קול ודיבור
236. התורה, ז"א, עומדת בין שני בתים, בין ב' נוקבאות, כי נוקבא נקראת בית, כמ"ש, והיה למִקדש, ולאבן נֶגֶף ולצוּר מכשול לשני בתי ישראל. בית אחד סתום העליון, אמא עליונה, בינה. ובית אחד מגולה יותר. סתום העליון, בינה, קול גדול, שכתוב עליו, קול גדול ולא יָסָף.
237. הקול הזה הוא פנימי, שאינו נשמע ואינו מתגלה. אינו נשמע, בקול. אינו מתגלה, בדיבור. וזהו כשחיבור של חֵך וגרון מוציא אות ה' בלחש, שאין בה שום קול. והזיווג הזה נובע תמיד ואינו נפסק. והוא קול דק פנימי, שאינו נשמע לעולם.
כשיש הארת חכמה במוחין, היוצאים ונולדים מזיווג, הם נשמעים לחוץ, ומתגלים ע"י זיווג קול ודיבור. אבל בשעה שמוחין הם חסדים מכוסים ונעלמים מהארת חכמה, הם אינם נשמעים לחוץ ואינם מתגלים.
הזיווג דאו"א עילאין הוא ע"י חך וגרון דא"א, שאבא חך ואמא גרון. ולפי שאו"א תמיד בחסדים מכוסים, כמ"ש, כי חפץ חסד הוא, נבחן זיווגם באות ה' בלחש, כמו הביטוי של האות ה', היוצאת מזיווג חך וגרון, שאינה נשמעת לחוץ.
וקול זה של אות ה' הוא אמא, נוקבא עליונה דז"א, המקבלת מאבא. ועליה כתוב, קול גדול ולא יָסָף. כי זיווג דאו"א הוא זיווג תמידי, שאינו נפסק לעולם, וע"כ הוא גדול.
238. מאו"א, שהם קול גדול, יוצאת התורה, קול יעקב, ז"א. וקול זה, הנשמע, יוצא מקול, שאינו נשמע, מאו"א. ואח"כ מזדווג עימו הדיבור, הנוקבא, ויוצא הדיבור ומתגלה לחוץ, מכוחו ומעוזו של קול יעקב.
וקול יעקב, התורה, ז"א, נאחז בין שתי נקבות. אחוז בפנימית שאינה נשמעת, באמא, ואחוז בחוץ שהיא נשמעת, בנוקבא. שהנוקבא הפנימית, אמא, משפיעה לו המוחין והברכות. והנוקבא החיצונית, הנוקבא שלו, מקבלת ממנו המוחין והברכות.
239. שניים אינם נשמעים לחוץ, שהם חסדים מכוסים. ושניים נשמעים לחוץ, שהם בחסדים מגולים בהארת חכמה. שניים שאינם נשמעים, זוהי חכמה עליונה סתומה, א"א, העומד ומלובש במחשבה, כלומר אבא עילאה, שאינו מתגלה בדיבור, ואפילו בקול אינו נשמע. אח"כ יוצא ומתגלה מעט בלחש שאינו נשמע, בהברת אות ה', אותו שנקרא קול גדול, קול דק ויוצא בלחש, כלומר אמא עילאה. ושניים אלו, או"א, אינם נשמעים.
240. שניים שנשמעים הם יוצאים מהשניים שאינם נשמעים, והם קול של יעקב, ז"א, והדיבור המתייחד עימו, הנוקבא דז"א. קול גדול זה, שהוא בלחש ואינו נשמע, בינה, בית לחכמה עילאה, שהוא אבא.
כי כל נקבה נקראת בית. וע"כ נקראת הבינה, שהיא נקבה, בית. והדיבור האחרון, הנוקבא דז"א, הוא בית לקול יעקב, שהוא התורה, ז"א. וע"כ התורה מתחילה עם ב', בראשית.
241. בראשית ברא אלקים. כמ"ש, ויִיבן ה' אלקים את הצלע. כלומר, שכאן מרומז בניין הנוקבא ע"י או"א.
את השמיים, זו"ן הגדולים, כמ"ש, ויביאֶהָ אל האדם.
ואת הארץ, זו"ן הקטנים, כמ"ש, עֶצם מֵעצמיי.
ברא, לשון סתום, שהוא אש"ר, שיצא מראשית. כלומר, הורדת אותיות אל"ה דבינה לתוך הזו"ן, שנשארה הבינה בו"ק, אותיות מ"י. ואח"כ חזרו והעלו אותיות אל"ה אליהם, וחזרה והשיגה ג"ר, ונשלם השם אלקים, שזה, בראשית ברא אלקים. ועם אותיות אל"ה, שהבינה מעלה, עולים גם זו"ן, להיותם דבוקים עליהם, והם משיגים שָׁם המוחין דבינה.
הרי שבניין הנוקבא, ע"י עלייתה לאו"א, בינה, הוא בבראשית ברא אלקים, שבמילים הללו מרומזות עליות זו"ן לאו"א, והשגת הבניין מהם, המוחין. וע"כ, בראשית ברא אלקים, הוא כמ"ש, וייבן ה' אלקים את הצלע.
ויביאה אל האדם, הוא תיקון המסך בנוקבא, להכשיר אותה לקבל חסדים מז"א. הכתוב, ויביאה, חל על הנוקבא הגדולה, שמחזה ולמעלה דז"א, המרומזת במילה אֵת, שבכתוב, את השמיים. כלומר, שהמילה את, שהיא הנוקבא הגדולה של השמיים, ז"א, עליה כתוב, ויביאה אל האדם, שפירושו, שהכשיר אותה לקבלת חסדים.
ע"ס כח"ב תו"מ נקראים: מוחא, עצמות, גידים, בשר, עור. עצמות, חכמה. כמ"ש, ואת הארץ, הרומז על הנוקבא הקטנה שלמטה מחזה, שהיא לבדה נתקנה לקבלת חכמה. עליה כתוב, עצם מעצמיי, שפירושו, שמקבלת חכמה.
ודאי זוהי ארץ החיים, שהנוקבא הקטנה, המרומזת בכתוב, ואת הארץ, נקראת ארץ החיים. כי אור החכמה נקרא אור חיה. וע"כ הנוקבא, בעת שיש לה אור החכמה, נקראת ארץ החיים. וזהו שכתוב, החכמה תחַייה בעלֶיה.