תשנ"א - מאמר כ"ד
1991 - מאמר 24
הנה הזה"ק אומר (ויקרא ד' ל"א ובהסולם אות צ"ד) וזה לשונו "ומשום זה ברא אותו זכר ונקבה, שיהיה שלם כעין של מעלה. ויצאו ממנו ומאשתו בן ובת, ואז הוא אדם שלם, כעין של מעלה, והוא משלים למטה, כעין השם הקדוש העליון, כי י"ה ה"ס או"א, ו"ה ה"ס בן ובת. ואז נקרא השם הקדוש העליון עליו. ואדם שאינו רוצה להשלים את השם הקדוש למטה, דהיינו להוליד בן ובת, טוב לו שלא נברא, שהרי אין לו חלק כלל בשם הקדוש", עד כאן לשונו.
ויש להבין, מה מרמז לנו זה בעבודה, היינו, שאם אין לו בן ובת טוב לו שלא נברא".
ידוע, שיש לנו להבחין בעולם ב' דברים:
א. מטרת הבריאה, שהיא "להטיב לנבראיו", היינו שהנבראים יקבלו טוב ועונג, שבגלל זה ברא טבע בהנבראים, שיהיה להם רצון וחשק לקבל הנאה ותענוג. ואם הנבראים מקבלים ממנו את הטוב ועונג, מזה יש נחת רוח להבורא, שהם מקיימים את רצונו ונהנים ממנו.
ב. תיקון הבריאה, היינו בכדי שהנבראים לא ירגישו בחינת "בושה" בעת קבלת התענוגים לכן הנבראים צריכים לקבל את התענוגים רק מטעם להנות את הבורא ולא לתועלת עצמם. זאת אומרת מה שהם רוצים להנות מהחיים, הוא בגלל שהבורא רוצה בכך והם מצד עצמם מוכנים לוותר על התענוגים, מטעם שהם רוצים להיות דבקים בה', שזה נקרא "השתוות הצורה".
לכן אנו מבחינים אצלנו, ב' מיני כלים:
א. "כלים דהשפעה" והאור הנמשך בתוכם נקרא בשם "אור דחסדים". והאור הזה נקרא "אור הזכר", משום שהכלי שהאור מלובש בו הוא כלי דהשפעה, וזכר נקרא "משפיע".
והאור המתלבש בכלים דקבלה נקרא בשם "אור החכמה" או "אור החיים", והכלי דקבלת האור החכמה נקראת בחינת "נקבה", היינו בחינה מקבלת, שפירושו, היות שאור הזה נקרא "אור של מטרת הבריאה", שהיא "להטיב לנבראיו", היינו שהבורא הוא הנותן ורוצה שהתחתונים יקבלו, לכן נקרא הכלי קבלה בשם "נקבה", שהיא המקבלת מהבורא, והבורא הוא המשפיע.
מה שאין כן "בכלים דהשפעה" הוא להיפך, התחתון משפיע לעליון. לכן נקרא התחתון על שם זה בחינת "זכר", משום שהוא המשפיע והעליון הוא המקבל, על דרך שאמרו חז"ל (זהר ויקרא, דף ל"ג אות צ"ח) "ישראל מפרנסי לאביהן שבשמים".
ובהאמור יוצא, שסדר העבודה הוא, היות שהאדם נברא עם טבע של רצון לקבל לתועלת עצמו, לכן תחילת עבודת האדם היא, שהאדם צריך להשתדל להגיע למצב, שכל מה שהוא עושה יהיה הכל לתועלת ה'. וכאן האדם מתחיל לעבוד ולעשות כל מה שבידו, היינו שמקיים תו"מ בכדי להגיע על ידי זה לבחינת "הכרת הרע", היינו שהתו"מ שהוא מקיים, הוא רוצה שכר עבורם, והשכר הוא, שתהיה לו "הכרת הרע". כלומר, שידע בהרגשה ובידיעה, שהרצון לקבל לעצמו הוא דבר רע ומזיק לחיים שלו, היינו שלא יכול לזכות לחיים רוחניים בסיבתם. וזהו השכר שלו, שזה נקרא "הכרת הרע", שעכשיו הוא מכיר, שהרצון לקבל לעצמו הוא המזיק והמלאך המות שלו.
לכן, אם האדם אומר, שהוא עוד לא מרגיש שהרצון לקבל הוא המלאך המות, הוא צריך לדעת, שזה נובע שחסר לו אור לראות את האמת, כי בחושך לא רואים. ואור נקרא "תורה", כמו שכתוב "ותורה אור". לכן הוא צריך להרבות בתורה על הכוונה שיקבל אור מהתורה, שיאיר לו לראות את האמת, מי שהוא השונא והמלאך המות שלו, שלא נותן לחיות חיים אמיתיים, שהם חיים רוחניים.
לכן כשהאדם בא לפעמים למצבים, הנקראים "ימים שאין בהם חפץ", כלומר שאין לו כח לעשות שום דבר, היינו לא במחשבה ולא בדיבור ולא במעשה, והטעם, היות שהבורא ברא את האדם לעשות, כמו שכתוב "אשר ברא אלקים לעשות", לכן, בזמן שהאדם רואה, שאין לו התקדמות בעבודה, אז נאבד מהאדם את כלי עבודה, זאת אומרת, שחסר לו חומרי דלק. ואז השאלה היא, מה על האדם לעשות, כשהוא נמצא במצב הזה.
והתשובה היא, כי האדם צריך אז להאמין "למעלה מהדעת", שגם המצב הזה, היינו במצב שאין לו שום חסרון, שיעורר בו, שיכולים למלאותו, אלא שעכשיו הוא רוצה להשלים עם המצב שבו הוא נמצא, זה בא מצד ה', שנשלח לו בכוונה תחילה. וזה הוא מטעם "כיתרון האור מתוך החושך".
כלומר, בזמן שהאדם רואה, שהוא נמצא במצב ירידה, ואח"כ כשיזכה לצאת מהמצב הזה, אז ידע להעריך את החשיבות של מצב העליה. כלומר, שאז הוא יכול להבחין בין אור לחושך. ויהיה בידו לתת תודה להבורא, על זה שקירב אותו לרוחניות. ואז, כשהוא מעריך את החשיבות שבדבר, אז יהיה בידו כח להמשיך אור תורה, כי אז "ברוך מתדבק בברוך". כלומר, לפי שיעור שהאדם מעריך את שלימותו, עד כמה שהוא "ברוך" בחלקו, שהבורא קירב אותו, בשיעור הזה הוא יכול להמשיך ברכה, כמו שכתוב "שברוך מתדבק בברוך".
לכן אם אין לו חושך, אין בידו כח להעריך את האור. אם כן אין האדם כל כך בשמחה, מכפי שהוא יכול לקבל מבחינת התקרבות לה', אם היה יודע להעריך את מצב של העליה. ולכן מדה כנגד מדה. וכפי שיעור שהוא מודה ומשבח להבורא עבור זה שקירב אותו אליו, והאדם מרגיש עצמו "לברוך ה'", באותו שיעור הוא יכול להמשיך שפע מלמעלה. נמצא, שזה נראה, כאילו שיעור השפע, שהאדם יכול להמשיך, הוא לפי מצב שהוא נמצא בבחינת ברוך, כנ"ל.
וכשהאדם מתגבר ומבקש עזרה מה', לאחר שכבר בא לידי החלטה, שיש לו מזיק בלב, הנקרא "רצון לקבל", ואין בידו לצאת ממנו, היינו לאחר כמה עליות וירידות שהיו לו, ולבסוף הוא רואה, שנשאר בערום וחוסר כל, אז תפלתו היא בעומק הלב, כלומר שהוא רואה, "אם אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו".
והגם שהאדם יכול לומר, שהוא מאמין "למעלה מהדעת", שרק הקב"ה עוזרו, אבל בתוך הדעת אין לו הרגשה כזו, מטעם שהאדם יודע, שהוא בעצמו נתן הכוחות והיגיעה להשיג משהו ברוחניות. מה שאין כן בזמן שהאדם, לאחר כל היגיעות, הוא רואה שאין הוא מסוגל לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו, אז הוא רואה בתוך הדעת, שרק ה' יכול לעזור לו.
נמצא מה שאמרו חז"ל "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו", אין הוא צריך להאמין בזה "למעלה מהדעת", כמו שסתם עובדי ה', שמקיימים תו"מ, שהם מאמינים "למעלה מהדעת", שכך הוא, שהבורא עוזר להם. אלא, באלו אנשים, שהם רוצים לעבוד בעל מנת להשפיע, אצלם זהו בתוך הדעת, עד כדי כך, שהם צריכים להאמין למעלה מהדעת, שה' כן יכול לעזור להם לצאת משליטת הרצון לקבל.
וזה הוא כמו שכתוב בזה"ק על המרגלים, שאמרו, שאין בעל הבית יכול להציל את כליו. ואמר על זה אאמו"ר זצ"ל, שהפירוש הוא, שהמרגלים, שדברו לשון הרע על ארץ ישראל, הכוונה על ארץ, שהיא בחינת "מלכות", שהמרגלים אמרו, שגם הבורא לא יכול לעזור להציל את כליו, היינו "כלים דקדושה", היינו "כלים דהשפעה". נמצא שזה כולם ידעו, שאין זה בידי אדם לצאת משליטת קבלה עצמית, אלא שצריכים להאמין שה' כן יכול לעזור.
ואז באות לאדם הספיקות, שאם זה נכון, שה' כן יכול לעזור בזה, הלא הוא אומר, שכבר כמה פעמים ביקש מה', שיעזור לו, שיתן לו את הרצון להשפיע, ושיזכה לאהבת ה', ולא מקבל שום תשובה על תפלותיו. אם כך קשה לו אז להאמין, שה' כן יעזור לו. וממילא, לאחר כל היגיעות, שעברו עליו, והוא אינו בורח מהמערכה, וזוכה להשיג את הרצון להשפיע, אז הוא רואה בתוך הדעת, "שאלמלא אין הקב"ה עוזרו אינו יכול לו".
נמצא עתה, לאחר שהקב"ה עזר לו וקבל את תפלותיו, שהיה מבקש מה' שיעזור לו, כמו שאומרים, "הוא יפתח לבנו בתורתו, וישם בלבנו אהבתו ויראתו, ולעשות רצונו, ולעבדו בלבב שלם", איך הוא משבח לה', על מה שעזר לו על תפלותיו, וכמה הוא מחשיב את שיעור הברכה, מה שקבל מה'. נמצא, שעכשיו האדם נקרא "ברוך" אמיתי. ולפי ערך זה אומרים "ברוך מתדבק בברוך", אז הוא יכול לקבל הארה גדולה ביותר, משום שבחינת "הברוך" שלו היא בשיעור גדול, כנ"ל.
אולם, לאחר שהאדם זכה לכלים דהשפעה, האדם נקרא שהוליד בן, היינו "זכר", היינו כנ"ל, שהשיג "כלים דהשפעה", שזה נקרא, שזכה כבר לבחינת "תיקון הבריאה", שהיא בחינת "חסד", היינו לעבוד את ה' עם כלים דהשפעה, הנמשך מלמעלה (מבחינת זעיר אנפין, שמשם נמשך החסדים, שז"א נקרא "זכר", המשפיע חסדים). נמצא, ההכנה נקראת "אב", שההכנה לדבר נקרא "סיבה", והמסובב נקרא "תולדה". וזה נקרא, שהאדם הוליד בן זכר, שהוא קבל עכשיו את הרצון להשפיע, שהיא בחינת תיקון הבריאה, שעל ידיו יוכלו לקבל את הטוב ועונג.
נמצא, לאחר שכבר יש לו בן, הנקרא בחינת "תיקון הבריאה", בא עתה הזמן, שהאדם צריך להשתדל ולהשיג את מטרת הבריאה, שהיא "רצונו להטיב לנבראיו", שזה נבחן, שהשפע בא מלמעלה למטה, היינו שהתחתון הוא המקבל, שזה נקרא, שעכשיו "נולדה בחינת בת", היינו המקבלת את האור של מטרת הבריאה, שהיא בחינת נוקבא, המקבלת מן המשפיע, שזה נקרא בחינת "מלכות", ה' אחרונה דשם הוי"ה.
כלומר, שעתה, היינו לאחר שכבר יש לו בן ובת, שהם מרמזים על ו"ה דשם הוי"ה (כי שם הוי"ה הם אותיות י-ה-ו-ה, שי' הוא חכמה, ה' ראשונה היא בינה, שמהם נמשכים בחינת ז"א, הנקרא "חסד", המקבל חסדים. וכמו כן גם מלכות נמשכת מ - י"ה, שהיא מקבלת חכמה, הנקראת "בת"). לכן כשהאדם זכה להוליד על ידי עבודתו בחינת בן ובת, האדם הזה נקרא "שהשלים את השם הקדוש".
מה שאין כן אם לא הוליד על ידי עבודתו בן ובת כנ"ל, נמצא שעוד לא השלים את השם הקדוש. לכן אומר הזה"ק "טוב לו שלא נברא", כי האדם נברא בעולם לעשות תיקונים ולהשלים את השם הקדוש, כמו שאמרו חז"ל על הכתוב (סוף פרשת בשלח) "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק", אמרו "נשבע הקב"ה, שאין שמו שלם, ואין כסאו שלם, עד שימחה שמו של עמלק".
שיש לפרש כנ"ל, כי השם י"ה, הנקראים חו"ב, צריכים להאיר ל - ו"ה, שזה בא על ידי עבודת האדם, המוליד בן ובת. היינו בחינת זכר, שהם כלים דהשפעה, שבהם מאיר אור דחסדים. וגם להמשיך לבחינת מלכות, הנקראת "בת", שהם כלים דקבלה, המאיר בהם אור חכמה. שאז האדם, על ידי עבודתו, משלים את השם הקדוש, הנקרא י-ה-ו-ה. וזה בא על ידי "מחית עמלק", היינו על ידי זה שעוסקים בתו"מ בעל מנת להשלים את השם הקדוש. ואז יגלה השלימות, הנקרא "הוא ושמו אחד".
נמצא, מי שלא השלים את השם הקדוש כנ"ל, שלא הוליד בחינת "בן ובת", היינו שלא תיקן "כלים דהשפעה", שבהם מאיר אור דחסדים, שהוא בחינת זכר, ואפילו שכן הוליד בחינת בן, הנקרא "זכר", אבל עדיין לא השלים את עבודתו להוליד גם בחינת נקבה, היינו כלים דקבלה, שיכנסו לקדושה, שבהם מאיר אור החכמה, הנקרא "בחינת נקבה", שהוא האור המאיר מלמעלה למטה להנבראים, שהמקבלי השפע נקראים "בחינת נקבה" - אומרים לנו, שעדיין לא השלים את עבודתו. לכן "טוב לו שלא נברא, שהרי אין לו חלק כלל בשם הקדוש".
וזהו כנ"ל, כי לא המשיך את ה - ו"ה, כי המשכת האור לבחינת ו"ה תלויה במעשי התחתונים, שזה הוא "אשר ברא אלקים לעשות", שהתחתונים צריכים להמשיך בכח מעשים טובים שלהם. וזה כמו שאומר האר"י הקדוש, "שכל מעשי התחתונים, בין מעשים טובים ובין חס ושלום מעשים רעים, נוגעים רק ב - ו"ה, הנקראים בחינת ז"א ומלכות".
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב "החדש הזה לכם". שיש לפרש בדרך העבודה, היות שאין "חדש תחת השמש", אם כן מהו ענין החידוש, מה שכתוב "החדש הזה לכם". והתשובה היא לכם, שכל ענין החידושים והשינויים הם לכם דוקא, היינו בשבילכם. זאת אומרת, לגבי הבורא כתוב "אני ה' לא שניתי", שפירושו, לגבי הבורא אין שום שינוים. אלא כל ריבוי מדרגות ושינוים הם רק מצד המקבלים. ומדוע כלפי המקבלים יש שינוים, הלא (אין) שינוי ברוחניות. והתשובה היא, היות שאי אפשר לקבל שום אור אלא לפי גודל הלבוש, לכן הלבושים הם עושים שינוים באור, שכפי ערך הלבוש כך הוא ההשגה בהאור.
ומהו הלבוש, שבהלבוש הזה האור מתלבש. הלבוש הזה הוא אור חוזר, שפירושו, היות שנעשה תיקון, בכדי שלא תהא בחינת "בושה" בעת קבלת הטוב ועונג, נעשה צמצום והסתר, שלא רואים את האור, אלא כפי שהאדם מסוגל לקבל בעל מנת להשפיע. היינו, בשיעור זה שהאדם מסוגל לכוון בעל מנת להשפיע, מתגלה אליו האור.
נמצא, שעיקר הכלי, שיכול לקבל האור, הוא בשיעור שהוא יכול להשפיע להבורא, ולא עושה שום דבר אלא לתועלת הבורא. והיות שענין בעל מנת להשפיע הוא נגד הטבע, לכן עבודה זו הולכת לאט לאט. וכפי שיעור התגברות, שהוא מתגבר לעשות בעל מנת להשפיע, בשיעור זה הוא מלביש ומשיג את האור. וממילא נעשה הרבה מדרגות, לפי ערך עבודת המקבלים. אבל מצד המשפיע אין שום שינוי. וזה שכתוב "החדש הזה לכם", היינו כל החידושים הם לכם, היינו זו היא עבודה שלכם, בשבילכם, היינו לצורך התחתונים.
ועיקר העבודה היא, שצריכים התגברות יתירה, שהיא "אמונה למעלה מהדעת", היינו שכל ההתחדשות בעבודה באה מבחינת "אמונה למעלה מהדעת". מה שאין כן אלו אנשים שעובדים בבחינת "אמונה בתוך הדעת", אין להם התחדשות. וזה שכתוב "אין חדש תחת השמש". היינו דוקא תחת השמש אין חידוש, אבל למעלה מהשמש יש חידוש.
ויש להבין מהו פירושו של "שמש", בעבודה. הנה שמש מאיר ביום, שענין "יום" פירושו כמו שכתוב (פסחים ב') וזה לשונו "לאור יקום רוצח, יקטול עני ואביון, הכי קאמר אי פשיטא לך מילתא כנהורא" [כך הוא אומר, אם ברור לך דבר כמו אור השמש] המובן הוא, אם הדבר ברור לך כיום, זה נקרא "שמש", היינו ידיעה. מה שאין כן "לילה" נקרא ספק. נמצא, "תחת השמש אין חידוש", כלומר אם השמש, שהיא הדעת, היא למעלה בחשיבות, היינו שהדעת הוא הסיבה להמעשים, מבחינת זו אין התחדשות בעבודה, כי העבודה אינה מתנגדת להדעת, אין שם חידוש.
מה שאין כן אם האדם רוצה לעבוד למעלה מהשמש, היינו למעלה מהדעת, אז יש לו חידוש בעבודה, היות כל פעם בא אליו הרשע, ושואל שאלת פרעה. ושאלת הרשע הנקראת בחינת "מי ומה". והאדם צריך לתרץ אותם. עבודה זו שייכת לכם. ומן השאלות והתשובות האלו נולדים תמיד חידושים. וזה שכתוב "אין חדש תחת השמש", אבל למעלה מהשמש, היינו למעלה מהדעת, יש חידוש.
הנה העבודה למעלה מהדעת צריכה להיות כניעה ללא תנאי, כלומר שהאדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים בבחינת למעלה מהדעת. שהאדם צריך לומר "אני רוצה להיות עובד ה', אפילו שאין לי שום מושג בעבודה, ואין לי שום טעם בעבודה, ומכל מקום אני מוכן לעבוד בכל כוחי, כאילו שהיתה לי השגה והרגשה וטעם בעבודה, ואני מוכן לעבוד ללא שום תנאי". ואז האדם יכול ללכת קדימה, ואין לו אז שום מקום, שיוכל ליפול ממצבו, מטעם שהוא מקבל על עצמו לעבוד אפילו כשהוא מונח ממש בארץ, היינו שאי אפשר להיות למטה מבארץ.
וזהו כמו שכתוב (קהלת א') "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת". שיש לפרש, שענין "דור הולך ודור בא" בעבודה, שהוא ענין עליות וירידות. כי זה שהאדם משתוקק להגיע לידי ידיעה, היינו שלא רוצה לעבוד למעלה מהדעת, אלא דוקא בתוך הדעת, כלומר שהאדם אומר, שאם הגוף יבין את הכדאיות, לעבוד ולקיים את מצות המלך, אז הוא מוכן לתת יגיעה ועבודה, אבל להאמין למעלה מהדעת, אין הגוף מסכים לזה. והוא עומד ומחכה, מתי הוא יגיע למצב שהגוף יבין את זה, אבל אחרת הוא לא מסוגל לעבוד עבודת הקודש. ולפעמים הוא כן מתגבר על המחשבות ורצונות האלה. וזה גורם לו את העליות והירידות.
אולם אם האדם מחליט, שהוא רוצה לעבוד בבחינת "עפר", היינו אפילו שהוא טועם טעם עפר בעבודה, הוא אומר, שזה חשיבות גדולה אצלו, אם הוא יכול לעשות משהו לטובת הבורא, ולעצמו לא חשוב לו איזה טעם הוא מרגיש, והוא אומר, שעבודה זו, בזמן שטועמים טעם עפר, היינו שהגוף צוחק מהעבודה הזאת, הוא אומר להגוף, שלפי דעתו נקראת עבודה זו בחינת "לאקמא שכינתא מעפרא".
כלומר, שהגם שהגוף טועם בעבודה זו טעם עפר, האדם אומר, שזה הוא קדושה, ואינו מודד כמה טעם שהוא מרגיש בעבודה, אלא שהוא מאמין, שהבורא כן נהנה מעבודה זו, היות שאין כאן שום עירוב של הרצון לקבל, היות שאין לו מה לקבל, כי אין שום טעם וריח בעבודה זו, כי רק טעם עפר יש כאן. לכן הוא מאמין, שזו היא עבודת הקודש, וממילא הוא שש ושמח.
ובהאמור יש לפרש "דור הולך ודור בא", שזה ענין עליות וירידות, שפירושו "דור הולך" היינו, שמצב העליה נסתלק ממנו, "ודור בא" זהו שבאה לו עליה אחרת. וזה הוא בלי סוף. אולם "והארץ לעולם עומדת". מה שאין כן הארץ, שהיא בחינת עפר, שהאדם מרגיש שהוא מונח בארץ, שאין מצב יותר תחתון מכפי שהוא נמצא שם, אם האדם עובד בבחינת הארץ, היינו אפילו בבחינת עפר הוא מסכים לעבוד, זהו "לעולם עומדת", שאין לו שום נפילה, היות שהוא כבר מונח בארץ, והוא מקדש את הארץ.