מאורי אור ומאורי אש

128. ויעש אלקים את שני המאורות. זה מאור וזה מאור, שהשמש הוא מאור והלבנה ג"כ מאור בפני עצמה. משום זה אלו האורות העולים למעלה, נקראים מאורי אור. ואלו האורות היורדים למטה, נקראים מאורי אש. כי אלו מאורי אש הם מדרגות שלמטה, ושולטות בכל ימות החול.

אחר שביאר הזוהר הקטנות והגדלות, ושלא יכלה הלבנה לעמוד במצב של שני המאורות הגדולים בקומה שווה, מצפ"ץ מצפ"ץ, וע"כ מיעטה את עצמה וחזרה לעיבור והשיגה המוחין דפב"פ, היה אפשר לחשוב, שהמצב של שני המאורות הגדולים התבטל לגמרי, אחר מיעוט הלבנה.

וזה שמשמיענו, כי גם המצב ששני המאורות הגדולים עוד מאירים בעולמות, אלא כמאורי אש הוא, כי שינוי רוחני אין פירושו שנעדר מצב א' ומצב ב' לקח מקומו, אלא כל שינוי האמור ברוחניים פירושו רק תוספות על המצב הקודם, אבל גם המצב הקודם אינו נעדר. ולפיכך, גם אחר שהתמעטה הלבנה, לא אבד מצבה הקודם, שהייתה עם הז"א בקומה שווה, מצפ"ץ מצפ"ץ.

שני המאורות הגדולים, פירושו, שהשמש היה מאור והלבנה הייתה מאור. ולא כמו אחר המיעוט, שהלבנה בעצמה איננה כלל מאור, אלא שמקבלת אור מהשמש. אלא אז הייתה גם עצם הלבנה עצם מאיר מעצמה, כמו השמש. ומשום כך אלו האורות העולים למעלה נקראים מאורי אור.

וכיוון שהלבנה הייתה פעם עצם מאיר, לא נעדר ממנה המצב הזה גם לאחר המיעוט. אלא מ"מ גם מבחינה זו, נמצא ההפרש עוד רב ביניהם. כי אור השמש הוא מאורי אור, ואור הלבנה מאורי אש.

כי כל כוח עליית הנוקבא לז"א לקומה שווה, הוא מטעם, שבעת קטנות היו ג"ס בינה ותו"מ של ז"א נפולים במדרגת הנוקבא, ונעשו עימה למדרגה אחת. לכן, בעת שהז"א חזר והעלה את בינה ותו"מ הנפולים שלו ממקום הנוקבא והחזיר אותם למדרגתו, גם הנוקבא עלתה עימהם, להיותה נחשבת עימהם כמדרגה אחת. וע"כ נעשתה הנוקבא כעצם מדרגת הז"א, לבינה ותו"מ שלו.

אלא שנבחנו אז כימין ושמאל של מדרגה אחת. באופן, שהכלים כו"ח דז"א, שלא נפלו ממנו לעולם, נשארו עתה לימין, מאורי אור. ובינה ותו"מ, שנפלו לנוקבא ועתה חזרו אליו, נעשו לשמאל, מאורי אש. ולכן האורות העולים למעלה נקראים מאורי אור.

האורות, המאירים למעלה בכו"ח עד החזה, שלא הייתה בהם שום נפילה ממדרגת הז"א, הם נעשו לימין, אור השמש, ונקראים מאורי אור. ואילו האורות, שירדו למטה, בינה ותו"מ שלו, שירדו לנוקבא, ועתה העלה הז"א אותם בחזרה אליו ביחד עם הנוקבא, הם נקראים מאורי אש, להיותם בו בשמאל, ששם כוח האש. הן המדרגות שלמטה מחזה, הנבחנות לכלים דאחוריים ושולטות בימות החול.

ואין הפירוש שז"א נשאר רק בכו"ח, והנוקבא רק בבינה ותו"מ שלו, אלא שנכללים זה מזה. ויש כח"ב תו"מ לז"א, וכח"ב תו"מ לנוקבא. אלא כל חמש הספירות דז"א נחשבים בעיקר לכו"ח שלו, השולטים בו. וכל חמש הספירות דנוקבא נחשבים בעיקר לבינה ותו"מ דז"א, כי הם השולטים בה.

ומשום זה, כשיוצא יום השבת, מברכים על הנר. כי אז ניתן למאורי אש רשות לשלוט. כי ביום השבת נמצאו הזו"ן בזיווג דגדלות פב"פ, שאז הנוקבא טְפלה לז"א, ואין לה מעצמה ולא כלום, אלא רק מה שנותן לה ז"א בעלה.

ונמצא שאין רשות לנוקבא, שתגלה אז עצם המאור שבה, מאורי אש, שהרי צריכה אז להימצא במיעוט, כדי לגלות אורות דגדלות דפב"פ, שאינם יכולים להאיר בה אלא רק במיעוטה. אלא במוצאי שבת, אחר שכבר נפסק הזיווג הגדול דזו"ן פב"פ, אז יש לנוקבא רשות לגלות מאורי אש שלה.

129. האצבעות של אדם הן הנסתרות שבמדרגות ובסודות העליונים. ויש בהן פנים ואחוריים. הידיים הן חו"ג דז"א, ולעת גדלות הן נעשות חו"ב. כי בעת גדלות, כשמעלה נהי"מ ומשלים ע"ס שלו, עולים חג"ת לבחינת חב"ד ונה"י לבחינת חג"ת. ואז נבחנים ג' פרקי יד ימין לחב"ד של החכמה, וג' פרקי יד שמאל לחב"ד של הבינה.

ולפי הכתוב, שאו ידיכם קודש, כשמגביה הידיים אל הראש, שחג"ת נעשו לחב"ד, נחשב פרק היד עם האצבעות לפרק ראשון, לחכמה. כי כשמגביהים הידיים למעלה, נמצאות האצבעות בחלק העליון, ושאר פרקי היד למטה מהן. והפרק השני, הזרוע, נחשב לבינה. והפרק השלישי, הקיבורת המחוברת אל הכתף, נחשב לדעת.

הרי שהאצבעות חכמה דחו"ב דז"א. כי אצבעות הימין חכמה דחכמה, ואצבעות השמאל חכמה דבינה. ובזה מתבאר מה שלומדים, שעתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד מראה באצבעו, הנה אלקינו זה. כי האצבעות הן מוחין דחכמה. ומוחין דחכמה הן ראייה ואור עיניים. וע"כ אומרים, מראה באצבעו.

האצבעות של אדם הן הנסתרות שבמדרגות ובסודות העליונים, שהאדם צריך להיות מרכבה לז"א. כי האבות הן הן המרכבה. וחייבו את האדם לומר, מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי. ואז נמצאות האצבעות של אדם, שהן בחינת חכמה דחכמה בימין, וחכמה דבינה בשמאל, שהן המוחין הנסתרים ביותר מכל המדרגות והסודות העליונים.

אין מדרגה שאין בה פנים ואחוריים, כי בכל מדרגה יש ע"ס כח"ב תו"מ, וכו"ח שבה נחשבים לכלים דפנים, ובינה ותו"מ שבה נחשבים לכלים דאחוריים. ונמצא, שבמדרגת האצבעות, שהן חכמה, הרי כו"ח שבה, הם כלים דפנים של האצבעות, ובינה ותו"מ הם הכלים דאחוריים של האצבעות.

האחוריים של האצבעות בחיצוניות שלהן, רמז לציפורניים של האצבעות. שבין הכלים דפנים לבין הכלים דאחוריים יש פרסא, הרקיע המבדיל בין מים עליונים, כו"ח, לבין מים תחתונים, בינה ותו"מ. וזה נוהג בכללות, הפרסא בין אצילות לבי"ע, וכן בכל מדרגה בפרטות. כי אין מדרגה שלא יהיו בה ע"ס כח"ב תו"מ. ויש פרסא בין כו"ח, לבינה ותו"מ שבה.

הציפורניים הן פרסא פרטית למדרגת החכמה שבאצבעות, המבדילה בין הכלים דפנים, כו"ח שבו, לבין כלים דאחוריים, בינה ותו"מ שבו. באופן שפנימיות האצבעות, כו"ח דחכמה. וציפורני האצבעות, הפרסא שמתחתיהם. ובינה ותו"מ דחכמה כלולים בציפורניים, כי הפרסא כוללת כל מה שלמטה ממנה.

ומשום זה יש רשות לאדם להסתכל בציפורניים במוצאי שבת, שהרי מאירים אז מאותו הנר ומאותה האש, לשלוט בימות החול.

המצב של הנוקבא וגדלותה שמלפני מיעוטה, אינו בטל אפילו לאחר שהתמעטה להשגת המוחין דפב"פ. אלא שאין לה רשות להשתמש עימהם. כי צריכה להתבטל אל ז"א, כי אינם מאירים לה אלא רק בהיותה בְּטֵלה אליו. אמנם לאחר שהסתלקו מהנוקבא המוחין דפב"פ, לאחר צאת השבת, אז יש רשות לנוקבא להאיר את מאורי האש שלה בחזרה, כמו שהייתה בעת שני המאורות הגדולים.

במצב שני המאורות הגדולים, נבחנת הנוקבא לבינה ותו"מ דז"א, לכלים דאחוריים שלו. ונמצא, שבמוצאי שבת מתחילים להאיר הכלים דאחוריים דאצבעות, שהם הציפורניים. כי הם מקבלים ממאורי אש של הנוקבא, מאחוריים דז"א, המתחילים לשלוט בעת ההיא, שהרי מאירים אז מאותו הנר, כלומר, שהציפורניים מאירות ממה שמקבלות מהנוקבא מהמצב שמלפני מיעוטה, שאז היא מכונה מאורי אש, כלומר הנר.

130. הציפורניים נראות, אבל פנימיות האצבעות אין רשות לראות לאור הנר ההוא. כי הצד הפנימי של האצבעות הם הכלים דפנים כו"ח. והם אינם יכולים לקבל מנוקבא דז"א, שאין לה כלל הכלים דפנים כו"ח. וזה הכלל, שכל בחינה מחויבת לקבל מהבחינה שכנגדה בעליון.

וע"כ מחויבים לקבל רק מהז"א, שיש לו הכלים כו"ח. וע"כ אין הצד הפנימי של אצבעות מאיר כלום ע"י מאורי האש. ואינם יכולים להאיר, אלא מאורי אור, שהוא הז"א, שיש בו הכלים כו"ח, שהרי הם מאירים רק מלמעלה, מכלים דפנים, שנבחנים למחזה ולמעלה, הנמצאים רק בז"א.

ופנימיות האצבעות נקראים פָּנים פנימיים, להיותם כלים דפנים כו"ח, כמ"ש, וראיתָ את אחוריי, ופניי לא יֵירָאו. שלא יסתכל האדם בפנימיות האצבעות, בשעה שמברך במוצאי שבת, בורא מאורי האש, להיותם נבחנים לפנים פנימיים, שעליהם נאמר, ופניי לא ייראו. כמ"ש, וראית את אחוריי, הם הפנים החיצוניים של האצבעות, הציפורניים שמאירות במוצאי שבת. ופניי לא ייראו, הם הפנים הפנימיים של האצבעות, שאינם יכולים לקבל ממאורי האש.

פנימיות האצבעות שולטת בשבת, כי אז הן מקבלות מהבחינה שכנגדן שבז"א. וחיצוניות האצבעות שולטת בחול, שהן מקבלות אז מהבחינה שכנגדן בנוקבא, בעוד שהוא בבחינת מאורי האש.

131. וביום השבת הקב"ה שליט לבדו, בפנים פנימיים אלו, על כיסא כבודו. וכולם נכללים בו, והממשלה שלו היא. שביום השבת הנוקבא בטלה אל הז"א, כמו המאור הקטן. כי ע"כ מיעטה את עצמה, כדי שתוכל לקבל המוחין דפב"פ, המאירים בשבת. ונמצא שז"א שולט לבדו. ואז מאירים הכלים דפנים שלו, כו"ח.

הקב"ה שליט לבדו בפנים פנימיים אלו על כיסא כבודו. כי הנוקבא היא בבחינת כיסא וכלים דפנים האלו, ומתבטלת אליהם. וכל הבחינות שלמטה מז"א נכללות בז"א, והממשלה שלו היא. ומשום זה הקב"ה מנחיל מנוחה לכל העולמות. והעם הקדוש, שהם עם אחד בארץ, יורשים את ירושת היום הזה.

משום שביום השבת אין שליטה אלא רק להקב"ה לבדו, ע"כ אין שום אחיזה לדינים ולקטרוגים ביום הזה, והוא מנחיל מנוחה לכל העולמות. ובני ישראל, שהם עם אחד בארץ, יכולים לרשת המוחין הנישֹאים של יום השבת, מז"א, כי אין פחד מאחיזת הקליפות. ומה שהמוחין הגדולים דשבת מכונים בשם ירושה, הוא, שכל המוחין שבני ישראל מקבלים מאביהם שבשמיים, הוא ע"י התעוררות של מטה. כמו שלומדים, יגעת ומצאת תאמין.

והוא על דרך, שבני אדם רוכשים קנייני עוה"ז. שכל קניין הגדול ביותר, הרי היגיעה שנותנים תמורתו, צריכה להיות גדולה ביותר. אמנם האורות דשבת אינם מחייבים שום יגיעה אחריהם, ואין שום התעוררות של מטה מועילה בהם, אלא השפע מגיע לישראל מכוח הממשלה העליונה לבדה. וע"כ נבחן השפע דשבת בשם ירושה, שהבן נוחל אוצרות אביו שבשמיים, וזוכה בהם בלי שום יגיעה והתעוררות מצידו עצמו.

אמנם האמת היא, מי שלא טרח בערב שבת, מה יאכל בשבת? כי גם אורות השבת צריכים יגיעה מערב שבת. אמנם הכוונה היא על בחינת התעוררות של מטה, המחויבת בשעת קבלת השפע. ביום השבת עצמו, בעת שמקבלים האורות ההם הגדולים, שאז אין התעוררות של מטה נוהגת בהם כלל ועיקר, אלא כדרך הירושה.

מאורי אור באים מצד הימין, שהוא אור הראשון, שהיה ביום הראשון שבשבעה ימי בראשית. כלומר האור שעליו כתוב ביום א', יהי אור. שביום השבת מאירים אלו מאורי אור לבדם, ושולטים. ומהם מקבלים ומאירים כל העולמות שלמטה מאצילות.

132. וכשיוצאת השבת, מוּצנעים מאורי אור שלא יתגלו. ומאורי האש שולטים בעולמות, כל אחד על מקומו. שביום השבת הוא מקום שליטת מאורי אור. ובימות החול מקום שליטת מאורי אש. וזמן שליטתם הוא ממוצאי שבת עד ליל שבת. וע"כ הם צריכים לקבל הארתם מאותו הנר במוצאי שבת.

133. והחיות רָצוֹא וָשוֹב. שאין העין שולטת בהן, משום שהן ברצוא ושוב. והן החיות המתגלות, כלומר חיות תחתונות, שעליהן כתוב, וראית את אחוריי. שאע"פ שהן חיות שמתגלות, מ"מ הן ברצוא ושוב.

האופַן ההוא עומד בתוכן, והוא מט"ט, שכולל אלו החיות התחתונות. וכשהוא רצוא, נקרא נוריאל. וכשהוא ושוב, נקרא מט"ט, שהוא גדול וחשוב יותר משאר אלו החיות, וגבוה מהן 500 פרסאות.

כי מט"ט הוא פני אדם, הנמשך לחיות תחתונות, מתוך התכללות בזיווג העליון שלמעלה מחזה, שהוא ן' דשנא"ן. כי מט"ט הוא אדם קטן. כי פני אדם אינם אלא מחזה ולמעלה, ולחיות תחתונות אינה מגיעה ממנו, אלא רק התכללות משל מעלה, וע"כ מכונה אדם קטן.

ולפי שפני אדם כלולים מכל צורות, ע"כ כולל מט"ט כל החיות דמרכבה תתאה, להיותו פני אדם שלהן. ולפי שהוא נמשך מהתכללות בפני אדם שלמעלה מחזה, ע"כ נבחן שהוא גבוה מהחיות 500 פרסאות.

כי מחזה ולמעלה מאירים מוחין דבינה, שספירותיה מאות. וחמש הספירות כח"ב תו"מ שבה, הן 500. ומתוך שמט"ט מקבל אותן רק מפרסא העומדת במקום החזה, ולא למעלה מהפרסא, כי שם מקום הזיווג וההתכללות, לפיכך מכונים המוחין בשם פרסאות, כלומר שמקובלים מהפרסא.

ומה שנאמר, שהוא גבוה מהן 500 פרסאות. פירושו, שמקבל המוחין כח"ב זו"ן מהפרסא שבחזה, אשר שאר החיות אין להן חלק שם. כי הם רק אריה שור ונשר שלמטה מחזה.

134. החיות הנסתרות הן מתחת לאותיות העליונות הנסתרות, י"ה דשם הוי"ה, השולטות על ו"ה דשם הוי"ה. החיות הנסתרות הן מחזה ולמעלה דזו"ן, ששָׁם ג"ר, המרומזות בב' אותיות י"ה, שעליהן כתוב, הנסתרות לה' אלקינו, שאין שום השגה בהן. וע"כ גם החיות העומדות שם, הן ג"כ נסתרות ונעלמות ואין השגה בהן.

והחיות שלמטה מחזה, ו"ה דהוי"ה, הן כמ"ש, הנגלות לנו ולבנינו, כי שם מקום החסדים המתגלים, ושם נוהגות ראייה והשגה, כמ"ש, וראית את אחוריי.

אלו אותיות ו"ה הן מרכבה לאותיות י"ה, שמגלות הארתם, בדוגמה לרוכב הנגלה במרכבתו. וכן חיות תחתונות הן מרכבה לחיות עליונות, שמגלות הארתן. והנסתר מכל נסתר שלא נודע כלל, שהוא א"ס, המרומז בקוצו של י' דשם הוי"ה, שולט על כולם ורוכב על כולם. שכל המדרגות מגלות שליטתו בעולמות.

החיות התחתונות המתגלות, הן מתחת לאלו החיות הנסתרות, מקבלות מהן הארתן ונוסעות מכוחן. כלומר, שהחיות התחתונות, אין להן מעצמן שום כוח ופעולה, אלא מה שמקבלות מהחיות העליונות.

135. החיות העליונות הנסתרות, כולן כלולות ברקיע השמיים. ועליהן כתוב, יהי מאורות ברקיע השמיים. הכתוב מלמדנו, שכל המאורות תלויים ברקיע השמיים. והוא הרקיע שעל החיות. שעליו כתוב, ודמות על ראשֵׁי החיה רקיע כעין הקרח הנורא, שזהו אותו הרקיע הראשון.

כי בכללות נמצאים ב' רקיעים, כמ"ש, וּלְמִקצה השמיים ועד קצה השמיים. רקיע, הוא הסיום דצ"ב, שהוציא בינה ותו"מ של כל מדרגה למדרגה שמתחתיה. הוא הפרסא, העומדת במקום החזה של כל פרצוף. ותחילת הגילוי שלו היא באמצע פרצוף הבינה דאצילות, הנקרא ישסו"ת, בין הג"ר דישסו"ת, העומדות מחזה ולמעלה דא"א, ובין הז"ת שלהם, בינה ותו"מ שלהם, העומדות מחזה ולמטה דא"א.

וע"כ נקרא רקיע זה שבתוך הבינה, בשם הרקיע הקדמון. וכן הוא נקרא קצה השמיים למעלה. כי רקיע זה מוריד את הקצה של פרצוף הבינה, בינה ותו"מ שלה, לתוך השמיים, ז"א. ויש רקיע ב', שעומד בחזה דז"א, המוריד את הקצה של פרצוף הז"א, בינה ותו"מ שלו, לנוקבא, המסיימת את האצילות. וע"כ נקרא רקיע זה בשם קצה השמיים למטה.

וחיות עליונות שמחזה ולמעלה דזו"ן, כלולות כולן ברקיע השמיים הקדמון, העומד במקום החזה של פרצוף הבינה, להבדיל חיות תחתונות, שמחזה ולמטה דזו"ן, שאינן כלולות באותו הרקיע הקדמון. שכל אחוריים דעליון, שמחזה ולמטה שלו, מלובשים בכלים דפנים דתחתון, בכלים כו"ח שלו, שלמעלה מחזה.

אמנם אחוריים דעליון אינם מלובשים לעולם בתוך הכלים דאחוריים של התחתון, שמחזה ולמטה שלו, שהרי סיבת ההלבשה, היא עליית המלכות לבינה, הנעשית בעת קטנות של הפרצופים.

שהנה אז, מכוח העלייה הזו, נמצא שכל פרצוף מחוּסר לגמרי מהכלים שמחזה ולמטה שלו. ואיך יוכלו האחוריים דעליון להתלבש באחוריים דתחתון, בעת שמחוסרים ממנו? הרי שחיות תחתונות דזו"ן, שהן מחזה ולמטה, אין להן שום חיבור והתכללות עם הרקיע הקדמון, שהוא האחוריים דבינה, כי לא התלבשו בהם מעולם.

136. משם ולמעלה מהרקיע הקדמון, אין מי שיכול להשכיל ולדעת. משום שהוא סתום במחשבה. כי למעלה מהרקיע הקדמון, למעלה מחזה דפרצוף הבינה דאצילות, שָׁם ג"ר דבינה, הנבחן למחשבה, שאין שום תפיסה בג"ר.

המחשבה של אדם, אין בכל העולם מי שיוכל להשיג ולדעת אותה. מכ"ש דברים התלויים במחשבה העליונה, אין מי שיכול להשיג אותם. ומחשבה עצמה, על אחת כמה וכמה שאי אפשר להשיג אותה.

ספירת הבינה בחינת ג"ר ומחשבה, ומע"ס שלה הג"ר שבה הן בחינתה עצמה, וז"ת שבה אינן בחינתה עצמה, אלא בחינת זו"ן הכלולים בה. ואפילו ז"ת דבינה, שהן רק כלולות ותלויות במחשבה, בבינה, אין השגה תופסת בה במקומן עצמן, אלא רק במקום זו"ן. ומכ"ש הג"ר דבינה, שהן עצמוּת הבינה, שאין שום השגה תופסת שם.

יותר פנימיוּת מהמחשבה, שהיא בינה, מיהו שיפעיל שם איזה רעיון, שהרי אין שם הבנה אפילו לשאול, ומכ"ש לדעת. כי למעלה מבינה הוא א"א, הכתר לכל פרצופי אצילות, בחינת א"ס, שאין השגה תופסת בו כלל.