מהו לפום צערא אגרא

תשמ"ז - מאמר כ"ט
1987 - מאמר 29

הנה אנו מוצאים בדברי חז"ל (אבות פרק חמישי) וזה לשונם "בן הא הא אומר, לפום צערא אגרא". ויש להבין התנאי הזה, מהו זה ניתן להבין "לפי העבודה הוא השכר".

כמו שכתוב (בשיר של "כל מקדש") וזה לשונו "שכרו הרבה מאוד על פי פעלו". אם כן יש להבין, מהו "לפי הצער כך הוא השכר". אלא היה צריך לאמר "לפום עבודתו כך שכרו". אם כן מהו הפירוש "לפום צער הוא השכר".

וכעין זה מצאנו בזהר (כי תצא, דף י"ט, ובהסולם אות נ"ד) וזה לשונו "וכעין זה יהיה הגאולה. אם זכו, יצאו ברחמים, זה שכתוב, בטרם יבוא חבל לה, והמליטה זכר, ויצאו ברחמים. ואם לא מקדים רחמים, יצאו בצער. וטוב שיקדים צער ודין, להמשיך הרחמים. ומשום זה העמידו חכמים בעלי המשנה, לפום צערא אגרא", עד כאן לשונו.

וכמו כן דברי הזה"ק צריכים ביאור:

א. מדוע בכדי להמשיך רחמים, צריכים להקדים צער ודין, כמו שכתוב "טוב שיקדים צער ודין, להמשיך הרחמים".

ב. במה שאמרו "לפום צערא אגרא", היינו "לפום הצער כך הוא השכר". הלא חז"ל אמרו (אבות, פרק ראשון) וזה לשונם "הוא היה אומר, אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס". אם כן, איך מותר לעבוד על השכר. והם אמרו "לפי צערא אגרא". הלא אסור לעבוד בשביל שכר.

ולהבין זה, צריכים מקודם לדעת, את מה הם מכנים "צער", "יגיעה", "דין". ולאיזה שכר הם אמרו "לפי הצער, כך הוא השכר". ידוע, כי "אין אור בלי כלי". כלומר, שלא יכולים למלאות את החסרון במקום שאין חסרון. אלא במקום שיש חסרון, שם שייך לומר, שצריכים למלאותו. ומשום זה ברא הקב"ה חסרון, הנקרא "רצון והשתוקקות לתענוג".

ובחינה זו נקראת "מלכות דאין סוף ב"ה", שזהו המכונה "בריאה". כידוע, שזהו הנקרא "ובורא חושך", בכדי לתת לה אור ותענוג. ולמדנו, שנקראת בחינה זו "אין סוף", מסיבה, שבחינה זו הנקראת "רצון לקבל", בכדי למלאות החסרון שבהשתוקקות לתענוג, לא עשתה סוף, כלומר שעוד לא אמרה "אני לא רוצה להשתמש בכלי זה", אלא כן קבלה את הטוב והעונג.

ואח"כ הכלי הזה שלקח השפע, אמרה "אני לא רוצה להיות מקבל, אלא אני רוצה להיות כדוגמת הבורא, כלומר גם כן להיות משפיע". אבל איך זה אפשר. כלומר, אם אנו מדברים ברוחניות, שהיא משתוקקת להיות בדביקות הבורא, ואיך היא יכולה לומר "אני לא רוצה לקבל". הלא זה נגד כוונת הבורא, היות שרצון הבורא הוא להטיב לנבראיו. ואיך המלכות אמרה "אני לא רוצה, שכוונת הבורא תצא לפועל". כי רצון הבורא לא יכול להתקיים, אלא בזמן שהתחתון מקבל, מה שהוא רוצה לתת. ואם אין התחתון מקבל, אף פעם לא תצא כוונת הבורא לפועל.

והתשובה היא, שמלכות אמרה "כן אני רוצה לקבל, אני לא רוצה ללכת נגד רצון הבורא, שהוא רוצה לתת, כמו שכתוב "רצונו להטיב לנבראיו", אלא אני לא רוצה לקבל מטעם להרגיע את ההשתוקקות שלי, והגם שאני מרגישה חסרון גדול, ואני רוצה למלאות את רצוני עם שפע עליון, מכל מקום מסיבה זו אני לא רוצה לקבל. אלא על כוונה זו הוא תקבל, זאת אומרת, בשביל הרצון לקבל שיש בי. על זה אני רוצה לוותר, היינו שזה ישאר בחלל פנוי בלי שפע. והיות שהמאציל רוצה, שהתחתון יקבל טוב ועונג, מטעם זה אני כן אקבל. כלומר, אני מקבל מטעם שהבורא רוצה לתת. שהנאה שלו היא שהוא משפיע. מסיבה זו אני הולך לקבל. וזה נקרא "מקבל על הכוונה דלהשפיע", כי בזה אני משפיע להבורא, שהרצון שלו הנקרא "רצונו להטיב", יצא לפועלו.

ובלשון הקבלה נקרא זה, שעושה מסך על השפע עליון, ואינה מקבלת אותו, עד שעושה חשבון על השפע הזה, כמה אחוזים היא יכולה לקבל בעל מנת להשפיע, תקבל. והשאר, אם תקבל, זה יהיה בעמ"נ לקבל, זה ישאר פנוי בלי שפע.

ולפי הכלל "מה שרצון בעליון, נעשה חוק מחויב בתחתון", נמצא, זה שהמלכות אמרה, "אני לא רוצה לקבל בעמ"נ לקבל", המכונה "צמצום", גרם שממנה ולמטה כבר יש איסור לקבל בעמ"נ לקבל. ואם כן רוצים לקבל, כבר נעשים נפרדים מהבורא, היות שהוא המשפיע, והמקבל הוא בהפכיות הצורה, ו"שינוי צורה עושה פירוד ברוחניות". ומכאן נעשה מקום לקליפות, שהם נפרדים מ"חיי החיים" והם נקראים "מתים".

ומזה יצאו אח"כ ב' מערכות, קדושה וקליפה. וזהו כמו שכתוב (הקדמה לספר הזהר, אות י') וזה לשונו "ובכדי לתקן דבר הפירוד הזה, המונח על הכלי של הנשמות, ברא יתברך את כל העולמות כולם, והבדילם לב' מערכות, שהן ד' עולמות אבי"ע דקדושה, ולעומתם ד' עולמות אבי"ע דטומאה. והטביע את הרצון להשפיע במערכת אבי"ע דקדושה, והסיר מהם את הרצון לקבל לעצמו, ונתן אותו במערכת העולמות אבי"ע דטומאה. ונשתלשלו העולמות עד למציאות עולם הזה הגשמי, דהיינו למקום, שתהיה בו מציאות גוף ונשמה, וכן זמן קלקול ותיקון. כי הגוף, שהוא הרצון לקבל לעצמו, נמשך משורשו שבמחשבת הבריאה, כנ"ל, ועובר דרך המערכה של העולמות דטומאה, ונשאר משועבד, עד י"ג שנה, והוא זמן הקלקול. וע"י עסק המצות מי"ג שנים ואילך, הוא מתחיל לטהר הרצון לקבל לעצמו, המוטבע בו, ומהפכו לאט לאט על מנת להשפיע. שבזה הולך וממשיך נפש קדושה משורשה במחשבת הבריאה. והיא עוברת דרך המערכה של העולמות דקדושה, והיא מתלבשת בגוף. והוא הזמן של התיקון".

והנה הסדר הנ"ל שאומר, שעד י"ג שנה האדם נמצא בשליטת הקליפות, האדם ממלא כל צרכו בשלימות גמורה, ואין אף אחד מי שלא ילך בתלם זה של זמן קלקול, היות שהדרך הזה הוא טבעי. כלומר, שכל מה שהוא עושה, הוא חס ושלום לא פוגם בהרצון לקבל לעצמו. אבל לאחר י"ג שנים, שהאדם מתחיל לעבוד בתו"מ על הכוונה לצאת משליטת הטומאה, אלא רוצה לעבוד להיפך, היינו שבכח תו"מ שהוא מקיים, יהיה לו הכח לבטל הרצון לקבל, הנמשך מהמערכה של טומאה, כן העבודה הולכת בכבידות, מסיבת שזהו נגד הטבע. [ואני, מ. לייטמן, שמעתי מרבי מורי רב"ש ז"ל, שאת המספר י"ג, בעל הסולם כתב כדי לטשטש הענין].

היות שהאדם נולד ברצון לקבל לעצמו. ופתאום הוא בא להגוף, ואומר לו, שמע, עד עתה היית עובד במחשבה דיבור מעשה לטובת עצמך. ומכאן ולהבא, אני רוצה שאתה תעבוד רק לטובת הבורא. כלומר, שכל המעשים שאתה עושה, יהיה הכל על הכוונה להשפיע נחת רוח ליוצרו.

כשהגוף שומע דברים כאלו, הוא מתנגד בכל תוקף, הן במוחא והן בליבא. ולפי ההתגברותו של אדם, בשיעור זה הוא מגלה את התנגדותו בכל מיני טענות, כמו הטענות של המרגלים, שדברו על ארץ ישראל, כמו שמפרש הזה"ק (שלח, דף כ', ובהסולם אות נ"ט) וזה לשונו "ויעלו בנגב". פירוש, שבני אדם עולים בתוכה, בנגב. היינו בלב עצל. כמי שמשתדל בחנם, ביבשות, שחושב שאין בו שכר, הוא רואה שעושר עולם הזה אבד בשבילה, הוא חושב שהכל אבד.

עוד שם (באות ס"ג) "וישובו מתור הארץ". היינו, שחזרו לצד הרע, וחוזרו מדרך האמת, שאמרו "מה יצא לנו. עד היום לא ראינו טוב בעולם. עמלנו בתורה, והבית ריקם. וישבנו בין הירודים שבעם, ולעולם ההוא מי יזכה, ומי יבוא לתוכו. מוטב לנו שלא היינו יגעים כל כך, טוב הוא עולם העליון ההוא, אבל מי יכול לזכות בה".

ובהאמור רואים אנו, שטענת המרגלים באה רק לאחר היגיעה, שכבר התחילו לעבוד בעמ"נ להשפיע, כמו שכתוב בזה"ק, שאמרו "עד היום לא ראינו שום טוב בעולם. עמלנו בתורה". ועוד אמרו "מוטב שלא היינו יגעים כל כך". שפירושו, שכבר השקיעו עבודה רבה בכדי להגיע בעמ"נ להשפיע, שזה נקרא "ארץ ישראל". כי "ארץ" נקרא רצון, "ישראל" נקרא ישר-אל, כלומר שהרצון שלהם הוא, שהכל יהיה ישר-אל, ישר להבורא, ולא להקליפות, ששליטתם היא ברצון לקבל לעצמו, כנ"ל.

אבל אמרו המרגלים "טוב עולם העליון ההוא, אבל מי יכול לזכות בה". רואים אנו, שהרע שבאדם המפריע מלכנס לדרך האמת, שהוא לעבוד רק בעמ"נ להשפיע, הוא לא מתגלה בפעם אחד. אלא הכל הולך על דרך "זה לעומת זה". כפי שיעור ההתגברות בעמ"נ להשפיע, בשיעור הזה מתגבר העל מנת לקבל.

ומשום זה האדם חושב, שהוא הולך אחורה ולא קדימה. אבל האמת היא, שהוא כן מתקדם. והוא יכול לראות בזה, שכל כמה שהוא משתדל ללכת בעבודה דהשפעה, הוא מקבל יותר משיכה להרצון לקבל. כלומר, שמטרם שהשקיע כוחות ללכת בדרך של השפעה, לא היה לו כל כך משיכה לאהבה עצמית.

מה שאין כן לאחר שנכנס בעבודה דלהשפיע, הוא רואה, במקום שהרצון להשפיע צריך להיות אצלו יותר חזק, והרצון לקבל יותר חלש. והוא שואל, מהו הרויח מעבודתי דעמ"נ להשפיע, שהרצון לקבל נעשה יותר חזק. כלומר, שקיבל אצלו עליה בדרגה, היינו שנעשה יותר חשוב, והרצון להשפיע יותר חלש. כלומר, שהוא אצלו במדרגה יותר נמוכה, לאחר שהתחיל בעבודה זו לקנות כלים דהשפעה.

נמצא, שרק בזמן שהתחיל בעבודה דלהשפיע, באים טענת המרגלים. כלומר, מטרם שהתחיל בעבודה דלהשפיע, ועבודתו היתה כמו כל הכלל, הוא היה יודע, שהוא לומד תורה ועוסק במצות, ולא היה לו שום צער בזמן שהיה עובד עבודתו בתו"מ. מה שאין כן לאחר שהתחיל בעבודה דלהשפיע, אפילו בזמן עבודתו, הוא מרגיש צער ויסורים.

ובאמת טענת המרגלים, שבאה אז במוחו, הוא רואה, שכל מה שהם אומרים, הם צודקים. וזה גורם לו, שהוא "תוהה על הראשונות". כלומר, הוא ברוגז על מי שהכניס אותו בעבודה זו דלהשפיע. הלא הוא היה חי בעולם שכולו טוב, וממש היה מרגיש "אשריך בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא". וכאן ממש הוא שומע מהגוף שלו טענת המרגלים "עמלנו לריק, ובעולם העליון מי יכול לזכות לזה".

נמצא, שהוא מרגיש עצמו מחוסר כל. זאת אומרת, כי עכשיו הוא רואה את האמת, שהרע שבו שולט עליו, ואין לו רשות להמיר את פיו, וללכת נגד רצונו ודעתו של הרצון לקבל לעצמו. וממש הוא מרגיש, איך שהוא נפרד לגמרי מהקדושה, והוא נמצא בקבוצת המתים, היינו בבחינת "רשעים בחייהם קרויים מתים", משום שהם נפרדים מ"חיי החיים", עכשיו הוא מרגיש זה בפועל ממש.

מה שאין כן מטרם שנכנס לעבודה דלהשפעה, הוא היה אומר על עצמו, הוא שייך לקבוצת עובדי ה'. וכל המרץ שהיה לו בעבודה, היה מביא לו כאב וצער, בזה שהיה רואה, שיש אנשים שלא הולכים בדרך ה'. אבל על עצמו היה בטוח פחות יותר, שהוא נקרא "עובד ה'".

ועכשיו הוא רואה, מה עלה בגורלו, בזה שיעצו לו ללכת בדרך הנ"ל. רק צער וכאב, בזה שאין לו עולם הזה. היינו, בעולם הזה הוא רואה, שהוא לא בסדר עם ה'. היינו, שירגיש שהוא רוצה לעבוד לתועלת ה', ולתועלת עצמו אינו רואה סיפוק בה. והגם שלא יכול לצאת מתועלת עצמו, אבל סיפוק גם כן לא מוצא בתועלת עצמו.

ועכשיו בעולם הבא, איך הוא יכול לקוות ולומר לעצמו, שיהיה לו שכר בעולם הבא. הלא הוא רואה עכשיו האמת, שאין לו שום כוונה שיעבוד לתועלת הבורא, שתהיה לו היכולת לומר, מגיע לי שכר בזה שעבדתי עבור ה'.

ובהאמור אנו רואים, שדוקא בזמן שהאדם מתחיל ללכת בדרך של השפעה, אז הוא בא למצב של כאב וצער, ולהרגשת היגיעה שישנה בעבודת ה'. כלומר, כי היגיעה מתחלת לפעול בזמן שרוצים לעבוד לטובת ה'. שרק אז באות אליו טענות המרגלים, ומאוד קשה להתגבר עליהן. ויש הרבה שבורחים מהמערכה ונכנעים לטענת המרגלים.

ואלו שלא רוצים לזוז, אלא שהם אומרים, אין לנו לאן לפנות, הם סובלים מזה שלא יכולים תמיד להתגבר עליהן. והם נמצאים במצב עולה ויורד. וכל מה שמתגברים, הם רואים שהם יותר רחוקים מהמטרה, שהם רוצים לזכות לדביקות ה', שהוא בחינת השתוות הצורה.

ושיעור הצער שהם צריכים לסבול, הוא מטעם, שאליבא דאמת, אין האדם מסוגל בכוחות עצמו לצאת משליטת קבלה עצמית, משום שהוא הטבע שהבורא ברא את האדם, ורק הבורא בעצמו הוא יכול לשנות. כלומר, כמו שנתן להנבראים רצון לקבל, כמו כן הוא יכול לתת להם אח"כ רצון להשפיע.

אלא לפי הכלל "אין אור בלי כלי, אין מילוי בלי חסרון", משום זה צריך האדם להשיג מקודם חסרון. כלומר, שירגיש שחסר לו הכלי הזה, הנקרא "רצון להשפיע". וענין הרגשה, שאי אפשר להרגיש שום חסרון, אם לא יודעים מה הוא מפסיד, ע"י זה שאין לו הכלי, הנקרא "רצון להשפיע". ומשום זה מוטל על האדם לעשות חשבון נפש, מה גורם לו, שאין לו הרצון להשפיע.

ולפי ערך ההפסד, בשיעור זה הוא מרגיש צער ויסורים. וכשיש לו החסרון אמיתי, כלומר שכבר יכול להתפלל לה' מעומק הלב, על מה שאין לו הכח שיוכל לעבוד לתועלת ה', אז כשיש לו הכלי, היינו חסרון אמיתי, זהו הזמן אמיתי שתפילתו מתקבלת. ומקבל סיוע מלמעלה, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר, מסייעין אותו".

ובזה נבין מה ששאלנו, מהו הפירוש "לפום צערא אגרא". הכוונה, לפי החסרון שיש לו, כלומר לפי מה שהוא מרגיש צער, בזה שאינו יכול לצאת משליטת הרע. ו"רע" נקרא, שהוא מרגיש שזה דבר רע. כלומר, שרואה איזה רעות הכלי קבלה גורמים לו. אז הוא מרגיש צער ממש. וזה נותן לו צורך, שה' יעזור לו. ומקבל "אגרא", היינו שכר על הצער שהיה לו. וזה שכתוב "לפום צערא", כפי שיעור השלם שיש בצער, כלומר בהבנת החסרון, "אגרא", אז הזמן שיבוא השכר כנ"ל, "כי אין אור בלי כלי".

וממילא מובן לנו מה ששאלנו, לפי מה שאמרו חז"ל "אל תהי כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס". היינו, שאסור לעבוד בכדי לקבל שכר. והוא מטעם, שע"י קבלת השכר הוא נעשה נפרד מהבורא, שהוא המשפיע, והאדם רוצה לקבל.

התשובה היא, השכר שהוא מבקש עבור היגיעה שלו, הוא שיוכל להתגבר על הכלי קבלה, ויוכל לעבוד בעמ"נ להשפיע. אם כן שכר כזה אדרבה, השכר הזה יביא אותו להיות דבוק ב"חיי החיים". זאת אומרת, השכר הזה שהוא מצפה, הוא שיתנו לו כוחות לעבוד בלי שכר המגיע לכלי קבלה, שע"י נעשה נפרד, אלא השכר המגיע לכלי השפעה, שבזה הוא נעשה מקורב לה'.

ובזה נבין גם כן מה ששאלנו, מה שאנו שרים בזמירות של שבת "שכרו הרבה מאוד על פי פעלו". ויש להבין:

א. וכי מותר לעבוד בשכר. אם כן מדוע אומר "שכרו הרבה מאוד".

ב. "שכרו הרבה מאוד על פי פעלו". מהו החידוש, הלא בכל דבר מקבל יותר שכר, אם הוא מרבה יותר עבודה. אם כן מהו "שכרו הרבה מאוד". הייתי מבין אם הוא אומר "שכרו הרבה מאוד, אפילו שלא נתן כל כך יגיעה, ומכל מקום יש לו הרבה שכר".

ובהנ"ל יש לפרש, שענין "פעלו" אינו דומה לעבודה גשמיות. כי מקבלים שכר לפי התוצרת שאדם נותן. כי תוצרת נקרא חיוב. כלומר, שיש על מה שהפועל עשה. ולפי ריבוי תוצרת, כך הוא מקבל שכרו.

מה שאין כן כאן "על פעלו" פירושו, לפי מה שהוא עבד ונתן יגיעה, ולא רואה שום חיוב בעבודה, אלא להיפך, כל פעם הוא רואה יותר שלילי בעבודתו, כלומר שכל פעם הוא רואה, שלא רוצה לעבוד לטובת ה'. אם כן, איך הוא יכול לבקש שכר, שנגיד, ש"שכרו הרבה מאוד על פי פעלו", אף על פי שלא רואה שום התקדמות. אלא להיפך, שכל פעם הוא הולך אחורה, ומכל מקום הוא לא בורח מהמערכה, ולא מתרשל בעבודה. אלא הוא עובד, כאילו הוא כן מתקדם. נמצא, ש"על פי פעלו" יהיה הפירוש, כפי מה שמתגבר בכל פעם, וכן לפי הצער והיגיעה שהוא משקיע בעבודה זו, זה גורם לו, שיוכל להשיג כלי וצורך אמיתי, שה' יעזור לו.

נמצא, שזה לא דומה לגשמיות, ששם מקבלים שכר לפי התוצרת, כלומר שיש על מה להסתכל על עבודתו, שהוא עשה, וכאן להיפך.

וגם, מדוע מותר כאן לקבל שכר. הוא כנ"ל, כי השכר שהוא דורש, הוא לא שהשכר יפריד אותו מלהידבק בו יתברך. אלא שכל שכרו, שהוא מקוה שיתנו לו, הוא שתהיה לו היכולת להשפיע להבורא, שע"י השכר הזה הוא יהיה דבוק בו יתברך.

וזהו מה שכתוב "וטוב שיקדים צער ודין להמשיך הרחמים". ושאלנו, בשביל מה צריכים צער ודין, אם רוצים רחמים. והפירוש הוא כנ"ל, שהצער הוא הכלי והצורך. כי "אין אור בלי כלי". ומהו "האור". הוא רחמים. פירוש, כמו שאמרו חז"ל "מה הוא רחום, אף אתה רחום", שיתן לו זה.