מהו, אין לנו מלך אלא אתה, בעבודה

תשנ"א - מאמר א'
1991 - מאמר 1

יש להבין, מהו שאנו אומרים "שאין לנו מלך אלא אתה". שמשמע, שבזה אנו אומרים שבח להבורא, "שאין לנו מלך אלא אתה", היינו אין אנחנו כמו אומות העולם, שיש להם הרבה אלילים, ולנו רק אתה הוא המלך שלנו.

נמצא, כאילו שהבורא הוא יותר גדול מהם. מהו כל כך זה חשוב, אם הבורא יותר, חשוב יותר מהם. ואנחנו בחרנו בהבורא. וזה יכולים לומר על דרך מה שכתוב בזה"ק (הקדמת הזהר, דף קס"א, אות קס"א) וזה לשונו "אמר רבי אבא מקרא הזה שכתוב, מי לא יראך מלך הגויים. כי לך יאתה. איזה שבח הוא זה. אמר לו רבי שמעון, הנה המקרא הזה אינו מרבה כבודו כל כך, שכתוב, כי בכל חכמי הגויים, ובכל מלכותם, מאין כמוך. מהי השוואה הזו לבני אדם, שאין להם קיום", עד כאן לשונו.

הגם שיש על זה הרבה פירושים, נבאר זה על דרך העבודה. ידוע, שסדר העבודה מתחילים קודם כל על בסיס האמונה. שאנו מתחילים תיכף בתחילת העבודה, לקבל על עצמנו עול מלכות שמים, שהוא להאמין שהבורא הוא המנהיג את העולם. היינו, שהוא משגיח על העולם בהשגחה פרטית, כמובא במאמר "סדר העבודה מבעל הסולם".

ואח"כ צריכים לדעת, שענין אמונה, מה שאנו מקבלים עלינו, היא בחינת "מטה בחשיבות". כלומר, שאם היה הכל בידיעה, ולא היה צריך להאמין, היתה הידיעה הזו יותר חשובה אצל האדם. והאדם צריך להאמין, שהגם אצל האדם האמונה הוא דבר למטה בחשיבות, ומכל מקום האדם בוחר דוקא ללכת בדרך זו של האמונה למעלה מהדעת. מטעם שהאדם מאמין באמונת חכמים, מה שהם השיגו ואומרו.

מה שאין כן מי שאין לו אמונת חכמים, הוא אומר, שאם הידיעה היתה יותר מוצלחת לעבודת האדם מהאמונה, כמו שהאדם חושב, ואומר, שאם היתה עבודת ה' בבחינת ידיעה, ולא היה צריכים להאמין, בטח היה מתרבה הרבה עובדי ה', והיו הרבה אנשים שהיו מתמסרים לעבודה. מה שאין כן כשהאדם צריך להאמין, הן באמונת ה', והן באמונת חכמים, זה, היינו האמונה שצריכים להאמין, מרחק את האנשים להיות בעלי עבודה.

אבל האדם הרוצה להתקרב לה', הוא צריך להאמין באמונת חכמים, שהם אמרו לנו, שאם היתה באמת דרך הידיעה יותר טובה להנהגת העולם, היה הבורא נותן לנו את העבודה בבחינת ידיעה.

אלא הבורא יודע, שהדרך היותר מוצלחת, שהאדם תהיה ביכולתו להגיע להמטרה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו, שתהא יכולת באדם לקבל את הטוב ועונג בלי נהמא דכסופא, הוא דוקא על ידי דרך האמונה.

אולם, היות שהאדם נולד בטבע של אהבה עצמית, לכן מה שיותר קרוב לאהבה עצמית, הגוף נהנה. לכן, כשאומרים להאדם, שהוא צריך לקיים תו"מ על בסיס האמונה, זה קשה לו. כלומר, שהאדם היה יותר שבע רצון אם הכל היה בידיעה.

אולם גם בענין אמונה, יש גם כן הבחנות רבות. כלומר, מה האדם צריך להאמין. הדבר פשוט הוא, שהאדם צריך להאמין רק בשכר ועונש. כלומר, שאם יקיים תו"מ, יהיה לו שכר. ואם חס ושלום לא יקיים, הוא יקבל עונש.

וענין שכר ועונש נוהג בכל המדרגות. וכל ההבדלים הוא רק מהו השכר ומהו עונש. בזה יש הבדלים בין מדרגה למדרגה. וגם זה נוהג בענינים גשמיים. כדוגמא, שאומרים לילד, אם הוא לא רוצה לאכול, הוא יקבל עונש. למשל, שכל הילדים, שאוכלים, הם יסעו לטיול. והילד שלא רוצה לאכול, הוא ישאר בבית. ולפעמים השכר ועונש מתבטא באכילה עצמה. כי מי שלא יעשה מה שההורים מצוים עליו, הוא לא יקבל היום אוכל, והוא ישאר ברעב, וכדומה. נמצא, שאצל כל אנשים הוא אותו דבר, היינו השכר ועונש נותנים להאדם דחיפה להתקדמות.

לכן יש שהאדם מאמין, שעל ידי קיום תו"מ הוא יזכה לשכר בעולם הזה, כמו שכתוב בזה"ק "יש אנשים, שהיראה שלהם הוא בשכר ועונש של עולם הזה. היינו אריכת ימים, בריאות, וכדומה. ויש, שהשכר ועונש הוא בעולם הבא. היינו, שיש להם גן עדן. ויש אנשים, שהיראה שלהם הוא לשמה. היינו, "בגין דאיהו רב ושליט", שיש להם זכיה שמשמשים להמלך.

וזהו השכר שלהם, ולא צריכים יותר שום תמורה. היינו, שהם מבטלין את רשות של עצמם. היינו, שלא דואגים לתועלת עצמם, אלא כל דאגתם הוא רק לעשות נחת רוח ליוצרו". והיות שדבר זה אינו מקובל על הגוף, המכונה "רצון לקבל", לכן הוא מתנגד לעבודה זו. לכן דוקא כאן, בעבודה שהאדם רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, נוהג ענין עליות וירידות.

ובעבודה זו נקרא "שכר ועונש" אחרת לגמרי, מכפי שנוהג "שכר ועונש" בעבודה דלקבל שכר. כי בזמן שיש לאדם איזה טעם בעבודה, והוא מרגיש, שיש לו קצת התקרבות לה', זהו השכר שלו. ואם הוא מרגיש שזרקו אותו מעבודת ה', היינו שאינו מרגיש שום טעם בעבודה, זה נקרא אצל האדם "העונש הכי גדול".

כלומר, שאין לו שום הרגשה של עבודה. והאדם צריך לומר, שבטח ההתרחקות הזו, שהוא מרגיש, הוא מטעם, שהוא מרוחק מה'. כי האדם מבין, שאם הוא היה מקורב לה', אז האדם צריך להרגיש הרגשה אחרת, מכפי שהוא מרגיש עתה, כמו שכתוב "עוז וחדוה במקומו".

פירושו, שבזמן שהאדם מרגיש, שהוא נמצא במקום קדושה, ובקדושה כתוב "עוז וחדוה", והוא עכשיו מרגיש, שאין לו שום חיות, והוא רואה עתה הכל שחור, ואין בידו להתגבר על המצב שבו הוא נמצא, זה נקרא אצל אדם, הרוצה להגיע לעבוד לשם שמים "עונש הכי גדול".

וכשהאדם רוצה להתגבר על המצב שבו הוא נמצא, אז הוא רואה, שאין שום אפשרות להגיע לידי התקרבות ה'. ולפעמים הוא בא לידי יאוש. היינו, שהוא רוצה לברוח מהמערכה. והוא בא לידי החלטה, שאין שום אפשרות, שיהיה פעם בידו להגיע לידי מדרגה "שלא ידאוג שום דבר לתועלת עצמו, אלא רק לתועלת ה'".

ונשאלת השאלה, מהו האמת. היינו, אם הוא טועה. היינו, שיש כן אפשרות להגיע לידי מצב, שכל מעשיו יהיו לשם שמים או לא. היינו, שכן מועילה התגברות. כלומר, שכן יש כח ביד אדם לעשות בכוחות עצמם כל המעשים שלהם לשם שמים.

התשובה היא, כמו שכתוב "אין לנו מלך, אלא אתה". כי אין בנו כח התגברות, שנוכל לקבל על עצמנו. ושאתה תהיה לנו למלך. ואנחנו נעבוד לך, רק מטעם חשיבות המלך. ובשבילנו לא נעשה שום עשיה, אלא רק מה שיצמח מזה נחת לך. זה רק אתה יכול לתת לנו, את הכח הזה, היינו הטבע השני, שהוא "הרצון להשפיע".

לכן אומרים מקודם "אבינו מלכנו, חטאנו לפניך". כלומר, שאין האדם יכול לומר, אין לנו מלך אלא אתה. היינו, שרק הבורא יכול לתת הכח הזה. ומאיפה האדם יודע, שאין זה ביכולתו. לכן מקודם האדם צריך לעשות כל מה שבידו, כמו שכתוב "כל אשר בידך ובכוחך לעשות, עשה".

ואז האדם מגיע לידי מצב, שהוא מרגיש, איך שהוא מרוחק מה'. כלומר, שאין בידו לעשות שום דבר לטובת ה'. אז האדם מרגיש, אף על פי שהוא מקיים תו"מ, מכל מקום הוא נקרא "חוטא", משום שהוא רואה, שאין הוא עובד לשם שמים. לכן האדם צריך לומר מקודם "אבינו מלכנו, חטאנו לפניך", אף על פי שהוא מקיים תו"מ. ומכל מקום מרגיש, שהוא חוטא, בזה שאין הוא עושה שום דבר לשם שמים.

אחר זה הוא אומר בפה מלא "אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה". היינו, שרק הבורא יכול לעזור, שיהיה לנו המלך, שנוכל לעבוד מטעם, שהוא משמש את המלך. וזה הוא השכר שלו. שיש לו זכיה, שהוא משמש המלך. זאת אומרת, שרק אז יש בידו לעשות הכל לשם שמים.

כלומר, שאם אין הבורא נותן לו את הכח הזה, שירגיש, שיש לנו מלך גדול, אין כח בידו לעשות לשם שמים. כי הגוף טוען "מה יהיה לך, מזה שאתה תשפיע לה'". היינו, שכל זמן שהרצון לקבל שולט, אין לאדם שום עצה, כנ"ל. שיש לפעמים, שהוא תוהה על הראשונות. היינו שאומר, שעכשיו הוא רואה, שעבד בחינם, ולא הרויח כלום, מזה שנתן יגיעה. ועתה הוא רואה ממש, שכל יגיעתו היתה לריק.

לכן כשהבורא עוזר לו, ונותן לו את הרצון להשפיע, והוא מרגיש, שיש לו מלך גדול, זה רק הבורא יכול לתת, כנ"ל. וזה שכתוב "אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה". שרק אתה יכול לתת לנו, שנרגיש, שיש לנו מלך גדול, וכדאי לעבוד בשבילו, לעשות לו נחת רוח.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב בזה"ק (האזינו, דף צ"ג, אות ר"י) וזה לשונו "אשרי חלקו, מי שקורא אל המלך, ויודע לקוראו כראוי. ואם הוא קורא, ואינו יודע למי קרא, הקב"ה מתרחק ממנו, שכתוב "קרוב ה' לכל קוראיו". למי הוא קרוב. חזר ואמר "לכל, אשר יקראוהו באמת". וכי יש מי שקורא בשקר. אמר רבי אבא "כן, זהו מי שקורא ואינו יודע למי קורא. כי כתוב "לכל, אשר יקראוהו באמת". מהו "באמת". היינו "בחותם טבעת המלך".

ויש להבין מה שאומר "אמת" ו"שקר". ששומעים רק למי שקורא ב"אמת". ששואל, מהו ב"אמת". ויש לדעת מהו ב"שקר". כלומר, מהו הפירוש, שהאדם קורא לה' בשקר, בדרך העבודה.

בהסולם (הקדמת ספר הזהר, אות קע"ה) מביא שם את מדרש חז"ל, וזה לשונו "בעת בריאת העולם, כשאמר למלאכים "נעשה אדם בצלמנו". הנה חסד אמר "יברא, מפני שהוא גומל חסדים". אמת אמר "אל יברא, מפני "שכולו שקרים". מה עשה הקב"ה, נטל האמת והשליכו לארץ, הדא הוא דכתיב "ותשלך אמת ארצה". פירוש, כי נודעו דברי חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה". כי האדם מתוך שפלותו, אי אפשר לו לעסוק תיכף בהתחלה במצותיו יתברך, כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו. לכן הוא מוכרח מתחילה לעסוק במצות שלא לשמה, דהיינו מתוך תועלת עצמו. אבל עם כל זה, ממשיך שפע קדושה תוך מעשי המצות. אשר ע"י השפע שהוא ממשיך, סופו לבוא לעסוק במצות לשמה. וזה שקטרג האמת על בריאת האדם, שאמר, שכולו שקרים".

ובהאמור אנו רואים, שאמת נקרא לשמה, היינו לתועלת ה'. ושקר נקרא שלא לשמה, היינו לתועלת עצמו. ובזה יש לפרש, מה שאומר הזה"ק "קרוב ה' לכל, אשר יקראוהו באמת". ידוע, שענין "רחוק וקרוב" ברוחניות, הוא שהשתוות הצורה נקרא "קרוב", ושינוי צורה נקרא "רחוק".

נמצא, האדם, שרוצה להגיע לבחינת אמת, היינו שהוא בא למצב, שהוא מרגיש, שאם אין ה' יעזור לו להגיע לבחינת לשם שמים, הוא בעצמו אין לו שום סיכויים, שיהיה פעם באפשרותו להגיע לדרגת לשמה, היינו שיעשה הכל רק לשם שמים, אז הוא קורא לה', שיעזור לו, שיתן לו את מידת האמת, הנקרא "לשם שמים".

היינו, שהוא מבקש, שה' יתן לו את מידת האמת, הנקרא "השתוות הצורה". לאדם הזה ה' קרוב. היינו, שהוא רוצה להיות בהשתוות הצורה עם הבורא, הנקרא "מהו רחום, אף אתה רחום". זה נקרא, שה' קרוב לאלו שרוצים להיות קרובים, הנקרא בחינת "השתוות הצורה".

מה שאין כן לאלו אנשים, הקוראים לה' בשקר, היינו שהם רוצים, שה' יעזור להם על בחינת שלא לשמה, שזה נקרא "שינוי צורה", נמצא, שה' רחוק מהם. כי הם לא רוצים להתקרב לה', הנקרא "דביקות", "השתוות הצורה". וזה שאומר, ש"אמת נקרא טבעת המלך", שהוא בחינת אמת, כלומר שהמלכות שמים, מה שהם מקבלים עליהם, הוא בבחינת אמת, היינו לשם שמים.

אולם האדם מוכרח מקודם להכין כלי לאור הזה, הנקרא "רצון להשפיע". ש"כלי" נקרא צורך. כלומר, שאין אדם קורא לה', שיעזור לו, מטרם שהאדם התחיל בעבודה דלהשפיע, והוא רואה, שהוא לא יכול בשום אופן להשיג זה בעצמו. אז האדם מבקש עזרה מלמעלה, שיעזרו לו.

לכן אחר שהאדם עשה כל מה שביכולתו, והוא רואה, שאין לו שום אפשרות להשיג את הרצון הזה, אז הוא בא לידי הכרה, שאין מי שיעזור לו, רק הבורא. אז האדם אומר "אבינו מלכנו, אין לנו מלך". היינו כנ"ל, שאין שום מציאות, שיהיה לנו אמונה במלך, שנוכל לעבוד אותו בבחינת "בגין דאיהו רב ושליט", אלא אתה, היינו רק הבורא יכול לעזור לו.

ושם בזה"ק מפרש, שטבעת המלך נקרא קו אמצעי, שקו אמצעי נקרא אמת. כלומר, שכל קו בפני עצמו אין בו שלימות. וזה יכולים להבין על דרך משל. לשני אנשים שהכינו סעודה בשביל הקהל, אחד הכין בשר ודגים ושאר דברים, והשני הכין רק תבלינים ומלח וחומץ, וכדומה. ולבסוף נעשה מחלוקת ביניהם. אז כל אחד אמר, שהוא יקרא את הקהל אליו, ויתן להם את הסעודה. הנה זה שהבטיח לתת רק תבלינים, וכשהוא נותן לאכול את התבלינים, היינו לשתות חומץ ולאכול מלח, וכדומה, מי יכול לאכול. והשני, שנתן בשר, ודגים, ושאר דברים לאכילה. אבל מי יכול לאכול בשר ודגים בלי מלח, וכדומה. והיות שאין האנשים יכולים לאכול לא אצל זה ולא אצל השני, עד שהיה מוכרח לעשות שלום ביניהם, והתערבו את האוכל עם התבלינים, ומשניהם נעשה סעודה טובה.

כמו כן כשהאדם מתחיל ללכת בשלא לשמה, הוא נמצא במצב השלימות. וזה נקרא "קו אחד". אבל בזמן שהוא עובר לקו שמאל, היינו שמתחיל לעשות בקורת על סדר עבודתו, כלומר על איזו כוונה הוא עובד, כלומר איזה שכר הוא רוצה תמורת עבודתו, אז הוא טועם טעם מר.

היינו, שהוא רואה, שהוא לא בסדר. כלומר, כי הוא רואה, שאין ביכולתו לעשות משהו לתועלת הבורא. נמצא, שאז, שכל קו בפני עצמו אין לו שלימות. כי ימין, השלימות שלו הוא רק מטעם, שהוא שמח בחלקו. זאת אומרת, שהוא אומר, שיש לו זכיה גדולה, בזה שיש לו קצת אחיזה ברוחניות, אפילו שזהו שלא לשמה. אבל מבחינת המעשה, יש לו משהו, בזה שמקיים מצות ה', הגם שהאמונה בה' הוא רק אמונה חלקית (כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס, אות י"ד). אבל החלק הזה גם כן חשוב לו.

מה שאין כן הקו שמאל, שהוא רואה, שהוא מלא חסרונות, ומרגיש טעם מר בחיים שלו, זהו כמו תבלין, שנותנים להמתיק את האוכל. אבל תבלין בלי אוכל אינו מאכל. נמצא, שכל קו בפני עצמו אין לו שלימות. אבל כשמשתמשים עם ב' קוים, עם ימין ושמאל, מזה באים לקו אמצעי.

היינו, שהקב"ה נותן את הנשמה, כמו שאמרו חז"ל "ג' שותפין באדם. אביו ואמו והקב"ה". אבא נקרא ימין. הוא נותן הלובן. "לבן" נקרא, שאין שם שום חסרון. אמא נקרא קו שמאל. היא נותנת "האודם", שזה נקרא חסרונות. ומשניהם יחד אז יכול לבוא קו האמצעי, שנקרא הקב"ה נותן את הנשמה. ואז יוצא בחינת אדם.

ויש לדעת, בזמן שהאדם עובר לקו שמאל, ומתחיל לראות איך שהוא מרוחק מבחינת רצון להשפיע, ומשוקע רק באהבה עצמית, ורואה את חסרונותיו, בשיעור שאף פעם לא חלם על זה, שהוא יהיה כל כך מרוחק מעבודה דלשם שמים, ומתחיל לחשוב, שבטח בא אליו מחשבות זרות מצד הס"א, שהם משפיעים לו את אלו המחשבות ורצונות, שאינו מתאים לאיש, שרוצה להיות עובד ה', אלא אפילו לאיש פשוט, שאינו בעל עבודה, גם כן לא מתאים המחשבות ורצונות האלו, אז האדם צריך אז להתגבר באמונת חכמים, ולהאמין, שכל אלה המחשבות באות מלמעלה. כמו שמובא במאמר "אלהים אחרים". היינו, שהבורא שולח אותם להאדם. אבל אל לחשוב שזהו מחשבות ורצונות חדשות. כלומר, שלא היו מקודם לכן באדם, אלא שבאו עכשיו.

אין הדבר כן. אלא מקודם הם היו בגופו של אדם בלי שום התגלות, מטעם שאין שום דבר נעשה בלי צורך. אלא עתה, בזמן שהאדם רוצה ללכת בדרכי האמת, והאדם רוצה לתקן את עצמו, אז מלמעלה מגלים לו מה שיש לו בגופו, ואינם ניכרים לחוץ. ועתה, בזמן שהאדם רוצה לתקן את עצמו, אז מגלים לו את המחשבות האלו, בכדי שידע מה לתקן.

ובכדי להבין זה, כדאי לעיין בספר פרי חכם (חלק ב', דף י"א) וזה לשונו "באמת אודה שצדקת בזה, שאיני מרגיש כלל את המכאובים האלו, שאתה מרגיש. ואדרבה, אני שש ושמח באותם הקלקולים הגלויים ומתגלים. אמנם כמה אני מתאונן ומצטער על הקלקולים, שעדיין לא נתגלו. ואם נתגלו עכשיו, אין שום ספק, שהיה גם מעיקרא, אלא שטמון היה. לכן שמח אני בצאתם מחוריהם, וכו'. וזוכר אני, שכדברים האלה, היה לי עמך ביום א' דראש השנה תרפ"א, בחזרתנו מבית א"מ נ"י, מקידוש, ספרת לי מחשבונות מעציבות מאוד שראית בסידור בבוקר בעת התפלה (הוא היה הבעל תפלה של שחרית). ונתמלאתי שמחה בפניך מאוד. ושאלת אותי, שמחה זו מה עושה. אמרתי לך, גם כן כנ"ל, שבהתגלות רשעים קבורים, אף על פי שלא נכבשו בשלימות, מכל מקום התגלותם עצמם לתשועה גדולה יחשב, שזה גרם קדושת היום".

לכן לא להתפעל, ממה שהאדם מרגיש שקבל ירידה, כאילו זרקו אותו מלמעלה. אלא אדרבה, שהאדם צריך אז להאמין, שהבורא מטפל בו, ומדריכו, באופן, שתהיה לו היכולת להגיע לדביקות הוא, כמו שכתוב "ולדבקה בו".

ואז האדם מגיע לידי מצב, שהוא מרגיש, שהוא חוטא. היינו, מטרם שהתחיל בעבודה דלהשפיע, היה חושב שחסר לו שלימות, אבל באופן כללי הוא בסדר, מטעם שהוא היה רואה את השפלות של שאר אנשים, מה שאין כן הוא ברוך ה' לא נורא. אבל עתה הוא רואה, שהוא גרוע מכולם. כלומר, שאין לאף אחד מחשבות ורצונות כאלו.

והתשובה היא כנ"ל, שבכדי שהאדם יהיה בידו לקבל דבר שלם, מוכרח האדם, שיהיה חסרון שלם. לכן מלמעלה מגלין לו כל פעם את חסרונותיו, מה שהיו גניזים בגופו של אדם. נמצא לפי זה, שהאדם צריך לומר, שהבורא עושה עמו חסד, בזה שמגלה לו את חסרונותיו, בדיוק כמו שנותן לו את המילוי, "כי אין מילוי בלי חסרון".

ובזה יש לפרש מה שכתוב (תהילים, פ"ט) "חסדי ה' עולם, אשירה לדור ודור, אודיע אמונתך בפי". ויש להבין, מה זה "לעולם אשירה". ואיך אפשר לשיר לה', בזמן שהאדם רואה, שהוא מלא חסרונות. ואין לבו שלם עם ה'. והוא מרגיש, שהוא מרוחק מה'. ולפעמים הוא רוצה אפילו לברוח מהמערכה. איך הוא יכול לומר, שזהו חסדי ה', והוא נותן שיר על זה לה'.

ובהאמור, שהאדם צריך לומר, זה שהוא נמצא בשפל המצב, אין זה מטעם, שעתה הוא נעשה יותר גרוע. אלא עתה, היות שהוא רוצה לתקן עצמו, שכל מעשיו יהיו לשם שמים, אז מלמעלה מגלים לו את מצבו האמיתי, מה שנמצא בתוך גופו. שעד עתה הם היו נעלמים, ולא היו נראין לחוץ. ועתה הבורא גילה אותם, כנ"ל בספר "פרי חכם".

ועל זה האדם אומר, שזהו חסד, מה שהבורא גילה לו את הרע שבו, בכדי שידע את האמת, ויהיה בידו לבקש מה' תפלה אמיתית. נמצא, שמצד אחד האדם רואה עתה, שהוא מרוחק מה'. ומצד השני, האדם צריך לומר, שה' קרוב אצלו, וה' מטפל עמו, ומראה לו את החסרונות. לכן הוא צריך לומר, שהם חסדים.

וזה שכתוב "חסדי ה' לעולם אשירה". כלומר, שיש לו מצד אחד שמחה, ונותן שירה על זה. ומצד השני הוא רואה, שהוא צריך לעשות תשובה. היינו, שהוא צריך לבקש מה', שיקרב אותו, ושיתן לו את הרצון להשפיע, שהוא טבע שני.

וזה שכתוב "ועד דור ודור אודיע אמונתך". שענין "דור ודור" הוא, שיש הפסק באמצע, שהוא ענין עליות וירידות. ש"דור" נקרא חיוב. וההפסק הוא שלילי. אולם דוקא ע"י זה מתגלה אור האמונה.