סוד הספירות, הוא סוד אצילות, וגדרם הוא חלק שנתן האין סוף ואין תכלית, שדרך בו ישיגו אותם, ומחֵלֶק מכירים הכל, פירוש, שהספירות הם אלקיית, ולאלקיית אין גדר מקום, כי הגשמיים לא יפסיקו את הרוחניים, וכל הקירות לא יחלקוהו, על כן אינך צריך לרומם עולם האצילות למעלה מכיפת הרקיע, כי הוא נמצא עמך תחת גג ביתך ובלבך, כמו למעלה מכל הגלגלים, כמובן, ופשוט הוא, אלא המה בחינת אלקיית, מה שניתן להשגת הנבראים. (הנבערים)
דרך משל מהכרת האדם, כי (משלי יב ח) "לפי שכלו יהלל איש". והוא עיקר האדם, ואיברי גופו כמו לבוש לו. הכרת רוחניותו, שהיא העיקר, המה כמו הדמיון והזכירה, והרגשים שלו. והכרת גשמיותו, שהיא רק לבושו, המה האיברים, ידים, רגלים, חוטמו, עיניו וכו'. וכשפוגשים בחושך אדם שמכירים, הוא בא במוחו, בחוטמו, בעיניו, ידיו ורגליו, אבל לא עליהם פונה הכרתך באמת, כי כל הגשמיים שוים, אלא הכרתך פונה אל שכלו ומזג דעתו והנהגתו, שכל זה הם ענינים רוחניים, ומכל מקום באים בחושך, כגשמיים, דהיינו, בהתמדת ההסתכלות על הילוך והנהגת איבריו, אתה מכיר על ידם דעתו ונשמתו שרק זה העיקר בהכרה. וזהו מחמת שכח הפועל בנפעל, והגם שעל ידי אבריו הגשמיים, הכל נעשה, מכל מקום, ידוע שאין להם כל כח בפני עצמם, אלא שכל האדם ונשמתו פועל בהם, והמה רק נפעלים הימנו, לכן בהסתכלות על מנהג הנפעלים, מכירים מעלת וחשיבות כח הפועל לגמרי, כפי ההתמדה אתו.
לפי זה נבין, שאיש האלקי, שהתברר לו סוד השגחה פרטית לאמיתה, נמצא שהוא מכיר רבונו לאמיתו, כמו איש את רעהו, דהיינו, שרואה בכל הנמצאים שבעולם הזה ובכל מקריהם, שהם לבורא, כמו גוף, לנשמה. כי לולא שפעו התמידי עליהם, הרי הכל חרב בין רגע, כמו ביציאת הנשמה מהגוף, שמיד הוא חלל חרב, על כן די לו שמסתכל על מקרי העולם, והוא רואה באלקיית ממש, כי כח הפועל בנפעל, ומכל מקום הכרה זו אינה מצויה לכל, זולת למקימי התורה ותנאיה, וזה סוד קו ונקודה.
כי באמת נקודה זו אינה פנויה וחללה, כי כבר מלאה כל טוב, אלא צריכה להתברר לחושי האדם במשך זמן, ודרך הבירור הוא בחינת הקו הנ"ל, מלשון, (תהלים מ ב) "קוה קויתי". סוד, (שם נא ח) "בטחות ובסתם חכמה תודיעני". ודומה לקוי אור היורדים מהשמש, שאינו נהנה אלא המזדמן למקומה, ולוא ישב אדם לאור השמש כל היום, לא יוליך עמו כלל בבואו כרגע במקום אפלה כמושג, ומקומה של פגישת הקו בעולם הוא במקום אמונה, כמו שכתוב, (שה"ש ד ח) "תשורי מראש אמנה".