401. או הוֹדַע אליו חַטָאתו. הקב"ה פקד על כנ"י, שתודיע לאדם את החטא, שהוא חטא. ומודיעה לו עם הדינים שלה, כמ"ש, יגַלו שמיים עוונו וארץ מתקוֹמָמָה לו. הודע אליו, כמי שמצווה לאחֵר שיודיע לו. שהודע הוא לשון ציווי, שמצוֶוה את המלכות להודיע לו.
402. בשעה שאדם חטא לפני הקב"ה, ואינו משגיח בחטאו לחזור בתשובה לפני הקב"ה, ומשליך אותו מאחורי כתפיו, נשמתו ממש עולה ומעידה לפני הקב"ה. אז מצווה המלך על כנ"י, ואמר, או הודע אליו חטאתו אשר חָטא, הושיטי לו דינים, והודיעי לו חטאתו. כמ"ש, הודע את ירושלים את תועבותיה. אשר הודע הוא לשון ציווי.
403. אחרי שהגיע עליו הדין, אז מתעורר רוחו לחזור בתשובה לפני אדונו, ונכנע להקריב קורבן. כי מי שליבו גאה עליו, הוא חוטא ושוכח חטאו, ואינו מביט עליו. וע"כ הקב"ה מוכן כנגדו, ומצווה להודיע לו חטאו, שלא יישכח ממנו.
404. כך הוא ודאי. וכן מצאנו בדוד, כיוון שעשה אותו מעשה של בת שבע, לא השגיח בזה. אמר לו הקב"ה, אתה שכחת אותו, אני אזכיר לך. מיד כתוב, אתה האיש, כה אמר ה'. אתה האיש שלא זכרת החטא, אתה האיש ששכחת אותו. והודיע לו בדין.
405. אף כאן, הקב"ה אמר, הודע אליו חטאתו אשר חטא. ויפה הדבר, כי לא כתוב, או נודע אליו, כמ"ש, או נודע כי שור נַגָח הוא. ומי שקם בלילה לעסוק בתורה, התורה מודיעה לו חטאו, ולא בדרך דין, אלא כאם המודיעה לבנה במילים רכות, והוא אינו שוכח, ושב בתשובה לפני אדונו.
406. דוד, שהיה קם בחצות לילה, למה התעוררו עליו, להזכיר עוונו בדין? שונה הוא דוד, כי הוא חטא במה שנקשר, במלכות, וצריך דין, ובמה שחטא נידון. כי הוא חטא כנגד המלכות הקדושה, שהיה נקשר בה, שהיה מרכבה אליה. ולירושלים הקדושה, שהיא כנגד המלכות. וע"כ גורש מירושלים, והוסרה המלכות ממנו, עד שנתקן ועשה תשובה.
407. מהו, שהקב"ה העניש את דוד ע"י בנו, כמ"ש, הנני מקים עליך רעה מביתך? משום שאם יקום עליו אדם אחר, לא ירחם עליו. והרי אבשלום רצה להרוג את אביו בכמה עצות רעות עליו, עוד יותר מאדם אחר?
408. דוד חטא בבת שבע סתם, שהיא המלכות. אמר הקב"ה, יבוא בן של בת אֵל נֵכר, וינקום נקמה. והוא אבשלום, שהיה בן יפת תואר, שנִשבֵּית במלחמה. שמי שלוקח אישה במלחמה וחומד אותה, לבסוף יוצא ממנה בן סורר ומוֹרֶה, משום שעד עתה עוד לא נפסקה ממנו הזוהמה.