שתי נקודות

[ב' נקודין]

120. רבי חייא פתח, ראשית חכמה יראת ה', שֵׂכל טוב לכל עושיהם, תהילתו עומדת לעד. פסוק זה, האם לא צריך היה לומר, סוף חכמה יראת ה', כי יראת ה' היא מלכות, שהיא סוף חכמה? אלא המלכות ראשית להיכנס לתוך מדרגת החכמה העליונה. כמ"ש, פִתחו לי שערי צדק. שערי המלכות, שנקראת צדק. זה השער לה'. ודאי אם לא ייכנס בשער הזה, לא ייכנס אל המלך העליון לעולם. כי הוא עליון ונסתר וגנוז, ועשה לו שערים, אלו על אלו.

ביאור הדברים. מכיוון שיראת ה' היא ספירת המלכות, שהיא בסיום ע"ס, ע"כ האם לא היה צריך לומר, סוף חכמה יראת ה'?

ונאמר על המלך העליון, כי הוא עליון ונסתר וגנוז, ועשה לו שערים, אלו על אלו. אין זה משל אלא הוא הנמשל עצמו. כי בהיותו מלך עליון ונסתר וגנוז, ואין מחשבה תופסת בו כלל, לפיכך עשה שערים רבים אלו על אלו, אשר בסגולתם עשה האפשרות להתקרב לפניו. כמ"ש, פתחו לי שערי צדק. שהם השערים, שעשה ה', ונתן אפשרות לצדיקים, שיבואו לפניו דרך אותם השערים.

ולסוף כל השערים, עשה שער אחד, בכמה מנעולים. השער, הנקרא מלכות דמלכות, שהוא נקודת הסיום של כל השערים העליונים. והשער הזה האחרון, הוא השער הראשון לחכמה עילאה. כלומר, שאי אפשר לִזְכות לחכמה העליונה, זולת אחר השגת השער הזה האחרון דווקא. כי להשגת חכמה עילאה הוא השער הראשון. ע"כ כתוב, ראשית חכמה יראת ה'. כי יראת ה' מכונה דווקא השער האחרון, שהוא הראשון לחכמת ה'.

121. ולסוף כל השערים, עשה שער אחד, בכמה מנעולים, בכמה פתחים, בכמה היכלות, אלו על אלו. ואמר, כל מי שרוצה להיכנס אליי, השער הזה יהיה הראשון אליי. מי שנכנס, דרך השער הזה ייכנס. אף כאן, השער הראשון לחכמה העליונה, הוא יראת ה', שהיא מלכות. וזה הוא שנקרא ראשית.

יש להבין היטב מהו מנעולים, ומהו פתחים, ומהו היכלות. ותדע, שהם שלוש צורות, הבאות בזו אחר זו על חומר אחד. והוא עניין עמוק ביותר. ואתאמץ לבאר אותו לפי היכולת, שתספיק להבין באפס מה מדברי הזוהר שלפנינו.

ויש לדעת, הגם שזה ברור, שאין מחשבה תופסת בו כלל, האמת היא, כי מחשבת הבריאה היא ליהנות לנבראיו, ואין שום הנאה מובנת לנברא, עם היותו מחויב להיות בפירוד מהבורא. ולא עוד, אלא כמו שלומדים, שמתאווה הקב"ה לדור בתחתונים.

והצד השווה להבין שני עניינים אלו, המכחישים זה את זה, הוא שהעולם נברא בהפך גמור מה', מהקצה אל הקצה בכל מאה הנקודות. כי העוה"ז נברא ברצון לקבל, שהוא צורה הפוכה כלפי ה', שאין בו מרצון זה אפילו משהו. כמ"ש, ועַיר פרא אדם ייוולד.

ומבחינה זו, נמצאים לנו כל ענייני ההנהגה מהשגחתו בעוה"ז, בסתירה גמורה לקוטב מחשבת הבריאה, שהיא רק ליהנות לנבראיו. כי כן הוא לפי הרצון לקבל שבנו, שהוא הטעימה ואמת המידה שלנו.

וזה עניין המנעולים שעל השערים. כי כל ריבוי הסתירות נגד ייחודו, שאנו טועמים בעוה"ז, אע"פ שמתחילתן הן מפרידות אותנו מה', הנה בהיותינו מתאמצים לקיים התורה והמצוות באהבה בכל נפשנו ומאודנו, כמצווה עלינו, ע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרנו, וכל אלו כוחות הפירוד, אינם משפיעים עלינו לגרוע משהו מאהבת ה' בכל נפשנו ומאודנו, אז כל סתירה, שהתגברנו עליה, נעשית שער להשגת חכמתו.

כי בכל סתירה יש סגולה מיוחדת, לגלות מדרגה מיוחדת בהשגתו. ואלו הזכאים, שזכו לזה, נמצאים הופכים חושך לאור ומר למתוק. כי כוחות הפירוד כולם, מחֶשכת השכל וממרירות הגוף, נעשו להם שערים להשגות מדרגות נשגבות. ונעשה החושך לאור גדול, והמר נעשה מתוק.

באופן, שבשיעור הזה, שהיה להם קודם לכן כל הנהגות השגחתו לכוחות הפירוד, התהפכו להם עתה כולם לכוחות הייחוד. ונמצאים מכריעים את כל העולם כולו לכף זכות. כי כל כוח משמש להם עתה לשערי צדק, שדרכם יבואו לקבל מה' כל מה שחשב עליהם, ליהנות אותם במחשבת הבריאה. כמ"ש, זה השער לה', צדיקים יבואו בו.

אמנם, מטרם שזוכים להפוך הרצון לקבל שבנו ע"י תורה ומצוות, לקבלה ע"מ להשפיע, נמצאים מנעולים חזקים על אותם השערים לה', כי אז יש להם תפקיד הפוך, להרחיק אותנו מה'. ע"כ נקראים כוחות הפירוד מנעולים, כי סותמים את שערי ההתקרבות, ומרחיקים אותנו מה'.

אבל אם אנו מתגברים עליהם, שלא ישפיעו עלינו, לצנן אהבתו מליבנו, הנה אז נהפכים המנעולים ונעשים פתחים, והחושך נהפך לאור, והמר למתוק. משום שעל כל המנעולים מקבלים אנו מדרגה מיוחדת בהשגחתו, והם נעשים לפתחים, למדרגות של השגה בה'. ואלו המדרגות, שאנו מקבלים על הפתחים, נעשו להיכלות החכמה.

הרי המנעולים, הפתחים וההיכלות, הם שלוש צורות, העוברות על חומר אחד שלנו, על הרצון לקבל שבנו. שמטרם שאנו הופכים אותו לקבלה ע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרנו, הופך החומר הזה לפי הטעם שלנו, את האור לחושך, ואת המתוק למר. כי כל הנהגות השגחתו, מרחיקות אותנו ממנו. ובעת ההיא נעשה מהרצון לקבל שבנו מנעולים. ואחר תשובתנו, שזוכים אנו לקבלה ע"מ להשפיע, נעשו כל המנעולים לפתחים, ואח"כ נעשו הפתחים להיכלות. וזכור זאת היטב לכל ההמשך, כי לא אכפיל הדברים.

ואמר, כל מי שרוצה להיכנס אליי, השער הזה יהיה הראשון אליי. סוף כל השערים, בחינה אחרונה שבהם, שאין עוד שפלה ממנה, ואפשר לכנותה מלכות דמלכות. ואומר, שכדי לזכות בחכמה העילאה, נעשה זה השער האחרון מכולם, אל השער הראשון להיכל החכמה העילאה.

כי באמת, כל השערים כולם משמשים לפתחים ולהיכלות של חכמת ה', אך חכמה עילאה אי אפשר להשיג, זולת בהשגת השער האחרון דווקא, כי לחכמה העילאה הוא הראשון. וזה הוא שנקרא ראשית. כלומר, בראשית שבו פתח התורה, כי בראשית מורה על יראת ה' מבחינת השער האחרון, שהוא ראשית להשגת חכמה עילאה.

122. אות ב' מבראשית, מורה, ששניים הם המתחברים יחד, במלכות. והם שתי נקודות, אחת גנוזה ונסתרת, ואחת נמצאת בגלוי. ומשום שאין להן פירוד, נקראות ראשית רק אחת ולא שתיים, כי מי שלוקח את זו, לוקח גם את זו. והכול אחת, כי הוא ושמו אחד, כמ"ש, ויידעו כי אתה שמך ה' לבדך.

ביאור הדברים. שתי הנקודות הללו, הן המיתוק דמדה"ד במדה"ר, שמלכות עלתה והתמתקה בבינה, מדה"ר, כמ"ש, ותלכנה שתיהן, בינה ומלכות, יחדיו. ונמצא המסך, שנתקן במלכות, כלול משתיהן. וע"כ יש שם ב' נקודות מחוברות כאחד. אחת גנוזה ונסתרת, ואחת נמצאת בגלוי.

כי בחינת הדין שבנקודת המלכות, גנוזה ונסתרת, ורק הרחמים מנקודת הבינה נמצאת בגלוי. כי לולא זה לא היה העולם יכול להתקיים, כמו שלומדים, בתחילה נברא העולם במדה"ד, ראה שאין העולם מתקיים, שיתף עימו מדה"ר.

ומשום שאין להן פירוד, נקראות ראשית רק אחת ולא שתיים, כי מי שלוקח את זו, לוקח גם את זו. כלומר, אע"פ שמדה"ד היא נסתרת, אין הפירוש, שאין הזיווג נעשה עליה, כי אלו ב' הנקודות נעשו אחת ממש, וגם נקודת המלכות מקבלת הזיווג עם נקודת הבינה, אלא בחשאי ולא בגלוי. ועל זה מורה השם ראשית, לשון יחיד, ששתיהן הן אחת.

והכול אחת, כי הוא ושמו אחד. הוא, מורה על הבינה, ושמו, מורה על המלכות. בהוא ושמו אחד, מחויבות שתיהן להיות אחת, כי בהיותן אחת, מקבלת גם המלכות את הזיווג העליון יחד עם הבינה, שע"י זה מומתקת לבסוף גם מדה"ד בפני עצמה בגמה"ת, אשר ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.

וע"ש מדה"ד הזו, הכלולה באות ב' של בראשית, היא נקראת ראשית אל החכמה, שתיקונה יהיה בגמה"ת. ואז תתגלה חכמה עילאה, כמ"ש, מָלאה הארץ דעה את ה'. כי היא השער האחרון, שהוא השער הראשון אל החכמה. וכמ"ש, ויידעו כי אתה שמך ה'. כי אז תתגלה הדעת בכל הארץ.

123. ראשית חכמה יראת ה', שֵׂכל טוב לכל עושיהם. למה נקראת המלכות, יראת ה'? משום שהמלכות היא עץ הדעת טוב ורע (עצה"ד טו"ר). זכה האדם, הרי טוב. ואם לא זכה, הרי רע. וע"כ שורה באותו מקום יראה. והיא השער, לבוא לכל טוב שבעולם. שֵׂכל טוב, הוא אלו ב' שערים, ב' הנקודות, שהם כאחד.

רבי יוסי אמר, שכל טוב, זהו עץ החיים (עה"ח), שהוא שכל טוב בלא רע כלל. ומשום שאין רע שורה בו, הוא שכל טוב, בלי רע.

השער האחרון נקרא בשם, יראת ה', שכתוב עליה, ראשית חכמה יראת ה'. כי הוא עצה"ד, שחטא בו אדה"ר. כי על נקודה זו עונשו במיתה, והיראה הגדולה היא, שלא לפגום בה. ובגמה"ת, כשהנקודה הזו תתוקן כולה בכל השלמות, יתקיים הכתוב, בילע המוות לנצח. וע"כ נקרא יראת ה'.

ולכן נאמר, ששורה באותו מקום יראה. והיא השער, לבוא לכל טוב שבעולם. כי גילוי החכמה העילאה, הוא כל טוב העולם, הנכלל במחשבת הבריאה. וכיוון שיראת ה' היא השער הראשון לחכמה העילאה, נמצא שהוא השער לכל טוב שבעולם.

שכל טוב, הוא אלו ב' שערים, ב' הנקודות, שהם כאחד. ב' הנקודות יחדיו, כמו שהן כלולות באות ב' של בראשית. ומה שאינו אומר ב' נקודות, אלא ב' שערים, הכוונה לאחר תיקון הב"ן, שאז נקראות ב' הנקודות בשם ב' שערים. כי אז שתיהן טוב בלא רע כלל. וע"כ ייתכן הכתוב, שכל טוב. משא"כ מטרם גמה"ת הן נקראות עצה"ד טו"ר.

רבי יוסי אמר, שכל טוב, זהו עה"ח, שהוא שכל טוב בלא רע כלל. רבי יוסי אינו חולק על רבי חייא. כי רבי חייא מבאר הפסוק על אחר תיקון הב"ן, שאז נעשו ב' הנקודות ב' שערים, ואין בהם רע, והם שכל טוב בלא רע כלל. ורבי יוסי מבאר הפסוק מטרם גמה"ת, שאז הן בחינת עצה"ד טו"ר. וע"כ אומר, שכל טוב זהו עה"ח, ז"א במוחין דאמא, הנקרא עה"ח, שכולו טוב בלא רע כלל גם מטרם גמה"ת. משא"כ ב' הנקודות הן טו"ר מטרם גמה"ת, שבסיבתם נקראת המלכות עצה"ד טו"ר.

124. לכל עושיהם. אלו הם חסדי דוד הנאמנים, מחזיקי התורה. ואלו המחזיקים את התורה, הם כביכול העושים אותה. כל אלו העוסקים בתורה, אין בהם עשיה, בעוד שהם עוסקים בה. אבל אלו שמחזיקים אותה, יש בהם עשיה. ובכוח זה מתקיים הכתוב, תהילתו עומדת לָעד. והכיסא עומד על קיומו כראוי.

ביאור הדברים. השער של יראת ה', אחרון השערים, הוא השער הראשון לחכמה עילאה. ונמצא, כל אלו העוסקים בתורה, שהם כבר תיקנו השער האחרון, ונעשו להם ב' הנקודות לב' שערים, שהם שכל טוב בלא רע, הרי נבחן שאין בהם עשיה, שהיא בחינת עצה"ד טו"ר. אבל אלו שעוד לא זכו לגמה"ת, שהם נקראים מחזיקי התורה, בהם יש עשיה, שהיא טו"ר, כי עוד לא תיקנו החטא דעצה"ד.

ואלו המחזיקים את התורה, הם כביכול העושים אותה, כי כל אלו כוחות הפירוד מתהפכים ונעשים לשערים. וכל מנעול נעשה לפתח, וכל פתח נעשה להיכל החכמה, שע"י המחזיקים את התורה מתגלות ובאות כל המדרגות הנשגבות, הנכללות במחשבת הבריאה ליהנות לנבראיו.

נמצא כי כל החכמה וכל התורה, אינה באה לכלל גילוי, זולת ע"י המחזיקים את התורה, שיש בהם עשיה. כלומר, שנוהג בהם טו"ר. ומשום זה נקראים המחזיקים את התורה. כי רק על ידיהם היא מתגלה. והכתוב קורא להם, עושיהם. כי הם, כביכול, כמו עושיהם של התורה. כי לולא ההסתרות שלהם, שע"י התגברותם עליהם נהפכו לשערים, לא הייתה באה התורה לכלל גילוי.

ע"כ נאמר, ואלו המחזיקים את התורה, הם כביכול העושים אותה. כלומר, שנחשבים כביכול לעושׂיה, המגלים אותה. ונאמר כביכול, כי התורה קָדמה לעולם, וודאי שהקב"ה עשה אותה, אלא מתוך שלולא המע"ט של המחזיקים את התורה, לא הייתה באה לעולם לכלל גילוי, ע"כ נחשבים הם לעובדים ולעושים את התורה.

ובכוח זה מתקיים הכתוב, תהילתו עומדת לעד. כלומר, בכוח של המחזיקים את התורה, נמצאת תהילתו, שהיא כל החכמה וכל התורה עומדת לעד, לנצח. לרבות גם לאחר גמה"ת, כי גם אז יהיו צריכים ליראת ה'. ולאחר תיקון עצה"ד, לא יהיה להם מאין לקחת יראת ה', זולת מהזמן שעבר, מבחינת המחזיקים את התורה. ונמצא, שהם מעמידים תהילת ה' לעד ולנצח נצחים. וע"כ נאמר, והכיסא עומד על קיומו כראוי, שבזה מתקיים כיסא ה', כראוי לנצח.