינת קו אחד, הוא טוב מאוד, מטעם שאין לו טענת ותביעות להבורא, והוא בשמחה ובמצב רוח מרומם, לכן אסור לומר לאנשים האלו, שיש חס ושלום חסרון בעבודתם, כי יש כלל, שאסור לגלות חסרון בעבודה של חבירו אם אין חבירו מרגיש בעצמו חסרון, או על כל פנים, שחבירו מגלה לו, שאין לו סיפוק בעבודה, אז יכולים לומר לחבירו את האמת, שצריכים לעבוד עבודת הקודש בכדי להגיע לידי דביקות בה', אחרת נקרא, שמגלים לאדם חסרון, ואין האדם מסוגל לעבוד רק בדרך הכלל ולא בבחינת הפרט, נמצא, שנותנים אחיזה להקליפות, לכן כשהוא הולך בקו אחד הוא בסדר. וזה נבחן שהאדם הזה שייך לדומם דקדושה.

אבל להיות בחינת צומח דקדושה, היינו שיהיה להאדם התקדמות בעבודה, כבר האדם צריך ללכת בב' קוים הנקראים ימין ושמאל, כנ"ל, את הימין צריכים, מטעם שאסור לגלות שום חסרון כנ"ל, כי במקום שיש חסרון בקדושה יש אחיזה לס"א, כמו שאומר האר"י הקדוש, "בעיבור צריכים כח המצייר, וכח המעכב". שפירושו עיבור, שזהו תחילת כניסת האדם לקדושה, כח המצייר הוא כח המראה את האמת, היינו ציור של העבודה היינו אם יש לו ציור טוב על המצב שבו הוא נמצא, היינו שמאיר לו את העבודה, כלומר איך צורה יש לו כשהוא מסתכל על עבודתו, אם הוא בשלימות או לא, היינו אם הוא עובד בעל מנת להשפיע, או שהוא רוצה על כל פנים לעבוד בעל מנת להשפיע.

וכח המעכב נקרא, היות שבזמן שכח המצייר מראה לו האמת, שבזמן העיבור הנקרא תחילת עבודה, בטח שהוא רואה חסרונות, ויכול להיות אחיזה להס"א, לכן מוכרח להיות כח המעכב, שהוולד לא יהיה נפל, היינו הפלה להס"א, ובכדי לעכב שלא יהיה הפלה, אף על פי שיש חסרון, כמו שמראה כח הציור, איזה צורה שיש לעבודה זו, וכח המעכב נקרא, ימין. מטעם שהוא עובר לבחינת שלימות, כנ"ל, היינו שהוא מאמין באמונת חכמים, שאמרו שהאדם צריך להיות שמח בחלקו, היינו כמה אחיזה שיש לו בתו"מ, לזכיה גדולה הוא זה בעבורו, כי הוא רואה שיש אנשים, שה' לא נתן להם את המחשבה ורצון אפילו לזה שיש לי כן קצת אחיזה, זה נקרא כח העיכוב, שלא יפול מהעבודה, וגם הוא יולד אח"כ, היינו שמהעבודה זו, שהוא שומר עצמו בעיבור, היינו בתחילת עבודה, שיהיה ב' קוים, היינו שמאל וימין, הוא יזכה להיוולד, ולהיות לבחינת יניקה דקדושה, כנ"ל, שע"י כח המצייר וכח המעכב, תצא מהעבודה זו ולד שלם בקדושה.

ובהאמור יש לפרש מה שאומר הזה"ק, שהטעם שכתוב אצל אהרן, "וישא אהרן את ידו [ידיו], חסר יוד, שהמשמעות יד אחד, והוא משום שצריך להרים הימין על השמאל".

ושאלנו, מה בא זה ללמדינו בעבודה, ובהנ"ל יש לפרש, זה שהאדם צריך ללכת בשמאל, האדם צריך להיזהר, שתמיד יהיה הימין יותר למעלה מהשמאל, שפירושו, שבעת שהוא הולך בשמאל, ומסתכל את הציור של העבודה, אם היא בשלימות או לא, הוא צריך להיזהר שיוכל תיכף לחזור לימין, היינו שהימין יהיה תמיד רק למעלה בחשיבות, והשמאל אין הוא צריך, אלא בכדי שיעזור לימין, היינו כנ"ל, שיהיה לו מקום שיוכל להיות תמיד בשלימות, ועל דרך האמת, היינו כנ"ל, שיהיה שמח בחלקו, שזהו נקרא כח המעכב כנ"ל, כי צריכים תמיד להיזהר, שהאדם לא ישמש עם השמאל הרבה זמן, כי בזמן שהאדם מרים את השמאל, והוא רואה את חסרונו, ולפי הכלל, במקום שיש חסרון בקדושה, תיכף יש אחיזה לס"א, נמצא, שהאדם מונח תחת הס"א, לכן הוא צריך לזכור, שבעת שהוא נכנס לבחינת שמאל, אין כוונתו להישאר בשמאל, אלא שהשמאל ישרת את הימין. נמצא, שאז השמאל לא עולה בשם בפני עצמו, כי אין הכוונה על השמאל לצורך השמאל, אלא שצריך את השמאל לצורך הימין, לכן אין השמאל עולה בשם, וזה נבחן כאילו אין יותר אלא יד אחד, מטעם שהוא בטל להימין, לכן אומר הזה"ק ש"צריכים להרים את הימין על השמאל", שזה נבחן ל"ידו" אחד, לכן כתוב ידו חסר יוד.

ובהאמור יש לפרש את מה שאנו אומרים בתפלה, "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל". ידוע שיעקב נקראת, בחינת י-עקב, שפירושו, בחינת קטנות, בחינת עקביים, בחינת סוף דקדושה, כמו שכתוב בזה"ק, "האי י' דזריק עשו לאחורוי, נטל יעקב ברישא" [האות י' (יוד) שייכת לעשו, והוא זרק אותה לאחור. יעקב לקח את האות י' בתחילה], שיש לפרש על דרך עבודה, ש - י' נקרא מלכות, שהיא בחינת מלכות שמים, הנקרא בחינת אמונה, שבחינת עשו לא רוצה להשתמש עמה, היא בחינת עפר, דבר שאין בו טעם נקרא, בחינת עפר אצלו, אלא שהוא היה רוצה לעבוד רק באופן שיראה מה נעשה מעבודתו, היינו איזה רווחים הוא מקבל מעבודתו, דהיינו כשהוא מתפלל, אז הוא מוכן להתפלל באופן שתיכף יקבל את מבוקשו, על מה שהוא התפלל, וכשאומרים לו, אתה צריך להאמין כי ה' הוא שומע תפלת כל פה, כלומר, שאין לאדם לומר כי ה' שומע רק התפלה מאדם חשוב, אבל אם זה שהתפלל אינו אדם חשוב, אין ה' שומע תפלתו, גם זה נקרא, אינו מאמין שה' שומע תפלה, וזה כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להאמין כמו שכתוב "כי אתה שומע תפלת כל פה עמך ישראל ברחמים". שפירושו, כל מי שמבקש רחמים מה', האדם צריך להאמין, שה' שומע תפלת כל פה, אפילו פה שהוא שפל בתכלית. נמצא, אם הוא אומר שלא כל פה ה' שומע, כבר נקרא זה, שאין הוא מאמין, לכן אפילו שהאדם רואה שלא נתקבלה תפלתו, הוא צריך להאמין למעלה מהדעת, וזה נקרא י', היינו מלכות שמים, שהאדם צריך לקבל על עצמו אמונה זו, מה שעשו זורק את עבודה זו לאחורוי [לאחורה].

מה שאין כן יעקב נטיל ליה לרישא [מה שאין כן יעקב לקח לו לראש], שזהו י-עקב שה - י' הוא לפני עקב, כלומר, שעקב יש לפרש, בחינת סוף ושפלות, היינו מה שהאדם דש בעקביו, שהמשמעות הוא, שהוא דבר בלתי חשוב, האדם נוטל זה לראשו, שפירושו, שהוא כן מחשיב את הדבר, וזהו עבודה שהאדם מחשיב עצמו לאיש שלם בזה שיש לו זכיה במשהו, היינו בין בתפלה, כשהוא מתפלל עד כמה שאפשר, האדם צריך לצייר לעצמו, ולהאמין כאילו הוא מרגיש עכשיו את מציאות ה', אף על פי שהוא רואה, שהגוף לא מתפעל ממה שהאדם חושב, ומכל מקום, כשהוא מתחזק ומאמין באמונת חכמים, כי הנגיעה זו שיש לו משהו ברוחניות, הוא מחשיב את זה, והאדם מאמין באמונת חכמים, שיש נחת רוח להבורא מעבודה זו יותר משאר עבודות מה שהאדם חושב. שדוקא בזמן שהאדם חושב מה שהגוף מסכים לעבודה, מזה יש נחת להבורא, אלא האדם מאמין, שדוקא בזמן שהאדם צריך להשתמש עם הלמעלה מהדעת, שהעבודה זו חשובה לפני ה'. לכן מוטל על האדם לעבוד עבודה גדולה, שיהא בידו להחשיב עבודה של שפלות. היינו בזמן שאין הגוף מסכים להעבודה, היות כי בזמן שהאדם הלך בשמאל, והוא הבין, שהאדם צריך להגיע לדרגת "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך" שדרשו חז"ל "בשתי יצריך", היינו שגם עם יצר הרע צריך להסכים להיות עובד ה', וממילא בזמן שהאדם רואה שאין הגוף מסכים לעבודה, האדם אומר אז, שבין כך ובין כך אין טעם בעבודה זו, ולמה לו לתת יגיעה בחינם, ומכל מקום הוא מאמין שזהו עבודה חשובה.

וזהו על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, (מאמר אמונת רבו, תש"ג), שמטרם שהאדם זכה לבחינת רשות היחיד, היינו שכבר אין לו רשות הרבים, שהיא בחינת שתי רצונות, היינו רצון להשפיע, אבל הוא רוצה לשמש גם עם הרצון לקבל לעצמו, אין האדם מסוגל לדעת את חשיבות עבודתו, דהיינו שיכול להיות, שהאדם חושב שעבודתו הוא בחינת ירידה, ואינו אמת, וכמו כן האדם חושב לפעמים על עבודתו, שהיא בחינת עליה, וגם כן אינו אמת, אלא האדם צריך להאמין באמונת חכמים, מה שהם אמרו, שהאדם צריך ללכת בדרך שירגיש שלימות בעבודה, אפילו שהיא בחינת שפלות בתכלית, אבל גם קצת צריכים ללכת בבחינת שמאל, בשיעור שישמש את הימין כנ"ל.

ובהאמור יש לפרש, מה שכתוב "מה טובו אוהליך יעקב", היינו שהאדם צריך לראות, ולהשתדל להחשיב ולתת תודה לה' בזמן שהוא נמצא בתוך "אוהל י-עקב", היינו במצב של עקביים, שהיא בחינת סוף דקדושה, ולומר "מה טובו", היינו שאין לו שכל מספיק להחשיב את המצב הזה, ולומר שהוא מצב טוב, ולתת תודה לה', ואח"כ ע"י זה שהוא מחשיב את "אוהל י-עקב", הוא יזכה לבוא "למשכנותיך ישר-אל", שישראל כבר נקרא בחינת ראש, נמצא, שע"י מדרגת י-עקב יזכה לבחינת גדלות וראש המדרגה, הנקרא בחינת "משכנותיך ישראל".