חקק חקיקה באור עליון

[גליף גלופי בטהירו עילאה]

1. כשעלה ברצונו של המלך להאציל ולברוא העולמות, הניצוץ הקשה חקק חקיקה באור העליון. חקק חקיקה, פירושו, הסתלקות וצמצום האור, המשאיר המקום פנוי וריק מאור, ונבחן כמו חקיקה, כי מטרם הבריאה היה אור העליון ממלא את כל המציאות. וכשעלה ברצונו לברוא העולמות, עשה חקיקה באור העליון, שצמצם וסילק האור מסביב למלכות. ובחקיקה זו נעשה מקום לכל העולמות.

ניצוץ, ניצוץ אש. קַשְׁיוּת, כוח דין קשה שבכלי המלכות, שמסיבתו הצטמצם והסתלק האור מסביב למלכות.

כשהאורות רוצים לצאת ולהתגלות, הניצוץ הזה, שבו כוח הדינים, המכונים צבעים, היכה בהתפשטות ההיא דאור העליון, ונלחצה ההתפשטות לאחוריו. ומתוך הלחץ וההכאה, יוצאים האורות הדקים האלו, ונשמעים כאחד עם התפשטות אור העליון. והאורות הדקים הללו מכונים בשם או"ח, והתפשטות אור העליון מכונה בשם או"י.

אז הניצוץ הזה גילה בהם צבעים, שינויי מדרגות, ונצבעו כולם יחד, הן או"ח והן או"י, בד' גוונים, לבן אדום ירוק ושחור. והם ד' המדרגות חו"ב תו"מ.

והניצוץ הזה עולה בהארה מלמטה למעלה, המכונה ראש. ויורד, בהתהפכות ההארה להאיר מלמעלה למטה, המכונה גוף. והניצוץ הזה נקרא הניצוץ הקשה.

הניצוץ הזה תיקן והיכה בכל נטיעות המאורות, ואומר לכל אחד, גְדַל. כלומר, מתוך ההכאה שלו בהתפשטות אור העליון כנזכר, יוצאים כל שיעורי הקומה של כל המדרגות כולן שבעולמות, והוא מודד מידת גודלה של כל מדרגה.

הניצוץ הקשה, הוא ניצוץ הבוטש על התפשטות אור העליון, ומעלה או"ח ומלביש אותו, שמהבטישה הזו נולדות ויוצאות כל המדרגות כולן. ועניינו הוא כוח הצמצום שבכלי המלכות, שלא לקבל אור העליון, שנתקן אח"כ גם במסך קשה, המכונה בשם מעיין. אמנם כאן המדובר הוא בתחילת יציאת הניצוץ הקשה מא"ס, שעוד לא נתקן במסך, אלא שהוא כוח הדין, שגרם לצמצום האור מכלי המלכות.

הניצוץ הקשה יצא והתהווה בתוך הסתום מכל סתום מא"ס, בחינה אחרונה של א"ס, מלכות דא"ס, צורה בבחינת גולם. כלומר, שצורת הדין הייתה עוד בבחינת הִיוּלִי בלתי ניכרת כלל. הניצוץ הקשה היה ניצב ותחוב בתוך עיגול, כלומר במרכז העיגול, שהוא כטבעת, לא היה לבן ולא שחור, לא אדום ולא ירוק.

ביאור הדברים. כי מטרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור העליון הפשוט ממלא כל המציאות. ולא היה שום מקום פנוי, בשביל מציאות נאצלים ונבראים. ולא היה שם ראש וסוף, אלא הכול היה אור פשוט בהשוואה אחת. והוא נקרא אור א"ס.

וכשעלה ברצונו הפשוט, לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים, יצא הניצוץ הקשה, כוח הדין שהתגלה בתוך המלכות, שיצא מא"ס, וחקק חקיקה באור העליון. והצטמצם האור, והסתלק מתוך כלי המלכות ומסביב לה. הסתלקות האור הזה מכונה חקיקה באור העליון, כי נעשה שם חלל ריק מאור. ובחלל הריק הזה יצאו אח"כ כל העולמות ואשר בהם.

ומתוך שהניצוץ הקשה, כוח הדין, יצא והתהווה זה עתה מבחינה אחרונה דא"ס, לכן עוד לא היה יכול להתגלות בו שום דין. אלא רק שורש, שממנו התפשטו והתהוו אח"כ כל הדינים בעולמות. והוא עצמו היה בצורה גולמית וכוח היולי בלבד, שעוד לא הייתה ניכרת בו שום צורה של דין.

וכן המקום המצומצם, החלל הפנוי, שהאור הסתלק משם, היה ג"כ בהשוואה אחת, שלא הייתה ניכרת שם צורת דין כלל, שזה מכונה צורה עגולה. שכוח הדין היה נעוץ במרכזו של העיגול בנקודה האמצעית, שהוא שם כמו ציר, שכל העולמות סובבים עליה כדי להמתיק אותה ולתקן אותה.

וכן לא היה שם בחלל שום גוונים. כי הגוונים הם בחינת דינים, העושים שינויים במדרגות. ועוד לא ניכר שם שום דין.

והזוהר אומר, לא לבן, כי לבן מורה על אור החכמה, שאין בו שום גוון ודין. וכיוון שהאור הסתלק והצטמצם משם, הרי אין שם לבן. וכיוון שהסתלק האור, הרי יש שם גוון שחור, המורה על חיסרון של אור? ואומר, שגם שחור אין שם. ולא אודם, גוון הבינה. ולא ירוק, גוון הת"ת.

כאשר מדד שיעור קומה, עשה גוונים, להאיר לתוך החלל והחקיקה. כי אחר הצמצום והחקיקה, המשיך התפשטות קו אור מאור א"ס לתוך מקום החלל הפנוי. אשר ראש העליון של ההתפשטות נמשך מא"ס עצמו ונוגע בו. וסיומה של ההתפשטות היה במקום הניצוץ הקשה, העומד בנקודה האמצעית במרכזו של העיגול. כי משום שהניצוץ הקשה מעכב את אור העליון מלעבור דרכו, לכן הסתיים האור שם.

והתפשטות קו אור זה, כוללת בתוכה ד' גוונים: חו"ב תו"מ. והם המאירים בתוך המקום המצומצם. שנאמר, כאשר מדד שיעור קומה, עשה גוונים, להאיר לתוך החלל והחקיקה. שבעֵת התפשטות קו האור, נעשו הגוונים להאיר למקום. אבל מטרם זה, לא היה במקום המצומצם שום גוונים.

שתי פעולות יש בניצוץ הקשה:

א. הזיווג דהכאה, שממנו נמשכות כל המדרגות. ופעולה זו היא במלכות של ראש, המעלה או"ח מלמטה למעלה, ומוציא ע"ס של ראש. וכן מתהפך להאיר ממנו ולמטה, ומוציא ע"ס של הגוף.

ב. פעולת הסיום של כל מדרגה. כי בעת שמתפשטות הע"ס דגוף של המדרגה מלמעלה למטה, מכתר עד המלכות, לא יוכל האור להתקבל במלכות דגוף, מחמת הניצוץ הקשה אשר שם, המעכב על האור ואינו מניח לו להתפשט שם, וע"כ ההארה מסתיימת.

מא"ס יוצא הניצוץ הקשה, להמשיך עטרות ומוחין לכל המדרגות, שכל המוחין נמשכים ע"י זיווג דהכאה של הניצוץ הקשה. ופעולה זו של הניצוץ, היא להנהיג את המלכות, הנקראת ים הגדול, שלא תצא מהשיעור שלה לחוץ.

כלומר, שלא תקבל לתוכה את אור העליון ממקום המסך ולמטה, שעליו כתוב, עד פה תבוא ולא תוסיף. כלומר, עד הגבול של המסך יבוא האור, ולא יוסיף להתפשט עוד. בדומה לחול המגביל ומסיים מימי הים, ודוחה גלי הים לאחוריהם. ומטעם זה מכונה המלכות של ראש מלכות המזדווגת, והמלכות של הגוף מלכות המסיימת.

התפשטות קו אור הוא פרצוף א"ק, כתר לד' עולמות אבי"ע. וכיוון שבהכרח יש בכל התפשטות ד' קומות זו למטה מזו, ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, לכן כולל ג"כ הקו הזה ה' פרצופי א"ק.

בתוך הניצוץ הקשה, יצא מעיין אחד, שממנו נצבעו הגוונים למטה. מעיין אחד, פירושו מסך, שנתקן בתוך המלכות, להעלות או"ח. כי הביטוש, שהוא זיווג דהכאה עם אור העליון, הוא זיווג שלא נפסק, ונעשה המסך כמו מעיין נובע או"ח בלי הפסק. גוונים, פירושו דינים. נצבעו, פירושו התגלות דינים. למטה, פירושו בספירות של הגוף.

כי הארת או"ח מאירה מלמטה למעלה, ומלמעלה למטה. הארתו מלמטה למעלה מכונה ראש. ובהארת הראש עוד לא נגלו גוונים. אלא רק בהארתו מלמעלה למטה, המכונה גוף, שם ניכרו ד' הגוונים. ולכן נאמר, שנצבעו הגוונים למטה. כלומר, שבהארה מלמעלה למטה נגלו הגוונים, ולא בהארה שמלמטה למעלה.

ולא יכלו הדינים להתגלות מלמטה למעלה, כי עליון ותחתון הם תמיד סיבה ומסובב, שהתחתון מסובב מהעליון. וכיוון שהניצוץ הקשה נמצא למטה במלכות של ראש, ומאיר מלמטה למעלה, אין הסיבה, ט"ס עליונות, מתפעלת כלום מהחסרונות של המסובב שלה, המלכות.

אבל הגוף, מסובָב מזיווג דהכאה של הניצוץ הקשה, ונמצא הניצוץ הקשה סיבה אליו, לכן מתגלים בו הדינים של הניצוץ הקשה, כי כל כוח הדינים, אשר בסיבה, מתגלים במסובב ממנה. ומכאן, שכל בחינת עוביות וחיסרון, לא תוכל לפעול אלא רק ממקום מציאותה ולמטה, ולא כלום ממקום מציאותה ולמעלה.

2. הסתום מכל סתום מא"ס, מלכות דא"ק, האציל ב' פרצופים, בקע ולא בקע, אוויר שלו לא נודע כלל. פרצוף אחד בבחינת בקע, יציאת חצי מדרגה, ו"ק בחיסרון של ג"ר. והשני בבחינת לא בקע, יציאת מדרגה שלמה. אוויר שלו, קומת רוח, שהיא ו"ק בחיסרון של ג"ר, לא נודע, שאין שם זיווג להמשכת ג"ר. נודע, פירושו, זיווג להמשכת הג"ר.

ביאור הדברים. הזוהר מתחיל לבאר איך יצאו ה' פרצופי אצילות ממלכות דא"ק. ומבאר, איך המלכות דא"ק האצילה את פרצוף הכתר דאצילות, הנקרא פרצוף עתיק ונוקבא דעתיק. אשר הנוקבא דעתיק יצאה ממנה בבחינת בקע, והזכר דעתיק יצא ממנה בבחינת לא בקע. בקיעה זו היא שיתוף מדה"ד במדה"ר, המכונה צ"ב דא"ק.

וזה כמו שלומדים, שבתחילה עלה במחשבה לברוא העולם במדה"ד. שהכוונה היא על מלכות דא"ק, שמזיווגה יצאו פרצופי א"ק, שהיא מדה"ד. רָאה, שאין העולם מתקיים, והקדים מדה"ר ושיתפה למדה"ד. ראה, שאין קיום לעולמות, העלה מדה"ד, מלכות דא"ק, לבינה דא"ק, מדה"ר. כלומר מלכות המזדווגת, שעמדה בסוף ספירות דראש, עלתה במקום בינה דראש, ושם עשתה זיווג דהכאה עם אור העליון.

והאו"ח שלה, העולה מלמטה למעלה, הלביש ב"ס כו"ח בלבד, וג"ס בינה וזו"ן דראש ירדו מראש ונפלו לגוף. ומלכות המסיימת, שעמדה למטה מכל ספירות הגוף, עלתה ועמדה בבינה דגוף, בחצי ספירת הת"ת, בנקודת החזה. כי ת"ת נבחן לבינה דגוף. וסיימה את הפרצוף במקום נקודת החזה. והבינה וזו"ן דגוף, לא יכלו לקבל שום אור, להיותם נמצאים למטה ממלכות המסיימת, ויצאו לגמרי מאצילות.

מסיבת עליית המלכות במקום בינה, נבקעה כל מדרגה לשתיים. אשר חציה נשאר במדרגה, וחציה התחתון יצא וירד למדרגה שמתחתיה. וחצי מדרגת הראש ירד לגוף, וחצי מדרגת הגוף ירד אל מתחת לאצילות. לפיכך נבחן, שכל פרצוף היוצא ע"י שיתוף מדה"ר בדין, יוצא בבקיעת מדרגה לב' חצאים.

וכשהאצילה מלכות דא"ק את עתיק דאצילות, האצילה את הזכר דעתיק בבחינת לא בקע, בלי שיתוף של מדה"ר. ויצא עתיק במדרגה שלמה, שלא נבקע לב' חצאים. ואת הנוקבא דעתיק האצילה בשיתוף מדה"ד ברחמים, ויצאה בבקיעת המדרגה, רק בכו"ח בראש ובכו"ח בגוף. ובינה ת"ת ומלכות דראש נפלו לגוף, ובינה ת"ת ומלכות דגוף נפלו למטה מסיום כל המדרגה דאצילות. כי נעשה סיום חדש של אור העליון, מקום החזה דגוף, ששם חצי בינה דגוף. וסיום החדש הזה נקרא פרסא.

והטעם, שפרצוף עתיק ונוקבא שלו כולל ב' בחינות ביחד, הוא כדי שיהיה אמצעי בין פרצופי א"ק, שיצאו בבחינת לא בקע, לבין פרצופי ד' עולמות אבי"ע, שיצאו בבחינת בקע. שלזכר דעתיק יש השתוות עם א"ק, ונוטל מא"ק ומשפיע לנוקבא שלו. והנוקבא דעתיק, שיש לה השתוות עם פרצופי אבי"ע, משפיעה אל אבי"ע.

הסתום מכל סתום מא"ס, המלכות דא"ק, האצילה פרצוף אחד שהוא עתיק דאצילות בבחינת בקע ובבחינת לא בקע. הזכר דעתיק בבחינת לא בקע, והנוקבא דעתיק בבחינת בקע. והקדים בקע, נוקבא דעתיק, אל לא בקע, זכר דעתיק, משום שנוקבא דעתיק קודמת לזכר דעתיק, כי הנוקבא נאצלה ויצאה בג"ר דנקודים, והזכר יצא בעולם האצילות.

אוויר שלו, קומת רוח, שהיא ו"ק בחיסרון של ג"ר, לא נודע, שאין שם זיווג להמשכת ג"ר. ה' קומות הן נרנח"י. קומת הרוח נקראת אוויר. ובחינת בקע, שאין שם אלא רק ב"ס כו"ח, תוכל לקבל ב' אורות נ"ר. וחסרה מג' אורות, נשמה חיה יחידה, מפני החיסרון של ג' הכלים בינה ת"ת מלכות, כנודע בערך ההופכי בין אורות לכלים, שבכלים העליונים גדלים תחילה, ובאורות התחתונים נכנסים תחילה. ולכן נאמר, קומת אוויר דעתיק, בחינת בקע דעתיק, הנוקבא שלו, לא נודע, כי אין לו זיווג, שימשיך ג' אורות נשמה חיה יחידה. כי הזיווג מכונה דעת, כמ"ש, והאדם ידע את חוה אשתו.

עד שמתוך הכאה דבחינת הבקיעה שבעתיק, שהיא נוקבא דעתיק, האירה נקודה אחת סתומה עליונה, פרצוף א"א דאצילות. הכאה, היא זיווג דהכאה, שממנו נאצלות ויוצאות כל המדרגות כולן. והנה באמת נקודה היא שֵׁם המלכות תמיד. ומה שא"א מכונה בשם נקודה עליונה, הוא להורות על ההבדל והחידוש שבו כלפי הנוקבא דעתיק, שיש לו מלכות הממותקת במדה"ר, העומדת להתוודע, להזדווג להמשכת הג"ר.

ומלכות זו הממותקת מכונה נקודה עליונה. כי הנוקבא דעתיק לא נודעת, משום שהיא מתוקנת גם בנקודה תחתונה, הנקראת מנעולא. כי הגם שהיא בבחינת בקע, מלכות הממותקת במדה"ר, הנקראת מפתחא, מ"מ יש לה ב' נקודות, גם המלכות הבלתי ממותקת. ולכן לא נודעת. הרי שכל החידוש בא"א כלפי הנוקבא דעתיק, הוא בנקודה עליונה שבו. לכן מכנה אותו הזוהר בשם נקודה עליונה בהרבה מקומות.

ומה שנקרא נקודה סתומה, הוא בשונה ממלכות דא"ק, הנקראת סתום מכל סתום. אבל המלכות שבא"א נקראת בשם סתומה בלבד, שהיא למעלה מנקודה לא נודעת כלל. ומשום זה נקראת הנקודה בשם ראשית, שפירושו, מאמר ראשון לכל המאמרות.

המילה בראשית חלה על פרצוף א"א דאצילות, שהוא הנקרא בשם ראשית. מטעם שהוא הפרצוף הראשון, שממנו מושפעים כל המוחין שבעולמות. אבל מפרצופים שלמעלה ממנו, מפרצופי א"ק וזכר ונוקבא דעתיק, אין מגיע מהם שום מוחין לעולמות, כי הם לא נודעים כלל, שאין בהם זיווג להשפיע מוחין.

כי פרצופי א"ק ועתיק דכורא נתקנו במלכות דמדה"ד הבלתי ממותקת, שאין העולם מתקיים בה. ואפילו נוקבא דעתיק אינה משפיעה מוחין, להיותה נכללת מב' הנקודות יחד, ולכן היא ג"כ לא נודע.

ונמצא שהפרצוף הראשון שנודע הוא פרצוף א"א, להיותו מתוקן בנקודה עליונה הממותקת לבדה, המפתחא. וע"כ נברא א"א בשם ראשית. ולפיכך האריך הזוהר לבאר עד כאן, מראשית הצמצום עד זכר ונוקבא דעתיק דאצילות, כדי להורות לנו, שפרצוף א"א הוא הנושא לנקודה עליונה, והנקרא ראשית, ונרמז במילה בראשית שבתורה.

משא"כ כל אלו הפרצופים והעולמות שקדמו לו. כי הם לא נודעים ואינם משפיעים לתחתונים. וע"כ לא נמצאת עליהם שום מילה בתורה, כי מה שלא נשיג לא נדעהו בשם ומילה. ותחילת השורש להשגה מתחילה רק בא"א, שהוא נודע, אמנם רק בבחינת שורש להשגה. ולכן מכונה בשם בראשית. ולכן הוא בהכרח מילה ראשונה שבתורה, כי תורה היא בחינת השגה.