אותיות דרב המנונא סָבָא

22. בראשית. רב המנונא סבא אמר, מצאנו במילים, בראשית ברא אלקים את, סדר האותיות שבהן, בהיפוך. שמתחילה כתוב ב' ואח"כ ב', בראשית ברא. אח"כ כתוב א' בתחילה ואח"כ א', אלקים את. כאשר רצה הקב"ה לעשות את העולם, כל האותיות היו עוד סתומות, ואלפיים שנה מטרם שנברא העולם, היה הקב"ה מסתכל ומשתעשע באותיות.

ביאור הדברים. שתי שאלות שואל:

א. למה באו אותיות הא"ב בהיפוך בהתחלת התורה, מתחילה ב' ואח"כ א'?

ב. למה הוכפלו אותן האותיות, שמתחילה שתי אותיות ב' של שתי המילים, בראשית ברא. ואח"כ שתי אותיות א' של שתי המילים, אלקים את.

ומשיב: כאשר רצה הקב"ה, בינה, לעשות את העולם, להוציא את הזו"ן, עולם, היו עוד האותיות, הכלים של זו"ן, סתומות, נכללות בג"ר, או"א, ולא היו נודעים. וחו"ב נקראים אלפיים שנה. ומטרם שנברא העולם, היו האותיות דזו"ן כלולות בחו"ב. ע"כ מכונה התכללות זו"ן בחו"ב, שאלפיים שנה מטרם שנברא העולם, היה מסתכל ה' ומשתעשע באותיות, כי אז היו זו"ן לבחינת מ"ן באלפיים שנה בחו"ב. והמ"ן גורמים תמיד שעשועים לעליון. ולכן בעת ההיא, שהיו למ"ן בחו"ב, היה מסתכל ה' ומשתעשע באותיות.

23. כשרצה לברוא את העולם, באו כל האותיות לפניו, מסופן לראשן. והתחילה אות ת' להיכנס בתחילה. אמרה, ריבון העולמים, טוב לפניך לברוא בי את העולם. כי אני חותמת הטבעת שלך, שהיא אמת, אות אחרונה שבמילה אמת. ואתה נקרא בשם אמת. יפה למלך להתחיל באות אמת, ולברוא בי את העולם.

אמר לה הקב"ה, יפה את וישרה את, אבל אין את ראויה לברוא בך את העולם, משום שאת עתידה להיות רשומה על מצחיהם של אנשי האמונה, שקיימו את התורה מן א' עד ת', וברשימתך ימותו. ועוד, שאת חותם המוות, שת' היא אות אחרונה גם במילה מוות. ומשום שאת כך, אין את ראויה לברוא בך את העולם. מיד יצאה.

ביאור הדברים. בעת שהתחיל לברר את הזו"ן, הנקרא עולם, כדי לברוא אותם, באו כל האותיות דזו"ן לפני הקב"ה, החל בת', שהיא האחרונה של כל האותיות, ומסיים בא', שהיא ראשונה של כל האותיות. ועניין ביאתן מהסוף להתחלה ולא כסדרן בא"ב, משום שבאו בסדר מ"ן, שבהם מסודרים בסדר תשר"ק. וסדר אב"ג הוא בסדר מ"ד, שמלמעלה למטה. אבל המ"ן, סדרן הפוך תמיד מהמ"ד, להיותו מלמטה למעלה.

והנה המאמר הזה של האותיות הוא עמוק מכל עמוק, וכדי לבארו באפס מה, אתן לך הקדמה קצרה על היקפו של המאמר הזה. כי בריאת העולם פירושו שִׁכְלול וקיום, באופן שיוכל העולם להתקיים ולגמור הכוונה שעליה נברא. ונודע, שזה לעומת זה עשה האלקים. שכנגד כל כוח שיש בקדושה, עשה הקב"ה כוח שקול בס"א כנגד הקדושה. כמו שיש ד' עולמות אבי"ע דקדושה, כן יש ד' עולמות אבי"ע דטומאה כנגדם.

וע"כ בעולם עשיה לא יוכר בין עובד אלקים ללא עבָדו, שאין בירור כלל בין קדושה לטומאה. ולפי זה, איך אפשר לעולם שיתקיים, כי איך נדע להבדיל בין טוב לרע, בין קדושה לטומאה? אמנם יש בירור אחד חשוב מאוד, והוא לדעת, כי אל אחר הסתרס ולא עושה פרי.

וע"כ הנכשלים בבירור והולכים בדרכי אבי"ע דטומאה, מתייבש מקורם, ואין להם שום פירות רוחניים לברכה, והם נובלים והולכים עד שנסתמים לגמרי. והיפוכו הדבקים בקדושה, שזוכים לברכה במעשה ידיהם, כמ"ש, כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו ייתן בעיתו, ועלֵהו לא ייבּוֹל, וכל אשר יעשה יצליח.

והוא הבירור היחיד שבעולם העשיה, לדעת אם הוא קדושה או להיפך. כמ"ש, וּבְחָנוּני נא בזאת, אמר ה' צבאות, אם לא אפתח לכם את ארובות השמיים, והַריקותי לכם ברכה עד בלי די. ואח"כ כתוב, ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלקים ללא עבָדו. הרי מפורש, שאין להבחין כלל בין עובד אלקים ללא עבדו, אלא בברכה בלבד.

וזהו הקוטב של כל המאמר הזה של האותיות. כי באו כל האותיות כולן, כדי לברוא העולם, בהוראת מדרגתה בקדושה, המיוחדת לאותה האות. כי כ"ב (22) אותיות הן פרָטות כל ראשי המדרגות, הנמצאות בד' העולמות אבי"ע. וכל אות מהן הייתה מעריכה את מעלת מדרגתה, להורות, שע"י השגת מדרגתה יוכלו בני העולם להגביר את הקדושה על הקליפות, כדי להגיע אל גמר התיקון (גמה"ת) הנרצה. והקב"ה השיב לכל אחת מהן, שיש כנגדה אותו הכוח גם בקליפות, וע"כ לא ישיגו בני העולם על ידה שום בירור.

עד שבאה ב', שהוראת מדרגתה היא הברכה, שכנגדה אין שום לעומת בקליפות, כי אל אחר הסתרס ולא עושה פרי. ואז אמר לה הקב"ה, ודאי בך אברא את העולם. כי בה לבד יש בירור והבחן, לדעת בין עובד ה' ללא עבדו, משום שלא נמצא לה לעומת בס"א. וע"כ, בה ודאי יתקיים העולם, לברר ולהגביר את הקדושה על מרכבות הטומאה, עד שיבולע המוות לנצח, ויבואו לגמה"ת.

גם יש לדעת התחלקות כ"ב האותיות לג' מדרגות, בינה, ז"א, מלכות. כי למעלה מבינה אין כלים, שהם האותיות. וכ"ב האותיות שבבינה נקראות אותיות גדולות. וכ"ב האותיות שבז"א הן אותיות סתם. וכ"ב האותיות שבמלכות הן אותיות קטנות. ועד"ז הן מתחלקות בדרך פרט לג' מדרגות: בינה, ז"א, מלכות.

כי בכ"ב אותיות שבבינה יש בינה, ז"א, מלכות. וכן בכ"ב שבז"א, וכן בכ"ב שבמלכות. כי ע"כ כ"ב האותיות עצמן מתחלקות לג' דרגות: ליחידות, לעשרות, למאות. שהיחידות, מא' עד ט', הן ט"ס דבינה. והעשרות, מיו"ד עד צ', הן ט"ס דז"א. והמאות, הן מנוקבא. ולכן אין במלכות כי אם ד' אותיות קרש"ת, כי אינה תופסת אלא רק ד"ס של ז"א שמחזה שלו ולמטה, נהי"ם. ק"ר הן נו"ה, ש"ת הן יסוד ומלכות.

ואין להקשות, שיחידות בנוקבא, עשרות בז"א ומאות באמא. כי תמיד יש ערך הפוך בין האורות לכלים, שבכלים באים העליונים בתחילה, והיפוכו באורות, התחתונים באים תחילה. באופן, שאם אין שם אלא יחידות דכלים, מא' עד י', אין שם אלא מלכות דאורות. ואם באות גם העשרות דכלים, בא גם אור הז"א דאורות. ואם נשלמות גם המאות דכלים קרש"ת, באים האורות של הבינה, שהם מאות. וע"כ נבחנות המאות לבינה, והעשרות לז"א, והיחידות למלכות. אמנם מבחינת הכלים בלבד הוא בהיפוך, שיחידות באמא, ועשרות בז"א, ומאות בנוקבא.

אות ת'

התחילה אות ת' להיכנס בתחילה. כי כל אות מהא"ב, יש לה מדרגה מיוחדת בשליטתה. ולפיכך טענה ת', שהיא יותר ראויה לשִכלול העולם מכל האותיות כולן, לפי שבה שליטת האמת, והיא חותמת טבעת המלך.

כי נודע שאין הס"א מתקיים אלא ממה שהקדושה מאירה לו נר דקיק, כמ"ש, ורגליה יורדות מוות, וכמ"ש, ומלכותו בכל מָשָׁלָה. וזה עניין רגל של ק', הנמשכת למטה משורת האותיות, הרומזת על נר דקיק, שמלכות נותנת לס"א. וע"כ לא תמצא בכל כ"ב האותיות יציאת רגל למטה, רק בק', שהיא שייכת לאותיות המלכות, כי קרש"ת הן במלכות.

אמנם, בתחילה הייתה הרגל השמאלית של הת' מתחילה להימשך למטה מהשורה. וראה הקב"ה, שתהיה אחיזתו של הס"א חזקה יותר מדי, ע"כ הפסיק אותה הקב"ה, והחזיר רגלה להסתיים בשווה עם השורה דקדושה. ולכן התעבתה הרגל השמאלית שלה, כי החלק הנמשך לחוץ, שהחזירה, התקפל עליה שם, ומחמת זה לא מגיעה ממנה שום הארה אל הקליפות וס"א.

ולא עוד, אלא שנתקנה להיות חותמת טבעת, השומרת על הקליפות, שלא להתקרב לינוק דרך שם מן הקדושה. וכל הנוגע בה ימות. ועניין ההארה הדקיקה, הנצרכת לקיום הקליפות, נעשה באות ק'.

כי מצד היותה האות היותר גבוהה שבמלכות, ורחוקה מהקליפות והס"א, ע"כ אין פחד מאחיזה יתירה אל הקליפות. ומטעם זה נקרא קוף, להורות שממנה באה תחילת הכוח אל הס"א והקליפות, הנקרא אדם בלייעל, להידמות אל פרצופי הקדושה, כמ"ש, זה לעומת זה עשה האלקים, כמו הקוף הדומה לאדם, וטועים בני אדם אחריהן, והן משקרות בשמו של הקב"ה.

וזה שטענה הת': כיוון שאני חותמת הטבעת שלך, שאנוכי עומדת בסיום כל פרצוף, ואיני נותנת לקליפות להתקרב ולינוק מהקדושה ולשקר בשם שלך, לפיכך מן הראוי שייברא בי העולם, ועל ידי יהיו כל הבירורים בין הס"א לקדושה, ויובטחו בני העולם לתעודתם.

אתה נקרא בשם אמת. יפה למלך להתחיל באות אמת, ולברוא בי את העולם. כיוון שהשם שלך אמת, שמורה שאי אפשר להידבק בך, זולת ע"י השגת מידת האמת, לכן יפה למלך להתחיל באות אמת, ולברוא בי את העולם, כי במידתי ירחיקו בני העולם את הס"א והקליפות, ויתדבקו בך. ואז יהיו בני העולם מובטחים לגמה"ת.

כמ"ש, קרוב ה' לכל קוראיו. למי הוא קרוב? חזר הפסוק ואמר, לכל אשר יקראוהו באמת. האם יש מי שיקראהו בשקר? כן, זהו מי שקורא ואינו יודע למי קורא. כי כתוב, לכל אשר יקראוהו באמת. מהו באמת? בחותמת טבעת המלך. קו האמצעי, החותם המוחין עם המלכות, הנקראת טבעת המלך, שהיא שלמות הכול.

והשיב לה הקב"ה, כי היא אינה ראויה לברוא בה את העולם, משום שבכוחה יהיו הדינים קשים יותר מדי, שהרי אפילו צדיקים גמורים, שכבר זכו לרשימו של החותמת שלה, וקיימו את התורה מא' עד ת', מ"מ נענשים מכוחה קשה, משום שלא מָחו ברשעים.

ועוד, שהיא ג"כ חותמת של מוות, שמכוחה התהווה המוות בעולם. כי לא התקבצו בני האדם למיתה, אלא משום שהנחש זייף החותם שלה והחטיא לאדם הראשון (אדה"ר) בעץ הדעת (עצה"ד). ולפיכך אי אפשר שיוכל העולם להתקיים על ידה.

אות ש'

24. נכנסה לפניו אות ש'. אמרה לפניו, ריבון העולמים, טוב לפניך לברוא בי את העולם. כי בי נקרא שמך שד"י, ויפה לברוא את העולם בשם קדוש.

אמר לה, יפה את, וטובה את, ואמיתית את. אבל משום שאותיות שקר לקחו אותך להיות עימהן, איני רוצה לברוא את העולם בך. כי לא יתקיים שקר, אלא אם האותיות ק' ר' ייקחו אותך.

ביאור הדברים. ב' סיומים יש לנוקבא:

א. נקרא מלכות דמלכות, והיא ת',

ב. נקרא יסוד דמלכות, והוא ש'.

והעניין הוא, כי בהיותה בלי בניין מאו"א, נבחנת הת' לסיום, שהיא דין קשה. ובהיותה בבניין פרצוף ע"י או"א עילאין, נעשית בסיום שלה אות ש', אשר ג' הראשים של ש' מורים על הארת חג"ת דאמא, שמלכות מקבלת ע"י ז"א, בנקודת הסיום שלה, כמ"ש, באר חפרוּהָ שָׂרים.

כי ע"י הארה זו, נעשית כלי לקבל מאה ברכות מז"א, כמו שלומדים, אין האישה כורתת ברית אלא למי שעשה אותה כלי. כי נעשית בזה לבית קיבול, לקבל מאה ברכות מהיסוד דז"א. וע"כ נקרא הסיום הזה בשם הנקודה האמצעית של יישוב, כי כל יישוב העולם ממנה בא. ונקרא ג"כ בשם יסוד הנוקבא.

ולפיכך נקראת אות ש', אות אמת, כמו הת'. וכן נקראת חותם המלך כמוה. כי מילת חותם היא רבת משמעות:

א. מורה על סיום הפרצוף, כמו חותם המלך, הבא בסיום הכתב, הנכתב בשם המלך,

ב. כי חותם המלך הוא כמו המלך עצמו. כך יראים מרשימו של חותם המלך, כאילו היה המלך.

ומטעם זה נקרא החותם אות אמת, כי ע"כ כל האמיתיות ניכרת מתוך החותם. אמנם עולה מעלת הש' על הת', כי הש' נקראת בשם שד"י, שפירושו, שאמר לעולמו די ואל תתפשט יותר. ומורה בזה על בניין העולם מבחינת היישוב, שהסתיים רק בש'. ובה אמר לעולמו, די ואל תתפשט בבחינת הת'. וע"כ נקראת נקודת הסיום של ש' בשם נקודה אמצעית של יישוב.

וזו טענת הש', טוב לפניך לברוא בי את העולם, כי בי נקרא שמך שד"י. כי אחר שראתה, שדחה הת', משום מידת הדין (מדה"ד) הקשה שבה, חשבה הש' בעצמה, שהקב"ה יבחר את מידתה, לברוא בה העולם, שהרי יש לה כל המעלות של הת', כי גם היא חותם המלך, וגם היא אות אמת. ועוד לה מעלה נוספת, כי בה נקרא השם שד"י, כי היא נבחרה לסיום הנוקבא ליישוב העולם, ולא הת'. ע"כ מצאה עוז בעצמה, לבוא לפני הקב"ה, שיברא העולם במידתה.

השיב הקב"ה לש', אע"פ שמעלתך גדולה מאוד, דווקא משום זאת, הלעומת שלך בקליפה מתחזק ביותר. כי לא היה מתקיים שקר בעולם, אם לא היו לוקחים אותך ב' האותיות של זיוף ושקר של הקליפות, שהם ק' ר'.

פירוש. כי ב' מקורות לס"א ולכל הקליפות:

א. נר דקיק, שהקדושה בעצמה מאירה להן, כדי להיות לה קיום, שלא תתבטלנה כל זמן שיש צורך בהן להעניש את הרשעים. ומצד זה אין בניינן גדול, כי ההארה מועטת מאוד, רק כדי חיותן בלבד, שהזכר דקליפה בבחינת ו"ק בלי ראש, והנוקבא דקליפה רק בנקודה בלי התפשטות כלל. והארה דקיקה זו נמשכת להן ע"י אות ק', שבזה התחלת כוחן להידמות אל האדם דבי"ע דקדושה, כקוף בפני אדם, כמ"ש, זה לעומת זה עשה האלקים.

ב. מחמת קלקול התחתונים, שע"י מעשיהם הרעים, מוציאים אורות דקדושה אל הקליפות. שהקלקול הראשון היה בחטא דעצה"ד, שמכוח זה נעשה להן בניין גדול בחמישה פרצופים ובאבי"ע, כמו שיש לקדושה.

והמקור השני הזה הוא אות ר', שזה מורה, שהאותיות עולות ונאחזות עד הבינה דמלכות, שהיא אות ד'. כי כ"ב האותיות של המלכות נחלקות בה לבינה ז"א מלכות: היחידות בינה, העשרות ז"א, המאות מלכות. ונמצאת הד' של כ"ב אותיות דמלכות עומדת בהתחלת ז"ת דבינה שלה, כי אותיות אב"ג הן ג"ר, ומהאות ד' ואילך עד ט' הן ו"ק דבינה שבמלכות.

והד' הזו מורה על העוני והמסכנוּת שבמלכות בכללה. כי אין לה למלכות מעצמה ולא כלום, אלא ממה שנותן לה בעלה ז"א. ומידתה זו נרשמת בד' שלה. כי במילואה היא דל"ת, מלשון דלות וריקנית.

ויש לד' זווית בולטת בגגה, שזה מורה על בליטת החסדים שבה, שהד' לוקחת מג' שמלפניה, שג' היא מג"ר דבינה שלה, המקבלת מבחינה שכנגדה בז"א, והוא מבחינה שכנגדה בבינה, ששם החסדים בשפע גדול. וע"כ נקרא ג' מלשון גומל חסדים. כי הוא גומל חסד עם הד', שאין לה מעצמה ולא כלום, ומשפיעה לה חסדים בשפע. ובליטת חסדים זו נרמזה בזווית שבגגה של הד'.

אמנם הלעומת של המלכות דקדושה הוא כמ"ש, נִרגָן מפריד אַלוף, דלה גאה ואינה רוצה להיות מקבלת מהג', ולהיות נכנעת אליה. אלא שמתיימרת להיות ראש בגאווה גדולה. וע"י פגם זה, נמחקה הזווית מד', בליטת חסדים שבה, ונעשתה דל ורָשׁ. כי מחיקת הזווית מד', עושה אותה צורת ר', רש, כמ"ש, גם במלכותו נולד רש.

והייחוד של ז"א ונוקבא דקדושה הוא באותיות אח"ד, כי א"ח הוא ט"ס דז"א, ומשפיע מג' דבינה לג' דמלכות, שע"י זה נעשית המלכות ד' בזווית בולטת בחסדים בשפע. וע"י זה נעשים הזו"ן לבשר אחד בייחוד גמור.

ונמצא, בעת שהתחתונים מקלקלים מעשיהם, נותנים כוח למלכות דס"א, להיאחז בד', המלכות. למחוק הזווית הבולטת בחסדים, ולעשותה ר'. ואז נעשה מאח"ד אח"ר, ואלוהים אחרים נאחזים בזו"ן דקדושה. כמ"ש, ונרגן מפריד אלוף.

ואז נבחן שאותיות ק"ר דס"א חומסות להן את חותם הש', שהיא אות אמת, ויסוד הנוקבא, שהיא בית הקיבול של יסוד דז"א. הנה עתה הגיע זה לאל אחר דס"א, כי נבנה בש' זו יסוד אל הנוקבא דס"א. וגדל ע"כ הס"א בע"ס שלמות עם ראש. וש' שעָשְׁקה, נעשית לה לנקודה של חורבן, כי מחורבן הקדושה נבנה הס"א.

ומכאן נבנו האבי"ע דאדם בלייעל. והתבאר, איך ק"ר הן ב' מקורות של הס"א, וע"כ נקראות אותיות של זיוף. כי הס"א זייף אותן, כדי להחריב הבניין וייחוד דקדושה, כדי להיבנות מחורבן הקדושה. והוא בעיקר ע"י שהמשיכה להן את הש', צורת היסוד דנוקבא, אל חלקן ורשותן, ע"י הזיוף של הד' לר', שזייפו אחד לאחר, ונעשה בניין לפרצופי אלוהים אחרים. הרי שלא היו מתקיימים שקר וזיוף בבניין גדול כל כך, אם לא היו ק"ר דס"א חומסות להן את הש'.

וזה שהשיב הקב"ה לש', יפה את, וטובה את, ואמיתית את. אבל משום שאותיות שקר לקחו אותך להיות עימהן, איני רוצה לברוא את העולם בך, כי לא יתקיים שקר, אלא אם האותיות ק"ר ייקחו אותך. שלא היה בניין לזיוף ולשקר דס"א, אם לא היו חומסות להן את הש'. ולפיכך, אין לברוא את העולם ע"י מידתה, כי הלעומת שלה שקולה כנגדה, ואין גמה"ת בטוח על ידה.

אות ק' ר'

25. מכאן נשמע, שכל מי שרוצה לומר שקר, ייקח בתחילתו יסוד אמת, ואח"כ יקיים לו השקר. כי הש' אות אמת, שבה התייחדו האבות, כי ג' הקווים שבש' רומזים על ג' אבות, חג"ת. וק' ר' הן אותיות הנראות על צד הרע, כי הס"א היא קׂר בלי חום, חיוּת, מפני שיונק מהמלכות בעת שהיא ים שקפא. וכדי שיתקיימו, הן לוקחות אות ש' בתוכן, ונעשה הצירוף קש"ר, שהוא לשון חיזוק וקיום. כיוון שהש' ראתה כן, יצאה מלפניו.

פירוש. הארת חג"ת דבינה, המושפעים לנוקבא ע"י יסוד דז"א, בנתה את נקודת הסיום של הנוקבא לכלי ובית קיבול למאה ברכות מהז"א. חג"ת נקראים אבות. וע"כ נאמר, שבה התייחדו האבות. ומשום זה נקרא אות אמת.

ק' ר' הן אותיות הנראות על צד הרע. הן ב' המקורות של הס"א. הן לוקחות אות ש' בתוכן ונעשה הצירוף קש"ר. כי ע"י מחיקתן את הזווית של הד' של אחד, הן חומסות לתוכן את היסוד דנוקבא דקדושה, שהיא ש', ונבנה היסוד דנוקבא דקליפה באות ש', שע"י זה נעשה להן אחיזה גדולה ביותר בקדושה, הנקרא קשר. כי קשר מורה שהאחיזה חזקה מאוד וקשה לנתק אותה.

אות צ'

26. נכנסה אות צ'. אמרה לפניו, ריבון העולם, טוב לך לברוא בי את העולם, שבי חתומים צדיקים, ואתה שנקרא צדיק, אתה רשום בי, כמ"ש, כי צדיק ה' צְדקוֹת אָהֵב. וראוי לברוא בי את העולם.

אמר לה, צדי, צדי את וצדיק את, אבל את צריכה להיות נסתרת, אין את צריכה להתגלות כל כך, להתחיל בך בריאת העולם, בשביל שלא לתת פתחון פה לעולם. וטעם שצריכה להיות נסתרת, הוא מפני שנ' הייתה, ובאה י' של השם, שהוא ברית הקדוש, ורכבה על הנ', והתאחדה עימה, ונעשתה צ'.

כי כשברא הקב"ה את אדה"ר, ז"א, ב' פרצופים ברא אותו, פרצוף זכר ופרצוף נקבה, הדבוקים זה לזה באחוריהם. ומשום זה פניה של י' מוחזרים לאחור מנ', כעין צ, שהי' פניה לצד זה, והנ' פניה לצד אחר, ואינם מוחזרים פב"פ.

עוד, אמר לה הקב"ה, אני עתיד לנסר אותך ולהפריד דבקות אב"א שבך, ולעשות אותך בחיבור פב"פ. אבל במקום אחר תתעלה להיות כן, ולא מיד, בהתחלת בריאת העולם, שצריכה אז להיות אב"א, שמוֹרה שהארתה נסתרת. וע"כ אין לברוא בה את העולם. יצאה אות צ' מלפניו והלכה לה.

ביאור הדברים. אחר שראתה הצ' שהת' נדחתה מפני הדינים הקשים שבה, והש' נדחתה מפני אחיזת הס"א שבה, מצאה עוז לחשוב, שהיא ודאי ראויה לברוא בה את העולם, כי גם לה מעלת החותם כמותן. ונוסף עליהם, שאין בה שום אחיזה אל הס"א.

אמרה, בי חתומים צדיקים, חותם אות ברית קודש, ע"י מילה ופריעה, הדוחה כל החיצוניים. ואתה, שנקרא צדיק, אתה רשום בי, כי גם הקב"ה, הבינה, נתקנה בעניין צדיק וצדק, כמו הז"א, שהם ג"ר דבינה שנתקנו באו"א, שביל של אבא בנתיב של אמא יושב. והכתרים האהובים, המתחבקים תמיד בזיווג שאינו נפסק לעולמים. כמ"ש, צדיק ה' צדקות אהב.

צדיק, רומז על יסוד דאבא. צדקות, רומז על יסוד דאמא, נו"ה, הנקראים צדקות ה'. ומשום שהצדיק צדקות אהב, ע"כ זיווגם אינו נפסק לעולמים. וע"כ אמרה, אני ראויה לברוא בי את העולם, וע"י מידתי יתקיים העולם בדרך בטוח אל גמה"ת.

ואמר לה, צדי, צדי את וצדיק את. כי אות צדי היא יסוד דז"א, וכשהיסוד כלול יחד עם הנוקבא, נקרא צדיק. כי ט"ס דז"א מאות י' עד צ', והק' היא התחלת הנוקבא. וכשהנוקבא דבוקה ביסוד, הרי הק' דבוקה בצ', ונקרא אז היסוד, צדיק.

וזה שיבח אותה הקב"ה, צדי את, במקומך ביסוד ז"א. וצדי את במקומי. כי את רשומה בי, בזיווג שאינו נפסק. וגם צדיק את, כי גם הנוקבא כלולה בך, בק' של אחר הצדי. ועכ"ז אינך ראויה לברוא בך את העולם.

ואת צריכה להיות נסתרת, אין את צריכה להתגלות כל כך, מפני שנ' הייתה. כי היסוד דז"א כולל עימו הנוקבא, הק' בצדיק, כמו שרמז לה הקב"ה, צדיק את. וכשהנוקבא כלולה בו בציור הצ', היא מצטיירת בו כאות נ'. כי הנ' היא גבורה דז"א. כי י' כ' ל' הן ג"ר כח"ב, מ' נ' הן חו"ג.

ועל נ' זו כתוב, אני בינה לי גבורה. כי בגדלות בעת שחג"ת נעשים לחב"ד, נעשית גבורה זו לבינה. ובעת קטנות שאבא הוציא אמא לחוץ, נעשית הבינה לגבורה לנ', וע"כ רמוז בה נפילה, כי נופלת מבחינת ג"ר לו"ק, מכוח אבא שהוציא בינה וזו"ן לחוץ מהראש.

ונאמר, אין את צריכה להתגלות כל כך, בשביל שלא לתת פתחון פה לעולם. שצריכה להיות נסתרת, מפני שנ' הייתה, ובאה הי' של השם, ברית הקדוש, ורכבה על הנ' והתאחדה עימה. כלומר, הנוקבא, הכלולה בצ', היא ציור אות נ' שבה, גבורה מבחינת בינה הנופלת. והי' שבה, היא יסוד דז"א עצמו, שהוא שם של ברית קודש. והן עומדות בציור אב"א, שאחוריהן דבוקים זו בזו ופניהן מגולים לצד חוץ.

כי פני הי' מסתכלת לחוץ ולא לצד הנ', וכן פני הנ' מסתכלת לצד חוץ ולא לצד הי', שזה רומז, שיש אחיזה באחוריים שלהן. וע"כ צריכים אחוריהן להיות נסתרים, כמ"ש, ואחוריהם בָּיְתָה, כדי שלא ייאחזו בהן החיצוניים.

ונאמר, אין את צריכה להתגלות כל כך, בשביל שלא לתת פתחון פה לעולם. כי מתוך שיש חיסרון באחוריים שלך, הינך צריכה להיות בהסתר, כדי שלא לתת פתחון פה אל החיצוניים, להיאחז שם בין הדבקים. וע"כ אינך ראויה לברוא בך את העולם, כי גם בך תצויר אחיזה לקליפות. ומכוח צ', שהיסוד והמלכות בה אב"א, יצא גם אדה"ר אב"א, בשני פרצופים. כי כשברא הקב"ה את אדה"ר, ז"א, בשני פרצופים ברא אותו.

ועוד אמר לה הקב"ה, אני עתיד לנסר אותך, כלומר, להפריד דבקות אב"א שבך, ולעשות אותך בחיבור פב"פ. אבל במקום אחר תתעלה להיות כן. שמא תאמר, אפשר לי לברוא בך את העולם פב"פ, כמו שאני עתיד לנסר אותך אח"כ ולעשותך פב"פ. גם זו אינה טענה.

כי גם בעת שאתקן לך פב"פ עם הנוקבא, הנה גם אז לא יהיה זה במקומך למטה, אלא רק ע"י עלייה למקומי, למקום או"א עילאין. וכיוון שפב"פ לא יתוקן במקומך, הרי גם אז תהיה אחיזה לקליפות בדרגתך, וע"כ אינך ראויה לברוא בך את העולם.

ועוד אמר לה הקב"ה. כלומר, עוד יותר מזה, שאני עתיד לנסר אותך, להפריד דבקות אב"א שבך ולעשותך פב"פ. אכן לא תהיה זאת במקומך. אבל במקום אחר תתעלה להיות כן, במקום או"א, כי אז תעלה ותלביש לאו"א. אבל במקומך עצמך לא יתוקן זה עד לגמה"ת. ולא אברא בך העולם, כי גם בך יש אחיזה לחיצוניים.

אות פ'

27. נכנסה אות פ'. אמרה לפניו, ריבון העולמים, טוב לפניך לברוא בי את העולם. כי הגאולה, שאתה עתיד לעשות בעולם, רשומה בי, כי זהו פְּדוּת. כלומר, שהגאולה היא פדות מצרֵינו. והיא מתחילה באות פ'. וע"כ בי ראוי לברוא את העולם.

אמר לה, יפה את, אבל בך נרשם פשע שבסתר, כעין הנחש, שמכה ומביא ראשו לתוך גופו. כך מי שחוטא, כופף ראשו, מעלים עצמו מעין רואה, ומוציא את ידיו לחטוא. וכמו צורתה של הפ', שראשה כפופה לתוכה. וכן אמר לאות ע', שבה נרשם עוון. ואע"פ שאמרה, שיש בי ענווה, אמר לה הקב"ה, לא אברא בך את העולם. יצאה מלפניו.

ביאור הדברים. אמרה הפ', כי הגאולה העתידה להיות בעולם, רשומה בה. וע"כ היא ראויה, שייברא בה העולם. כי הגלות והגאולה הנוהגים בעולם, הן תלויות בנוקבא.

כי בעת שהנוקבא מחוסרת בניין ג"ר, מוחין, הנה אז גלו ישראל מעל אדמתם, ארץ ישראל. כי ארץ ישראל של מטה מכוונת נגד ארץ ישראל של מעלה, הנוקבא דז"א. וכמו שיש פירוד למעלה בין הז"א ישראל, לנוקבא ארצו, כך ישראל שלמטה נפרדים מארצם. וכשבני ישראל מטיבים מעשיהם, גורמים שישראל של מעלה משפיע בנוקבא שלו, בארצו, ובונה אותה עם מוחין, ומתייחד עימה פב"פ. ואז גם בני ישראל שלמטה, זוכים לגאולה, וגם הם שבים לאדמתם.

ואלו המוחין דג"ר של הנוקבא, שהז"א בונה אותה, הם באים אליה מלובשים בתוך נו"ה דז"א, שמוח החכמה של הנוקבא מלובש בנצח, ומוח הבינה מלובש בהוד. והאותיות ע' פ' הן נו"ה דז"א. וזוהי טענת הפ', הוד דז"א, כי הגאולה שאתה עתיד לעשות בעולם, רשומה בי. כי המוחין דנוקבא, המביאים הגאולה לעולם, מתלבשים בי. ולכן אם תברא העולם במידתי, הרי בלי ספק שיוכשרו לבוא לגמה"ת.

ולמה הפ' חשבה את עצמה ראויה למידת בריאת העולם יותר מע', הרי המוחין דנוקבא מתלבשים בנו"ה, ע' פ', ועיקרם בנצח, ע'? משום שזהו פדות, כי הפדות היא רק במידת ההוד, פ'. ועניין הפדות, שאמא פודה תחילה את הנוקבא מן הדינים. ואז הנוקבא ראויה לגאולה.

וכמ"ש, כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף. ולומדים, שהנשר הוא רחמני על בניו, ואומר, מוטב שייכנס החץ בי, ואל ייכנס בבניי. כי המ"ה אינו ראוי למוחין זולת ע"י התיקון, שאמא משאילה בגדיה לבִתה. כי הנוקבא, בהיותה ממקורה מצומצמת, שלא לקבל האור, מעת צ"א לא הייתה יכולה לקבל שום מוחין. אלא משום שיצאה אמא מחוץ לראש דא"א, ונעשה ו"ק בלי ראש, אז נמשכו אותיות אל"ה שלה לנוקבא, ונבנית גם הנוקבא בשם אלקים.

אמא נקראת נשר, הרחמן על בניו, זו"ן. וע"כ יצאה לחוץ, ונחצֵית קומתה לו"ק בלי ראש, בחינת חץ, כמ"ש, מוטב שייכנס החץ בי. שע"י כך פדתה את הבנים מן הדינים, ונעשו ראויים לקבל מוחין בכלים שלה, אל"ה.

וזה עניין פדות ופדיון, שאמא פודה את הנוקבא מהדינים שלה. שלולא זה לא הייתה ראויה למוחין. והפדות הזו, שורה בעיקר על קו שמאל של הנוקבא, ששם הדינים. וכן על הוד דז"א, אות פ'. ולפיכך חשבה הפ', שהיא ראויה יותר מהע'. כי הפדות מאמא מלובשת רק בה ולא בע', משום שהדינים הם בקו שמאל, ולא בקו ימין.

ואמר, יפה את, אבל בך נרשם פשע שבסתר. כי כל הגאולות, הנוהגות ב-6000 שנה, אינן אלא בו"ק דמוחין דחיה. כי ג"ר דמוחין אלו, או"א הפנימיים ששימשו בנקודים, נגנזו ולא יתגלו זולת בגמה"ת, אחר שייתקן החטא דעצה"ד, שאדה"ר חטא, והמשיך המוחין עילאין לבי"ע דפרודא שלמטה מפרסא, שאין שם הכלים דאמא, אלא מלכות המצומצמת, הפרסא שתחת האצילות, ששם עומדת עתה ה"ת דצ"א, ומסיימת האורות דאצילות, שלא יתפשטו ממנה ולמטה.

וע"י זה שהמשיך השפע למטה מפרסא דאצילות, נרשם פשע בנוקבא, שבא הנחש על חוה והטיל בה זוהמה. אשר זוהמה זו לא תתוקן אלא בגמה"ת, כמ"ש, בילע המוות לנצח, ומָחָה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים. כי החיסרון של המוחין דאו"א הפנימיים, שנגנזו, נקרא דמעות. והוא ב' דמעות, שמוריד ה' לים הגדול. שהן כנגד ב' עיניים, חו"ב אלו הפנימיים, שנגנזו ואינם.

כי עיניים הן חו"ב, ודמעות הן חיסרון שבהם, מכוח הזוהמה, שהתערבה ודָמעה ע"י חטא עצה"ד. וזה גרם החורבן של ב' מקדשים. ואין הדמעות האלו נמחות מהפנים של הנוקבא, זולת בעת שיבולע המוות לנצח, שיתוקן חטא עצה"ד לגמרי. כי יתוקן הפשע, המוות לעולם. ואז יאירו ג"ר דמוחין דחיה, שהם חו"ב הפנימיים, ונמצא שמָחָה ה' אלקים דמעה.

ואמר לה, יפה את, אבל בך נרשם פשע שבסתר. כי אע"פ שיש בך פדות ע"י אמא, שע"י כך את מביאה גאולה לעולם, המוחין דחיה, שכל הגאולות באות על ידיה, ועכ"ז הרי גאולות אלו מחוסרי השלמות. כי חזרו ונגלו מעל אדמתם, וב' המקדשים חזרו ונחרבו, מטעם כי בך נרשם פשע שבסתר.

כי הפדות דאמא עוד אין ביכולתה למחות לגמרי הפשע דחטא עצה"ד, וע"כ יש בך עוד אחיזה לקליפות. כי ע"כ אין המוחין אלא מו"ק דחיה, והם חסרים ראש דמוחין דחיה. ולפי שיש בך אחיזה לקליפות, אינך ראויה שייברא העולם על ידך.

בך נרשם פשע שבסתר, כעין הנחש שמכה ומביא ראשו לתוך גופו. כי הפשע הזה, להיותו בסתר, נמצא כוח הנחש, שמכה לבני העולם והביא מיתה לעולם, עודו בכל כוחו, ואי אפשר להעביר אותו. בדומה לנחש, הנושך את האדם ותכף מכניס ראשו לגופו, שאז אי אפשר להורגו. כי אין הנחש נהרג, אלא אם פוגעים בראשו.

וזה שגרם לאדם, שחטא בעצה"ד, ולבניו, שכופף ראשו ומוציא את ידיו לחטוא. שגם המוחין הנמשכים ע"י הפדות דאמא, הם בכפיפת ראש. ורק ידיו, שהן חג"ת, מתגלות במוחין ההם. הרי שאחיזת הנחש עוד נמצאת בפ', וע"כ אינה ראויה לברוא בה את העולם, כי לא תהיה ראויה לגמה"ת.

אות ע'

וכן אמר לאות ע', שבה נרשם עוון. ואע"פ שאמרה, שיש בי ענווה, אמר לה הקב"ה, לא אברא בך את העולם.

אמא עילאה נקראת ענווה. כשהנצח דז"א, ע', מתלבש עם המוחין בנוקבא, היא עולה ומלבישה לאמא עילאה, ואמא מקשטת אותה בקישוטיה. ואמרה, שיש בי ענווה. כי אמא, ענווה, מתלבשת בי. אמנם בגלל פשע, שיש בנו"ה אלו בסתר, לכן אמר הקב"ה לע', לא אברא בך את העולם.

ומה שמכנה כאן הפשע בלשון עוון, ולא פשע, כמו בפ', כי עיקר הפשע נרשם בהוד, פ', מפני שהוד דז"א הוא מהתכללות המלכות בו, שבה נאחזו הקליפות מכוח החטא דעצה"ד. אבל נצח דז"א הוא כבר מידת עצמו דז"א, שלפי האמת אין אחיזה לקליפות בו. אלא כמו שלומדים, הקוץ הגדל אצל הכרוב, כשבא לעקור אותו, לפעמים נעקר הכרוב עימו, ונמצא לוקה בגללו, כך נאחזו הקליפות גם בנצח. ולכן נבחן בו זה הקלקול בשם עוון. להורות, כי באמת ישר הוא, אלא שהתעוות מכוח חיבורו עם ההוד.

ומה שאינו אומר באות ע', נכנסה אות ע', כמו שאומר בכל האותיות, אלא שכלל אותה יחד עם הפ', הוא מפני שנו"ה הם שני חצאי הגוף. ולפיכך עלו באמת שתיהן כאחת. אלא שהזוהר מבאר טעם כל אחת לחוד, בזו אחר זו.

אות ס'

28. נכנסה אות ס'. אמרה לפניו, ריבון העולמים, טוב לפניך לברוא בי את העולם. כי יש בי סמיכה לנופלים, כמ"ש, סומך ה' לכל הנופלים. אמר לה, משום זה את צריכה למקומך, ואל תזוזי ממנו. כי אם את יוצאת ממקומך, שבמילה סומך, אלו הנופלים מה יהיה עליהם, מאחר שהם סמוכים עלייך? מיד יצאה מלפניו.

ביאור הדברים. אות ס' ת"ת דז"א, בינה דגוף. כי הכח"ב, שנעשו בז"א לחסדים, השתנו שמותיהם לחג"ת. ובינה נחלקה לב' בחינות ג"ר וז"ת, שהג"ר שבה נעשו לאו"א עילאין, ומלבישים מחזה ולמעלה דא"א, ונחשבים עוד לבחינת ראש דא"א, אע"פ שעומדים בגוף שלו, להיותם אור חסדים, כמ"ש, כי חפץ חסד הוא. ולפי שאינם מקבלים אור חכמה גם בהיותם בראש א"א, ע"כ אין היציאה מהראש ממעטת אותם כלל, ונחשבים עוד לבחינת ראש א"א. והם נקראים ס', מפני שאלו ג"ר דבינה נתקנו לאו"א, ומתפשטות בהן ו"ס חב"ד חג"ת עד החזה.

אבל ז"ת דבינה, שהן מהתכללות הזו"ן בבינה, ואינן עצם הבינה, הנה נחלקו מהבינה, ונעשו לפרצוף ישסו"ת, המלבישים לד"ס תנה"י דאו"א, שמחזה דאו"א ולמטה. והם צריכים להארת חכמה, כדי להשפיע לזו"ן. וכיוון שיצאו מהראש דא"א לבחינת גוף, והם מחוסרי חכמה, לכן נפגמו מחמת יציאתן, ונעשו ו"ק חסר ראש. והן נקראים ם' סתומה, מטעם שתופסים רק ד"ס תנה"י דאו"א, שמלבישים שם.

והתחלקות הבינה לס' ולם' נעשתה בבינה דא"א, שיצאה מחוץ לראש דא"א, והתפשטה בחג"ת שלו עד שליש תחתון דת"ת שבו. והם המשפיעים כל המוחין לזו"ן.

אמנם לא כל העיתים שוות. כי בעת שהתחתונים מטיבים מעשיהם, ומעלים מ"ן לזו"ן, והזו"ן לאו"א, אז נעשים או"א וישסו"ת פרצוף אחד, ועולים לא"א. ומשפיעים מוחין שלמים בהארת חכמה מא"א אל הז"א, והז"א אל הנוקבא, שהם מאה ברכות. כי ס' (60), שהיא או"א עילאין, נעשתה אחת עם ם' (40), שהם ישסו"ת, שעולים יחד למספר מאה.

אכן בעת שהתחתונים חוזרים ומקלקלים מעשיהם, נמצאים המוחין מסתלקים מהזו"ן, וחוזרים לבחינת ו"ק ונקודה. וגם או"א וישסו"ת מתחלקים זה מזה. ואו"א עילאין נעשים שוב לס', ו"ס חב"ד חג"ת, שכל אחת כלולה מעשר, וישסו"ת שוב נעשים לם' סתומה, תנה"י דאו"א.

ובעת שהזו"ן בקטנות דו"ק ונקודה, יש פחד מאחיזת הקליפות, שאז היו נופלים מאצילות לבי"ע דפרודא. לכן משפיעים להם או"א עילאין מס' שלהם, אשר אלו האורות, אע"פ שהם רק אור חסדים, מ"מ הם נחשבים לאוירא דכיא ולבחינת ראש. וע"כ אין לשום קליפה אחיזה בזו"ן גם בעת הקטנות, כי אלו האורות דס' מגנים עליהם. ולכן נקראים אורות אלו בשם סמך, להיותם סומכים לזו"ן, שלא ייפלו מאצילות בהיותם בקטנות בו"ק בלי ראש.

ואות ס' אמרה לפניו, כי יש בי סמיכה לנופלים, כמ"ש, סומך ה' לכל הנופלים. כי חשבה את עצמה יותר מוכשרת מכל האותיות שקדמו לה, משום שהאורות של הס' יכולים להאיר אל הזו"ן גם בעת קטנותם, בהיותם רק אור חסדים, ואין באורות החסדים האלו שום אחיזה של משהו לקליפות, כי החיצוניים בורחים מהאורות של ג"ר דבינה.

ולפיכך היא חשבה את מידתה ראויה ביותר לברוא בה את העולם, כי יכולה להגן על בני העולם, גם כשמעשיהם מקולקלים. וגם אז לא תהיה אחיזה לקליפות.

ואמר לה הקב"ה, משום זה את צריכה למקומך, ואל תזוזי ממנו. כלומר, כיוון שהמקום שלך הוא לסמוך את הנופלים, להגן עליהם בעת קלקולם של בני העולם, הנה משום זה את צריכה להיות רק במקום הזה ולא לזוז ממנו.

כי אם ייברא בך העולם, ותהיה מידתך לשליטה מספקת תמידית, נמצא שאלו הנופלים, זו"ן, יישארו תמיד בקטנות, ולא יתעוררו התחתונים להעלות מ"ן, ולא יתגלו כל המוחין הגדולים, שצריכים להביא לגמה"ת. אלא את צריכה להימצא במקומך בלבד, לבחינת מקום תיקון, בעת שהתחתונים אינם ראויים. אבל כשיהיו זכאים, יוכלו להמשיך מכל הקומה המוחין הגדולים, מאה ברכות.

ואמר לה הקב"ה, כי אם את יוצאת ממקומך שבמילה סומך, אלו הנופלים, מה יהיה עליהם? כי אז יישארו תמיד נופלים, הצריכים תמיד לסמיכה שלך. ומאחר שהם רק סמוכים עלייך, ואין להם שלמות לזו"ן, לעמידה בפני עצמם. ע"כ אינך ראויה לברוא העולם במידתך.

אות נ'

29. נכנסה אות נ'. אמרה לפניו, ריבון העולם, טוב לפניך לברוא בי את העולם, כי בי כתוב, נורא תהילות. וכן בתהילה של צדיקים כתוב, נאווה תהילה.

אמר לה, נון, שובי למקומך, כי בשבילך חזרה האות ס' למקומה, והיי סמוכה עליה. הנ' רשומה במילה נפילה, שהסמך, סומך ה' לכל הנופלים, חזרה בשבילם למקומה, לסמוך אותם. מיד חזרה למקומה, ויצאה מלפניו.

פירוש. אחר שהנ' ראתה את האות ס' נדחית, שמשמשת רק בקטנות, רק לסמיכה, חשבה הנ' בעצמה, שהיא ודאי ראויה לבריאת העולם, היות שבה כל מעלת הס', וגם נוסף עליה, שהיא משמשת גם במוחין דגדלות, וע"כ אין לה אותו החיסרון, שמפניו נדחתה הס'.

ואות נ' אמרה, כי בי כתוב, נורא תהילות. כי הגבורה דז"א נקראת נ', מטעם היותה כולה נמתקת במדה"ר של הבינה, הנקראת נ' (50) שערי בינה. ומכוח הגבורה הזו נקרא ז"א, נורא תהילות.

כי אמא עילאה נקראת תהילה. וכיוון שהגבורה שלו נמשכת מבינה, ע"כ נקרא נורא תהילות. ונ' זו דז"א משמשת ביסוד דגדלות דז"א, בעת הזיווג עם הנוקבא שלו, שאז נקרא מכוחו גם הנוקבא בשם תהילה, כמו אמא עילאה. ונמצא הז"א אוחז בתהילה עילאה ובתהילה תתאה כאחד.

אות נ' נכנסה ואמרה לפניו, כי בי כתוב, נורא תהילות. כי בזה שאני נמצאת לבחינת גבורה וקו שמאל בז"א, הריני ממשיכה החסדים, היוצאים מאות ס', שהיא תהילה עילאה. ובסיבתי ז"א נקרא נורא תהילות. וע"כ יש בי כל מעלות הס'. כי החסדים הנמשכים על ידה, הם ג"ר ומרחיקים החיצוניים לגמרי מכל אחיזה שהיא, הכול כמעלת הס'.

ועוד בי מעלה נוספת, תהילה של צדיקים. כמ"ש, נאווה תהילה, שהרי אני משמשת גם ביסוד דגדלות דז"א. כמו שנאמר לעיל, מפני שאות נ' הייתה, ובאה האות י' של השם, ורכבה על הנ', והתאחדה עימה, ונעשתה צ'. שנ' זו נבחנת לתהילה של צדיקים, שאפילו בעת הגדלות, שהזו"ן עולים לאו"א, משמשת גם אז נ' זו ביסוד דז"א אב"א, אלא שממשיכה אוירא דכיא מאו"א עילאין, שהם ס'. ואז נקרא הנ' בשם תהילה של צדיקים.

כי הי', שהיא צדיק יסוד עולם, רוכב עליה. ואז נקראת נאווה תהילה, להיותה ממשיכה מוחין דגדלות למלכות. ונמצא, שכל היופי של המלכות, מתקבל מנ' שביסוד דז"א. ולכן טענה הנ', שבה ראוי העולם להיברא, כי בהארתה נוספו גם המוחין דגדלות, הנותנים עמידה וקיום לזו"ן מעצמם, ולא רק סמיכה לבד, כמו הס'.

אמר לה הקב"ה, נון, שובי למקומך, כי בשבילך חזרה האות ס' למקומה. לא כמו שאת חושבת את מידתך לתיקון השלם, שאין בו עוד אחיזה לקליפות, אלא גם מידתך צריכה סמיכה מס', כי ע"כ את נמצאת עוד אב"א ואורות הס' מגולים כלפי חוץ לשמור אותך מפני החיצוניים. ונמצא, כי גם בשבילך חזרה האות ס' למקומה, לסמוך אותך. ועוד אין זה תיקון השלם. ולכן, לא נברא בך העולם.

אות מ' ל'

30. נכנסה אות מ'. אמרה לפניו, ריבון העולם, טוב לפניך לברוא בי את העולם, כי בי נקראתָ מלך. אמר לה, כך הוא ודאי, אבל לא אברא בך את העולם, משום שהעולם צריך למלך. שובי למקומך, את והל', והך', כי לא יפה לעולם לעמוד בלא מלך.

פירוש. מ' חסד דז"א, המקבל מהבחינה שכנגדו, מחסד דבינה, כמ"ש, יומם יצווה ה' חסדו, שהוא יום, ההולך עם כל הימים. ובעת השגת המוחין אל הז"א, נעשו חג"ת שלו לבחינת חב"ד. ונמצא החסד דז"א עולה ונעשה לחכמה, ואז נגלה אור פני מלך חיים מן הז"א.

וזו טענת המ', לברוא בה את העולם, כי בי נקראת מלך. וכיוון שיתגלה אור פני מלך בעולם, ודאי לא תהיה עוד אחיזה לחיצוניים, וגמה"ת יהיה מובטח בעולם.

אמר לה, כך הוא ודאי, אבל לא אברא בך את העולם, משום שהעולם צריך למלך. כלומר, אי אפשר לגלות אור זה בעולם משום שהעולם צריך, שיתלבש האור הגדול הזה רק בג' האותיות מל"ך.

שובי למקומך, את והל' והך', כי לא יפה לעולם לעמוד בלא מלך. שובי למקומך, והתחברי עם האותיות ל' וך'. ואז תהיה מציאות, שיתגלה האור הגדול הזה בעולם. והוא מטעם, כי לא יפה לעולם לעמוד בלא מלך, כלומר, שאין העולם יכול לעמוד ולהתקיים בלא התלבשות בסדר ג' האותיות מל"ך.

ביאור הדברים. המ' של מלך היא החסד הגדול, כמ"ש, יומם יצווה ה' חסדו. יום ההולך עם כל הימים, מ' פתוחה ברווחה גדולה. והל' של מלך היא מגדל הפורח באוויר, בינה שנעשית חכמה בראש א"א ומתפשטת לז"א.

והך' של מלך היא המלכות, הנוקבא דז"א, כי אין מלך בלא מלכות. ולא עוד, אלא שכל הגדלות של אלו המוחין הגבוהים, אינה מתגלה זולת ע"י המלכות וברשות שלה. ובעת הזאת נבחנת המלכות, שמאירה לז"א בג' מקומות:

א. שנעשתה לכיסא לו, בעניין המלך יושב על כיסא רם ונישא. כי מידת זו היא, כמ"ש, יָשֶׁת חושך סִתרוֹ. וכיסא מלשון כיסוי והעלם. וע"כ נקראת כ' כפופה.

ב. שנעשתה לו ללבוש. כי אין המוחין הגדולים האלו מתראים, אלא על ישראל בלבד. וע"כ המלכות נעשית ללבוש חשכה. שבעת גילוי מלכותו, הוא מתפשט מלבוש של חשכה, וזורק אותו על האומות עכו"ם, ואור פניו מתפשט ומתגלה על ישראל. ולעת ההיא לומדים, עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים, וכל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר, הנה אלקינו זה. ובחינת ההתפשטות הזו מהלבוש של החשכה, היא ך' פשוטה וארוכה.

ג. שהמלכות נעשית לו עטרה על ראשו, כמ"ש, צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה שעיטרה לו אימו, ביום חתונתו וביום שמחת ליבו. שהכ' היא כתר.

אות כ'

31. באותה שעה ירדה מלפניו אות כ' מעל כיסא כבודו. הזדעזעה ואמרה לפניו, ריבון העולם, טוב לפניך לברוא בי את העולם, כי כבודך אני. כשירדה אות כ' מעל כיסא כבודו, הזדעזעו מאתיים אלף עולמות והזדעזע הכיסא, וכל העולמות הזדעזעו ליפול.

אמר לה הקב"ה, כ"ף, מה את עושה כאן, לא אברא בך את העולם, שובי למקומך, כי בך כּלָיָה, ובך נשמעה כָּלָה ונֶחֶרָצָה, שובי לכיסאך והיי שם. באותה שעה יצאה מלפניו, וחזרה למקומה.

פירוש. באותה שעה שהייתה המ' נושאת ונותנת עם הקב"ה, לברוא בה את העולם, מבחינת גילוי אור פני מלך בעולם, גרם זה לירידת הכ' מעל כיסא הכבוד, עולם הבריאה, והזדעזעה ואמרה, כי כבודך אני. ואז הזדעזעו מאתיים אלף עולמות, הנמשכים מחו"ב דבריאה, שהיא כח"ב דבריאה. והזדעזע הכיסא, וכל העולמות שמשם ולמטה הזדעזעו ליפול.

ביאור הדברים. כי אלו הטענות של האותיות לפני הקב"ה, לברוא בהן את העולם, הן כמו עליית מ"ן לקבל מהקב"ה מ"ד, לאותה הקומה, השייכת למידתה של האות, ותהיה הנהגת הזו"ן, המשפיעים של העולם, בקומת מ"ד, המושפעת על אותה האות. ותשובתו של הקב"ה לכל אות מכ"ב האותיות דזו"ן, היא הורדת מ"ד ויציאת קומת האור לשעתו, בשיעור המ"ן, שהעלתה כל אות.

וכשקומת האור התחילה לגלות הנהגתה בעולם, אז נשמעה תשובתו של הקב"ה לאותה האות. כי נגלתה אי יכולתה להנהיג את העולם, מחמת האחיזה של הקליפה במידתה, בזה לעומת זה עשה אלקים.

ובזה הסתלקה כל אות והלכה למקומה. שזה השעשועים של הקב"ה עם כל אות של כ"ב האותיות, מתוך נתינת מקום לכל אחת, לגלות שליטתה כרצונו, עד שיתבררו מאליהן, מתוך חפצן עצמן, מי מהן זכאית להנהגת העולם על ידה. ולכן אלפיים שנים מטרם שברא את העולם, היה מסתכל הקב"ה ומשתעשע בהם.

ובעת שהתחילה המ' לגלות האור הגדול שלה בעולם, גרמה לכ' לרדת מעל כיסא הכבוד. כי בכיסא יש ב' בחינות:

א. מכסה על המלך, כמ"ש, יָשֶׁת חושך סִתרוֹ. ומשום זה נקרא כיסא, מלשון כיסוי,

ב. מגלה כבוד המלכות בעולמות, כמ"ש, ועל דמות הכיסא, דמות כמראה אדם. שע"י צירוף ג' האותיות מל"ך, שאז אותה המלכות, שנעשתה כיסא המלך, ומכסה עליו, כמ"ש, ישת חושך סתרו, עולה למעלה, ונעשית ך' פשוטה, לבוש אל המלך עצמו. שהמלך עצמו, ז"א, מתגלה על ידה. גם נעשתה עטרה על ראש המלך.

אבל בעת שהמ' התחילה לגלות אור פני מלך בעולמות בלא לבוש ך', אז ירדה ג"כ הכ' מעל כיסא הכבוד, שהפסיקה פעולתה לכסות על המלך, וגם היא אמרה, טוב לפניך לברוא בי את העולם, כי כבודך אני, שהנהגת גילוי כבוד המלך תשלוט בה בלבד, בלי שום כיסוי, כרצונה של המ'.

לכן אינו אומר, שהכ' נכנסה ואמרה לפניו, טוב לפניך לברוא בי את העולם, כמו כל האותיות. משום שהיא לא התעוררה מעצמה, אלא עם שליטתה של המ'. כי שליטת המ' לשעתה, הורידה גם את הכ' מעל כיסא הכבוד שבעולם הבריאה.

והזדעזעה ואמרה, טוב לפניך לברוא בי את העולם. כי בעת ירידתה מעל הכיסא, הזדעזעה היא ומאתיים אלף עולמות, הנמשכים מחו"ב שבבריאה, וכן כל העולמות שמשם ולמטה, הזדעזעו ליפול. כי כל הקשר בין עליון לתחתון, מראש המדרגות עד סופן, הוא ע"י מלכות דעליון, שנעשתה כתר לתחתון. והכ' היא התלבשות המלכות דעליון בתחתון.

ג' בחינות בכיסא:

א. שש מעלות לכיסא, שהן ו"ק דתחתון, הנקראים חג"ת נה"י,

ב. ד' רגלי הכיסא, המוחין כחב"ד דתחתון,

ג. המלכות דעליון, היורדת מהעליון לתחתון ומתלבשת בו, שבדרכה של המלכות באים כל האורות מהעליון ומאירים בתחתון.

ולפיכך, בעת ירידת הכ' מכיסא הכבוד, נפסק הקשר של אצילות עם כיסא הכבוד, עולם הבריאה. כי הכ', מלכות דאצילות, המלובשת בכחב"ד דבריאה, ומשפיעה לעולם הבריאה, הנקרא כיסא הכבוד, את כל אורותיה. וכיוון שהכ' ירדה משם, התבטל הקשר עם האצילות.

והזדעזעה הכ', כי נפסק כוחה מלהשפיע לבריאה. והזדעזעו מאתיים אלף עולמות, שהם חו"ב הכוללים את כחב"ד דבריאה. וכן כל העולמות הזדעזעו ליפול, כי אבדה מהם כל חיוּתם והשפעתם מעולם האצילות.

וכן עד"ז יש לפרש ביחס של הקב"ה, שהוא בינה, עם הזו"ן דאצילות. כי המלכות של הבינה, המתלבשת בז"א, היא הכ'. ונמצאה הכ' הזאת, שהיא הכיסא של הקב"ה, השורה על הז"א. כי הקב"ה הוא בינה, העליון דז"א, והז"א נעשה כיסא לבינה.

ונמצא, שבירידת הכ' נפסק הקשר של הבינה עם הז"א. כי הכ' היא מלכות דבינה, המתלבשת בז"א ומשפיעה לו כל אורותיה. ולפיכך הזדעזעה היא עצמה, שנפסקה יכולתה להשפיע לז"א. וכן הזדעזעו מאתיים אלף עולמות, המוחין דז"א, הנקראים חו"ב, וכן נקראים כחב"ד, שהם ד' רגלי הכיסא. כי כל השפע שלהם נפסק.

וכן כל העולמות הזדעזעו ליפול, שהם ו"ק דז"א, חג"ת נה"י, הכוללים כל העולמות שמתחתיו. כי נאבד מהם כל שפע הבינה. וכיוון שהתרוקנו מאורות אצילות, הזדעזעו ליפול לבי"ע דפרודא ולהיחרב.

ולכן אמר לה הקב"ה, כי בך כליה, ובך נשמעה כלה ונחרצה, שובי לכיסאך והיי שם. שמסיבת ירידת הכ' מעל כיסא הכבוד, הזדעזעו ג"ר דז"א וכל העולמות הזדעזעו ליפול ולהיחרב. כלומר, שנשמעה כלה ונחרצה, שפירושו, כיליון חרוץ לבלי תקומה עוד. ולכן את מוכרחה לשוב לבחינת הכיסא.

ובאותה שעה יצאה מלפניו. מדגיש שוב לומר, באותה שעה. להורות, כי עניין חזרתה למקומה, לבחינת כיסא, באה יחד עם התשובה של הקב"ה למ', כי לא יפה לעולם לעמוד בלא מלך. כלומר, שעניין הזעזועים, שהתגלו בכ', בעת ירידתה מעל כיסא הכבוד, שכל העולמות הזדעזעו ליפול, ועניין התשובה של הקב"ה למ', כי לא יפה לעולם לעמוד בלא מלך, ב' אלו באו בבת אחת.

אות י'

32. נכנסה אות י'. אמרה לפניו, ריבון העולם, טוב לפניך לברוא בי את העולם. כי אני התחלת השם הקדוש, ויפה לך לברוא בי את העולם. אמר לה, די לך, שאת חקוקה בי, ואת רשומה בי, וכל חפצי בך, עלִי, לא יפה לך להיות נעקרת משמי.

פירוש. כיוון שהי' היא אות ראשונה של שם הוי"ה, תחילת הגילוי ובחינה עליונה של האור הקדוש, לכן טענה, שייברא העולם במידתה, ויהיה גמה"ת בטוח. ואמר לה הקב"ה, די שאת חקוקה בי, ורשומה בי.

עניין השאלה והתשובה של האותיות, הוא עניין השעשועים של הקב"ה עם האותיות. שהשאלה היא מ"ן, והתשובה היא מ"ד של האור העליון. המילה, די לך, זה תיקון גבול, שאמר לה, די לך ואל תתפשטי יותר. כמו שנאמר בשם קדוש שד"י.

כי אחר שהי' התחילה להתפשט באור הגדול והקדוש הזה, הפסיק אותה הקב"ה, ולא נתן לה להתפשט עד אות ת', אלא רק באות ש', כי אמר לה, די לך, ואל תתפשטי יותר. עלי, לא יפה לך להיות נעקרת משמי, כי אם תתפשטי יותר, לא תוכלי להיות עוד קבועה בשם הוי"ה.

ביאור הדברים. לומדים, לא כשאני נכתב אני נקרא, כי נכתב אני בהוי"ה ונקרא באדנ"י. כי לשם הוי"ה אין שינוי לעולם, כמ"ש, אני הוי"ה לא שָׁניתי. וכיוון שבימי עולם נוהג קלקול ותיקון, הרי יש שם שינוי. לפיכך קודם גמה"ת הוא נקרא באדנ"י, שבשם הזה ייתכן שינוי, ולא בשם הוי"ה, שבו אין שינוי.

אלא לעתיד, אחר גמה"ת, יהיה נקרא כמו שהוא נכתב, כמ"ש, ושֵׁם הָעיר מיום, הוי"ה שָׁמה. ואמר לה, עלי, לא יפה לך להיות נעקרת משמי. כי אם יארע בך איזה קלקול, את נמצאת נעקרת משמי, כי בשמי הוי"ה אינו נוהג קלקול ותיקון. ולפיכך אינך ראויה לברוא בך את העולם.

ואמר לה, די לך שאת חקוקה בי, ואת רשומה בי, וכל חפצי בך. מורה על ג' מדרגות שבי' דשם הוי"ה:

א. חקוק בחכמה דז"א,

ב. רשום בחכמה דאו"א עילאין,

ג. וכל חפצי בך, בחכמה דא"א, בחו"ס.

אות ט' ח'

33. נכנסה אות ט'. אמרה לפניו, ריבון העולם, טוב לפניך לברוא בי את העולם, כי בי אתה נקרא טוב וישר. אמר לה, לא אברא בך את העולם, כי טובך סתום בתוכך, וגנוז בתוכך. כמ"ש, מה רב טובךָ, אשר צפנת ליראיךָ. וכיוון שהטוב גנוז בתוכך, הרי אין בו חלק לעולם הזה (עוה"ז), שאני רוצה לברוא, אלא בעוה"ב.

ועוד, משום שטובך גנוז בתוכך, יטבעו שערי ההיכל. כמ"ש, טָבעו בארץ שעריה. ועוד, כי ח' כנגדך. וכשתתחברנה יחד, תהיינה ח"ט, כלומר חטא. וע"כ לא נרשמו אותיות אלו בשבטים הקדושים. מיד יצאה מלפניו.

ביאור הדברים. הט' יסוד דז"א מבחינת פנימיותו. כי צ' תשיעית לאותיות הז"א, שהוא המזדווג עם הנוקבא בצדיק. אבל ט' תשיעית לאותיות בינה דז"א. והיא פנימיות יסוד הז"א. ונקרא טוב, כמ"ש, אִמרו צדיק כי טוב. ובהיותו נשמת היסוד, שאין בו שום אחיזה לקליפות, ע"כ טענה הט', שייברא בה העולם.

ואמר לה, כי טובך סתום בתוכך, וגנוז בתוכך. האור שברא הקב"ה ביום ראשון, אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו. כיוון שהסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלָגָה, וראה שמעשיהם מקולקלים, עמד וגנז אותו לצדיקים לעתיד לבוא (לעת"ל), כמ"ש, וירְא אלקים את האור כי טוב. ואין טוב אלא צדיק, כמ"ש, אמרו צדיק כי טוב.

פירוש. כיוון שראה הקב"ה, שהרשעים יקלקלו מעשיהם, וייתנו באור הזה אחיזה לקליפות, גנז אותו בצדיק ובצדק העליונים דאו"א. ומהצדיק והצדק דאו"א נמשך האור הזה בהסתר, לפנימיות היסוד דז"א, שהוא ט'.

ובתיקון הזה השיב הקב"ה לט', כי טובך סתום בתוכך, וגנוז בתוכך. וכיוון שהטוב גנוז בתוכך, הרי אין בו חלק לעוה"ז, שאני רוצה לברוא, אלא בעוה"ב. כלומר, כיוון שאני צריך להסתיר אותך מהרשעים, ואינך ראויה, אלא לצדיקים, הראויים לקבל מעוה"ב, הרי שאין לך חלק לתקן את העוה"ז, שהוא זו"ן, משום שיש בך אחיזה לחיצוניים.

ועוד, משום שטובך גנוז בתוכך, יטבעו שערי ההיכל. כי מתוך שאין האור הזה מאיר, אלא רק בפנימיות היסוד בהסתר, כך לא תוכל הנוקבא לקבל מהאור הזה בשעריה, אלא רק דרך הסתר בפנימיותה, שמחמת זה נטבעים שערי הנוקבא לתוך פנימיות היסוד שלה, שע"י זה נשמרים ממגע החיצוניים, ותהיה בטוחה, שלא ישלטו החיצוניים בשעריה. כמו שלומדים, שבזמן החורבן לא שלטו האויבים בשערי ההיכל, אלא שנטבעו בארץ.

ומתוך שאת צריכה לשמירה כל כך, אינך ראויה לברוא בך את העולם. ועוד, שהאות ח' כנגדך, וכשתתחברו יחד, תהיינה ח"ט. כי ח' היא הוד, המלכות הכלולה בז"א. והוא הצינור השמאלי שביסוד דז"א. כי ב' צינורות ביסוד דז"א:

א. הימני, ט', להולדת נשמות,

ב. השמאלי, ח', לדחיית פסולת לחיצוניים.

הח' הוא מבחינת ק', הנכללת ביסוד, שממנה יוצא הנר הדקיק לחיצוניים, שמתוך זה קונים החיצוניים כוח להידמות לאדם דקדושה, כקוף בפני אדם, כמ"ש, זה לעומת זה עשה האלקים.

אלו ב' הצינורות קרובים זה לזה, ואין ביניהם אלא כקליפת השום. ולכן יש כוח לצינור השמאלי, שיתגבר על הצינור הימני. ואז נעשה ח"ט. וח"ט בגי' טו"ב (17). כלומר, זה לעומת זה. כי בהתגבר הימין, ט', אז בגי' טו"ב, כמ"ש, אִמרו צדיק כי טוב. ואם מתגבר הצינור השמאלי, שהוא ח', על הט', אז בגי' ח"ט.

ונאמר, שהאות ח' כנגדך. כלומר, כי יש כוח לצינור השמאלי, שהוא ח', להתגבר עליך. ואז התחברו כאחד ח"ט, ותוכלנה הקליפות להוציא השפע דקדושה אליהן, שמשם יש שליטה לכל החטאים.

וע"כ לא נרשמו אותיות אלו בשבטים הקדושים. כי זה הטעם, שאין בשמות של השבטים האותיות ח' ט', להורות שהם גבוהים ונבדלים מבחינת ח', שהיא שורש כוח הלעומת, כמו שלומדים, שיעקב מיטתו שלמה, ולא יצאה ממנו שום פסולת לחיצוניים, כמו מאברהם ויצחק.

אות ז'

34. נכנסה אות ז'. אמרה לו, ריבון העולם, טוב לפניך לברוא בי את העולם, כי בי ישמרו בניך שבת, שכתוב, זָכור את יום השבת לקַדשו. אמר לה, לא אברא בך את העולם, כי יש בך מלחמה, חרב שנונה ורומח, שעושים בהם מלחמה, כלי זין. ואת, כעין האות נ', שלא נברא בה העולם, משום שיש בה נפילה. מיד יצאה מלפניו.

ביאור הדברים. כי ז' היא י' על ו', שמורה על גדלות המוחין דנוקבא, כמ"ש, אשת חיל עטֶרֶת בעלה. כי היא נכללת בעולם הזכר, שהוא ו'. ואז נעשתה עטרה על ראשו, שזה הי' שעל הו', ובעלה מתעטר בה. כמ"ש, זכור את יום השבת לקדשו. שע"י זה שמעלים את יום השבת, הנוקבא, למעלה לעטרה על הז"א, שנכללת אז בזכור, נקראת הנוקבא קודש.

וטענה הז', כיוון שאור זה הוא גדול וקדוש, כעניין המנוחה, ושם הַשְׁבָּתת כל הקליפות, ע"כ אני ראויה, שייברא העולם במידתי.

אמר לה, לא אברא בך. כי ז' היא נצח דז"א, כי ז' ח' ט' הן נה"י דז"א. וכשהנוקבא נכללת בז', בנצח, משיגה כוח לעלות עם ז"א לאו"א עילאין. ושם נעשית עטרה לראשו, ובעלה מתעטר בשבת. אמנם, כיוון שכל התיקון הוא רק ע"י התכללות בזכר ועלייה לאו"א, ולא במקומה עצמה למטה, במקום עמידתה תמיד עם הז"א, ע"כ אין תיקונה שלם ב-6000 שנים. כי בימות החול, כשחוזרת למקומה, נבחנת אז התכללותה בז' לכלי זין, עד שממנה נחשבות כל המלחמות עם הס"א, בעניין, יְמוֹת החול המכינים לשבת.

ומי שמנצח למלחמה, נותנים לו את בת המלך. שביְמות החול צריך כל אחד לנצח בקרב עם הס"א והחיצוניים. ואז זוכה לבת מלך, לשַבת. הרי, שאין עוד הארת השבת, שב-6000 שנים, מספיקה להשבתת הקליפות בשלמות, כי ע"כ חוזרים וסובבים עליה ימות החול, עד לגמה"ת. שאז יהיה יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.

ואמר לה, לא אברא בך את העולם, כי יש בך מלחמה, וחרב שנונה, ורומח, שעושים בו מלחמה. כי עדיין אין הארתך שלמה, להיותך למטה במקומך בלתי שלמה, וצריכים לזכות בך רק ע"י מלחמות עם הס"א. ומלחמה, מורה על מלחמות התחתונים עם הס"א.

חרב שנונה, מורה על מידת המלכות בעת התכללותה בנצח בימות החול, שאז היא חרב שנונה, לעומת הקליפות, הרוצות להיאחז בה. ורומח, שעושים בו מלחמה, מורה על ז"א עצמו, הנקרא רומח, שהוא בציור של אות ו', כעין רומח לדקור במידתו את הס"א. לכן אמר, ואת כעין האות נו"ן, כי גבורות הזכר מבינה, נ'.

אות ו' ה'

35. נכנסה אות ו'. אמרה לפניו, ריבון העולם, טוב לפניך לברוא בי את העולם, שאני אות משמך הוי"ה. אמר לה, וא"ו, את וה', די לכן, שאתן אותיות משמי, הוי"ה, שאתן בשמי, וחקוקות ומפותחות בשמי, לא אברא בכן את העולם.

פירוש. כי אע"פ שכבר ביקשה זאת הי' ונדחית, אעפ"כ חשבה הו', שהי' נדחית מטעם קומתה הגבוהה יותר מדי. וטענה הו', שייברא העולם במידתה, בקומת ו"ה שבשם, במוחין דאמא.

אמר לה, וא"ו, את וה', די לכן, שאתן אותיות משמי. השיב להן אותה התשובה, שהשיב לי'. כי הגביל גם אותה, שאמר לה, די ואל תתפשטו, אלא רק לבחינת ש', כדי שלא תאחזנה בכן הקליפות. וע"כ אינכן ראויות לברוא בכן את העולם, כי גם אתן צריכות שמירה מהקליפות.

אות ד' ג'

36. נכנסו אות ד' ואות ג'. אמרו אף הן כך. אמר גם להן, די לכן להיות זו עם זו, שהרי לא יחדלו אביונים מן הארץ, וצריכים לגמול עימהם חסד. הד' היא ענייה, כי נקראת דל"ת, מלשון דלות. הג', גומלת חסד לדל"ת. וע"כ אל תיפרדנה זו מזו. ודי לכן לָזוּן זו את זו.

ביאור הדברים. אע"פ שהד' מקבלת שפע מהג', והזווית שלה שעל גגה בולטת בחסדים, מ"מ יש כוח לס"א להיאחז בה, להפרידה ולזייף בה אות רי"ש, ושוב נעשתה רָש ומסכן.

ואמר גם להן, די לכן להיות זו עם זו. שאתן צריכות לשמירה יתירה, שתוכלנה להיות זו עם זו. והג' תשפיע לד'. שהרי לא יחדלו אביונים מן הארץ, כי יש כוח בלעומת, להפריד ביניכן ולהשיב המלכות, הנקראת עולם, לבחינת אות ריש ועניות.

וצריכים לגמול עימהן טוב, שאז צריכים להתעוררות של מטה, לתת צדקה לאביונים, כדי להחזיר את הד' לקבל מג'. ולפיכך אמר, ודי לכן לזון זו את זו. כי די לכן, אם תוכלנה להחזיק לעצמכן בזיווג, לזון זו את זו, ולא תשלוטנה בכן הקליפות. וע"כ לא אברא בכן את העולם.

אות ב'

37. נכנסה אות ב'. אמרה לו, ריבון העולם, טוב לפניך לברוא בי את העולם, כי בי מברכים אותך למעלה ולמטה. כי ב' היא ברכה. אמר לה הקב"ה, ודאי בך אברא את העולם, ואת תהיי ההתחלה, לברוא בך את העולם.

פירוש. האות ב' היא חכמה, חסד דחכמה, נקודה בהיכלו. כי אור החסדים הוא היכל לאור החכמה. והוא ברכה, כמ"ש, והַריקותי לכם ברכה. ואור זה אינו מתמעט כלום, בהיותו עובר ומשתלשל דרך המדרגות. וכמו שהוא בראש המדרגות המקבל מאין סוף (א"ס), כך הוא בכל גודלו ושִבחו בעולם אצילות, וכך עד סוף עשיה, ואינו מתעבה כלום, מחמת כל אלו המסכים שעובר דרכם.

וזהו שטענה אות ב', טוב לפניך לברוא בי את העולם. כי בי מברכים אותך למעלה ולמטה. כלומר, כי אור הברכה שלי הוא בשווה למעלה ולמטה, בלי שום הפרש. ושום מסך ועביות לא יוכל לפגום משהו בהארותיי. ולכן מידתי מוכשרת לבריאת העולם. כי לא תהיה שום אחיזה בי לקליפות. כי הקליפות נאחזות רק במקום שיש בו איזה חיסרון. וכיוון שאין בי שום חיסרון, לא תהיה בי שום אחיזה.

אמר לה הקב"ה, ודאי בך אברא את העולם, ואת תהיי ההתחלה לברוא בך את העולם. כי הסכים עימה, שמידתה ראויה לבריאת העולם. כמ"ש, כי אמרתי, עולם חסד ייבָנה. ומילת ייבנה, פירושה בניין והבנה, כי קבע אותה לבירור מספיק, להבדיל בין הדבקים בקדושה לבין הסרים מאחרי ה' להידבק באל אחר, כמ"ש, וּבְחָנוּני נא בזאת, אמר ה' צבאות, אם לא אפתח לכם את ארובות השמיים והריקותי לכם ברכה עד בלי די.

אבל, בעוד שהם נוטים לאל אחר, הם מחוסרי ברכה. כי אל אחר הסתרס ולא עושה פרי. וזה שמסיים הנביא בכתוב, ושַׁבתם ורְאיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלקים ללא עבָדו, הרי שהעולם חסד ייבנה.

ואמר לה, ואת תהיי ההתחלה, לברוא בך את העולם. ומורה בזה, כי לא קבע את אור הברכה לשלמות העולם, אלא להתחלה טובה ומספיקה להביא את העולם לכלל השלמות. כי אור דחסדים הוא ו"ק בחסר ראש, ועדיין אינו מספיק להולדת נשמות לפרייה ולרבייה.

כי אין הולדה לשום פרצוף, מטרם שישיג ג"ר, הנקראים ראש. וע"כ הוא עוד מחוסר השלמה. ועניין הקביעות, שקבע את הב' והברכה, לברוא בה את העולם, לעיקר כל פרצוף, שלא ייחסר משום פרצוף דקדושה. ועניין ההשלמה של ג"ר הנצרך למוחין דהולדה, כבר אינו עיקר בפרצוף, אלא נבחן לתוספות בלבד, התלוי במעשיהם הטובים של התחתונים. אבל ו"ק לא תחסר לעולם.

אות א'

38. עמדה אות א' ולא נכנסה. אמר לה הקב"ה, אלף, למה אין את נכנסת לפניי, כשאר כל האותיות? אמרה לפניו, ריבון העולם, כי ראיתי, שכל האותיות יצאו מלפניך בלי תועלת, מה אעשה שם אני? ועוד, כי כבר נתת לאות ב' את המתנה הגדולה הזו, ואין ראוי למלך העליון, שיעביר את המתנה, שנתן לעבדו, ולתת אותה לאחר.

אמר לה הקב"ה, אלף אלף, אע"פ שבאות ב' נברא העולם, את תהיי ראש לכל האותיות, אין בי ייחוד אלא בך, בך יתחילו כל החשבונות, וכל מעשי בני העולם, וכל הייחוד אינו אלא באות א'.

פירוש. כל השאלות של האותיות, הן העלאת מ"ן של האותיות. וכל התשובות, הן ירידת מ"ד. השלמות הגדולה שבאות א', לא תיתכן בה התעוררות של מטה, אלא רק בכוח התעוררות של מעלה בלבד. כמ"ש, נפלה, לא תוסיף, קום בתולת ישראל. שלא תוסיף קום מעצמה, אלא הקב"ה יקים אותה.ולפיכך, הן בהתחלת האצילות של המוחין דג"ר, בעודם בשעשועים בהיכל או"א, שבזה עוסק הזוהר במאמר הזה, והן בגמה"ת, לא תתעורר האות א' בהעלאת מ"ן מלמטה למעלה, כדרך יציאת המוחין דג"ר במשך 6000 שנים, אלא הכול יהיה בהתעוררות של מעלה בלבד, שלא תוסיף קום מעצמה, אלא הקב"ה יקים אותה.

ושעמדה אות א' ולא נכנסה, אמר לה הקב"ה, אלף, למה אין את נכנסת? מורה, כי הא' לא התעוררה כלל בהעלאת מ"ן, כמו שאר האותיות. עד שאמר לה הקב"ה, כלומר שהקב"ה יקים אותה. ואמר, א', א', פעמיים, להורות על פעמיים אלו:

א. בעת שהיו האותיות בשעשועים,

ב. בגמה"ת, כי אז ג"כ הקב"ה מעצמו יקים אותה.

אמרה לפניו, כי ראיתי, שכל האותיות יצאו מלפניך בלי תועלת. כי הטעם, שלא הרהיבה הא' להעלות מ"ן מעצמה, הוא משום שראתה, שכל האותיות יצאו בלי תועלת. כי התברר, שיש בכל הקומות בחינת זה לעומת זה. לפיכך חשבה, שגם היא אינה טובה מהן, וגם כנגדה יש לעומת. וזהו שאמרה, מה אעשה שם אני, כי ראיתי, שאיני טובה יותר מהן?

ועוד, כי כבר נתת לאות ב' את המתנה הגדולה הזו. ואין ראוי למלך העליון, שיעביר את המתנה, שנתן לעבדו, ולתת אותה לאחר. טעם ב', שלא הרהבתי להעלות מ"ן, הוא משום, שראיתי שכבר קבעת עיקר בניין כל פרצוף במידתה של האות ב', כמ"ש, עולם חסד ייבנה. ע"כ לא היה לי ספק, שיהיה עוד אפשר איזה שינוי בזה, כי אין מדרך המלך להעביר מתנה, שנתן לעבד זה, ולתת אותה לעבד אחר.

ואמר לה הקב"ה, אלף אלף, אע"פ שבאות ב', נברא העולם, את תהיי ראש לכל האותיות.

פירוש. כי הן אמת, שכבר נברא העולם באות ב'. וגם זו אמת, שלא אעביר המתנה שלה לאחר. אמנם לא נברא במידתה, אלא בחינת ו"ק בלי ראש, וא"כ עדיין האותיות חסרות ראש, כי לא יִכְשְׁרו לפרייה ולרבייה זולתו. לכן את תהיי משמשת להמשכת הראש לכל האותיות, המוחין דג"ר, המוחין דפב"פ והולדה.

אין בי ייחוד אלא בך. בך יתחילו כל החשבונות, וכל מעשי בני העולם. כי אין ייחוד שלי מתגלה בעולם אלא במידתך. ועוד נוסף, כי כל עניין השכר, העונש והתשובה, שעליהם יתגלה גמה"ת, לא יהיו אלא בך. כי בחינת הב' קבעתי רק לעיקר הפרצוף, שלא יהיה תלוי כלום במעשה התחתונים. ואפילו אם ירֵעו מעשיהם, לא יגיע מזה שום שינוי במוחין. אמנם המוחין שבך תלויים לגמרי במעשה התחתונים, שאם ירעו מעשיהם, יסתלקו המוחין דג"ר שבך. ואם יחזרו בתשובה, ימשיכו שוב המוחין דג"ר.

ובך יתחילו כל החשבונות, וכל מעשי בני העולם. חשבונות, מורה אם יקלקלו מעשיהם, כמ"ש, אשר עשה אלקים את האדם ישר והֵמה ביקשו חשבונות רבים. כי אז יסתלקו המוחין דג"ר. ומעשי בני העולם, מורה, על העלאת מ"ן ע"י מעשים טובים (מע"ט), כי אז יחזרו וימשיכו המוחין דג"ר. וכל הייחוד אינו אלא באות א'. זה רומז על הייחוד הגדול דגמה"ת, שיהיה ג"כ באות א'.

39. ועשה הקב"ה אותיות עליונות גדולות, הרומזות על ספירות הבינה, ואותיות תחתונות קטנות, הרומזות על ספירות המלכות. ומשום זה כתוב ב' ב', בראשית ברא, וכן א' א', אלקים את. שהא' והב' הראשונות, הן אותיות מלמעלה, מבינה. והא' והב' השניות, הן אותיות מלמטה, ממלכות. וכולן הן ביחד מהעולם העליון, מבינה, ומהעולם התחתון, ממלכות. כדי שישפיעו זו בזו.

ביאור הדברים. אותיות עליונות גדולות, הן מבינה, ואותיות תחתונות קטנות, הן בזו"ן. והנה, כשהעליון רוצה להשפיע בתחתון, הוא צריך להתלבש בתחתון. וזה עניין, שתי אותיות ב' של בראשית ברא, ושתי אותיות א' של אלקים את. כי הב' הראשונה היא של העליון, בינה, והב' השנייה היא של התחתון, ז"א, אשר הב' הראשונה התלבשה בו. וכן הא' הראשונה היא מבינה, שהתלבשה בא' השנייה של ז"א, כדי להשפיע אליו.

וכולן הן ביחד מהעולם העליון, מבינה, ומהעולם התחתון, ממלכות. כלומר, ששתי אותיות ב' הן עניין אחד, וכן שתי אותיות א' הן עניין אחד. אלא הראשונות הן מהעולם העליון, בינה, והשניות הן מהעולם התחתון, מלכות. והן אחת, כי מתלבשות זו בזו, כדרך העליון הרוצה להשפיע בתחתון. והב' של העולם העליון התלבשה בב' של העולם התחתון. וכן הא' של העולם העליון התלבשה בא' של העולם התחתון.