תמר

277. לסַפֵּר בציון שֵׁם ה', ותהילתו בירושלים. השם הקדוש סתום ונגלה, שהנסתר הוא הוי"ה, והנגלה הוא אדנ"י. והתורה, השם הקדוש העליון דז"א, היא סתומה ומגולה. וכל פסוק שבתורה, וכל פרשה שבתורה, סתומים ומגולים. כלומר, שיש בה פשט ויש בה סוד.

278. מעזוּת של צדקת אחת יצאו כמה טובות לעולם. והיא תמר, כמ"ש, ותֵשב בפֶתַח עיניים, אשר על דרך תִמְנָתָה. פרשה זו מוכיחה לנו, שהתורה היא סתומה וגלויה, שיש בה נגלה ונסתר. והרי בכל התורה כולה לא נמצא מקום שיהיה נקרא, פתח עיניים, אלא הכול סתום וסוד הסודות הוא?

279. מה ראתה צדקת זו למעשה זה? אלא ידעה בבית חָמִיהָ דרכיו של הקב"ה, איך מנהיג את העוה"ז עם בני אדם. ומשום שהיא ידעה, העמיד הקב"ה הדבר על ידיה. כמו שמוכנה הייתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית, להיות אימו של שלמה המלך. אף כאן, מוכנה הייתה תמר לזה מיום שנברא העולם.

280. ותשב בפתח עיניים, אשר על דרך תמנתה. פתח, כמ"ש, והוא יושב פתח האוהל. וכתוב, ופָסַח ה' על הפתח. וכתוב, פִּתחוּ לי שערי צדק. עיניים, שכל העיניים של העולם מצפים לפתח ההוא. אשר על דרך תמנתה. תמנתה, כמ"ש, ותמונת ה' יביט. וכך תמר העמידה הדבר למטה, ויצאו פרחים, והֵנצו ענפים באמונה.

281. ויִרְאֶהָ יהודה ויַחְשְׁבֶהָ לזונה, כי כיסתה פניהָ. כמ"ש, כן דֶרך אישה מנאפת, אָכְלה ומָחתה פיהָ. כי כיסתה פניה, פירושו, אכלה ומחתה פיה. היא שורפת העולם בשלהבותיה, ואמרה, לא פעלתי אָוֶון. משום שכיסתה פניה, ואין מי שיודע דרכיה להינצל ממנה. וכתוב, ויֵט אליה אֶל הדרך, לחבּר לָבן באָדום. ויאמר, הבה נא אבוא אלייך. הבה, פירושו, הזמנה.

282. כי לא ידע כי כַלָתו היא. כי כלתו של העולם, שמכלה את העולם, כי כַּלָה מלשון כְּלָיה. לא ידע, משום שהיו מאירים פניה לקבל ממנו, והזדמנה להתבשם ולרחם העולם.

283. ותאמר, מה תיתן לי כי תבוא אליי. עתה צריכה הכלה תכשיטים. ויאמר, אנוכי אשַׁלַח גדי עיזים מן הצאן. בדומה למלך, שהיה לו בן משִׁפְחה אחת, והיה הולך בהיכל. רצה המלך להינשא במטרוניתא עליונה, ולהביא אותה בהיכלו. שָׁאלה, מי נתן לזה בהיכלו של המלך? אמר המלך, מכאן והלאה אשלח ואגרש את בן האָמה מההיכל שלי.

284. אף כאן כך. אנוכי אשלח גדי עיזים מן הצאן. גדי, הס"א, היונקת ממלכות מטרם טהרתה. וכל אלו הם באים מצד בכור בהמה. וע"כ לא כתוב, אנוכי אֶתן, אלא, אנוכי אשלח, אגרש ואשלח אותו, שלא יימצא בהיכלי.

285/1. ותאמר, אם תיתן ערבון עַד שוֹלְחֶךָ. אלו הם הסימנים של המלכה שהתברכה מהמלך בזיווגה. ויאמר, מה הערבון אשר אתן לך. ותאמר, חותָמְך ופתילֶך ומַטְך. אלו הם הקשרים העליונים, תכשיטי הכלה, המתברכת מנה"י. מיד, וייתן לה ויבוא אליה, ותַהר לו.

285/2. ויהי כְּמִשְׁלוש חודשים ויוגד ליהודה. שלושה חודשים, חג"ת. כמשלוש חודשים, כשהתחיל החודש הרביעי, מלכות, לעורר דינים בעולם, מחמת עוונות בני אדם, והיא יונקת מצד האחר. אז, ויוגד ליהודה לאמוֹר, זנתה תמר כלתֶך. הרי הכלה בצד האחר נמצאת. ויאמר יהודה, הוֹציאוּהָ ותישרף. הוציאוה, כמ"ש, השליך משמיים ארץ תפארת ישראל. ותישרף, בשלהבת אש בגלות.

285/3. כתוב, היא מוּצֵאת, להימשך בגלות. והיא שָׁלחה אֶל חָמִיהָ לאמור, לְאיש אשר אלֶה לו אנוכי הרה. לאיש שסימנים אלו היו שלו, אנוכי הרה. שהיו אלו תכשיטי כלה, וכבר נעשו שלה, אלא שהוא נתן אותם. מיד, ויַכֵּר יהודה ויאמר, צָדקה ממני. והשֵם גרם, כי כך נקראת המלכות. כמ"ש, כי צדיק ה' צדקות אָהֵב, ישָׁר יֶחזו פָנֵימוֹ. כי צָדקה, צָדק ה', וממני קיבלה השם הזה, וממני ירשה אותו, וממני הוא נמצא.

ע"י המעשה של תמר ויהודה, יצא שורש נשמת המשיח לעולם. כי תמר הייתה ממלכות דמלכות, שנקראת מנעולא. ונודע שיש ערך הופכי בין כלים לאורות. וע"כ כשיושלם כלי מלכות דמלכות, יושלם האור של יחידה דיחידה, שהוא נשמת המשיח, המשלים את כל העולם. כי אין אור גדול ממנו בעולמות. אמנם מלכות דמלכות זו אינה ראויה לקבל שום אור, כי צ"א רוכב עליה. וע"כ כל התיקונים הנעשים במלכות דאצילות, מתחילתם ועד סופם, באים לתקן המלכות דמלכות הזו, שתהיה ראויה לקבל בתוכה אורות התיקון, אשר בסופם יביאו לגמה"ת, שיהיה נשלם האור של יחידה דיחידה, המשיח.

ולפיכך התכוונה תמר במעשיה, להמשיך עיקרי תיקוני המלכות דאצילות. שתחילה צריכה לעלות המלכות לבינה, ששם נתקנה במדה"ר מהתכללותה בבינה. ונעשה לה בזה ב' נקודות:

א. משורשה עצמה הנשאר בה, מנעולא.

ב. מהתכללותה בבינה, מפתחא.

וזהו שכתוב, ותשב בפתח עיניים, ואח"כ צריכה לגניזת נקודה דמנעולא, ולתת שליטה לנקודה דמפתחא. וזהו שכתוב, כי כיסתה פניה. ואח"כ צריכה לכלים דנה"י דז"א, שבתוכם מקבלת המוחין, שזהו הערבון, חותמך פתילך ומטך. ואחר כל אלו התיקונים נעשית ראויה להולדת ראש נשמת המשיח, שהוא פָּרֶץ.

מאין ידעה תמר כל דרכי התיקונים של המלכות, עד שיכלה לסדר מעשיה, כדי להמשיך אותם בשורש נשמתה? מה ראתה צדקת זו למעשה זה? כי אלו התיקונים, איך הקב"ה מנהיג את העוה"ז, המלכות דאצילות, כדי להאיר לבני אדם, הייתה תמר יודעת מבית חמיה. וע"כ ידעה לכוון מעשיה על פיהם.

והנה תיקון ראשון, הוא עליית המלכות לבינה. כמ"ש, ותשב בפתח עיניים אשר על דרך תמנתה. אשר פתח הוא מלכות. פתח עיניים, עליית המלכות בבינה השב להיות חכמה, שאז נקראת הבינה, עיניים אשר על דרך תמנתה. תמנתה, כמ"ש, ותמונת ה' יביט.

המלכות, כשמקבלת חכמה, נקראת תמונת ה', שזה פתח עיניים. שהמלכות, שנקראת פתח, עלתה לבינה, שנקראת, עיניים אשר על דרך תמנתה, שמשפיעה חכמה למלכות, כשהיא נקראת תמונת ה'. וזהו להוציא חכמה ממש, שנקראת עיניים, שאינה בכלל זה, מפני שהיא אינה משפיעה לתמונת ה', כי נגנזה. ורק הבינה שחזרה לחכמה, היא המשפיעה לתמונת ה'. וע"כ מגדיר אותה הכתוב, עיניים אשר על דרך תמנתה.

אמנם אין פסוק יוצא מידי פשוטו. וכל אלו המעשים שעשתה תמר, היו בגשמיות בענפים התחתונים, הרומזים על שורשיהם העליונים באצילות. ופתח עיניים, היה מקום שנקרא כך. ותמר ישבה שם לעורר שורשו העליון, המכוון כנגד המקום, אשר נקרא, פתח עיניים אשר על דרך תמנתה. כי ע"י התעוררות מלמטה מעוררים התעוררות מלמעלה. וכך תמר העמידה הדבר למטה, שעשתה הדברים למטה בעולם הגשמי, וכוונתה הייתה לעורר שורש כל מעשה למעלה במלכות דאצילות. ויצאו פרחים, והנצו ענפים באמונה, שיצאו התיקונים למעלה במלכות, הנקראת אמונה.

וגם יהודה, היו נמשכות מחשבותיו מז"א, המתקן את המלכות. כמ"ש, ויהודה עוד רָד עִם אֵל ועִם קדושים נאמן. שאע"פ שכתוב בפרשה, ויירד יהודה, שמשמע שירד ממדרגותיו, עכ"ז, ועם קדושים נאמן, שכל מחשבותיו היו נאמנות עם קדושים עליונים, ז"א ומלכות. והרי כתוב, ויִראֶהָ יהודה ויַחְשבֶהָ לזונה. איך נוהג זה בז"א למעלה?

כמ"ש, כן דרך אישה מנאפת. כי בשעה שהמלכות עולה לבינה, והבינה קיבלה הדינים דמלכות בתוכה, אז הקליפה, שנקראת זונה, שהייתה מקודם לכן נאחזת במלכות בלבד, והט"ר היו נקיים לגמרי מאחיזת הקליפות, עתה, אחר שבינה קיבלה דיני המלכות, עלתה הקליפה ונאחזה במקום החיסרון, הנמשך מדיני הבינה. כמ"ש, כן דרך אישה מנאפת אכלה ומחתה פיה. שאותה הזונה, שכל נאפופיה היו באחיזה ממלכות מבחינת המנעולא בלבד, ולא כלום בט"ר, שלא עליהם היה הצמצום, היא נבחנת כמו שאכלה, מבחינת המלכות בלבד.

ואח"כ, מחתה פיה ואמרה לא פעלתי אוון. שהעלימה שאחיזתה היא במלכות, ואמרה שלא פעלה שם אוון, ועלתה ונאחזה בחיסרון של הבינה. ואע"פ שבעת שנאחזה במלכות, היא שורפת העולם בשלהבותיה, ששרפה כל העולם בקטרוגה, ועכ"ז מחתה פיה, כמו שלא הייתה נאחזת במלכות לעולם, ועלתה ונאחזה בחיסרון של הבינה, שנעשה מחמת עליית המלכות למקום בינה. כמ"ש, ויראהָ יהודה ויחשבהָ לזונה, שחשב כי מעשיה של תמר, לשבת בפתח עיניים, הוא כמו אותה הזונה.

אמנם ז"א למעלה, לא אכפת לו בעליית הזונה להיאחז במקום בינה. ויותר מכך, כל התיקון צמח מזה, שהוא המוקש ששׂמים לנחש. הרי שהמחשבה של הזונה נמצאת ג"כ למעלה. ואמרה לא פעלתי אוון, כי כיסתה פניה האמיתיים, שהם ממנעולא. ועניין כיסוי פניה נמשך ג"כ מתיקון שבמלכות, שנתקנה, שהמנעולא תהיה גנוזה, ורק המפתחא, הנמשכת מבינה, תהיה גלויה.

אמנם תיקון הגניזה שבקדושה היא קבועה. משא"כ הגניזה וכיסוי פניה של הזונה אינה בקביעות, אלא רק כדי לרמות בני אדם שיתדבקו בה. ואח"כ חוזרת ומגלה עליהם המנעולא, וממיתה אותם. ואין מי שיודע דרכיה להינצל ממנה. וע"כ, כוחה יפה לפתות בני אדם אחריה.

וכתוב, כי לא ידע כי כלתו היא, שמכלה את העולם, כי מאחר שתמר כיסתה פניה, שזוהי גניזת המנעולא, שממנה הַמיתה והכְּלָיה של העולם, לא ידע יהודה, כי יש בה בחינת המנעולא, המכלה את העולם. לא ידע, משום שהיו מאירים פניה לקבל ממנו, כי נמתקה בבינה, אשר על ידיה מאירים פניה לקבל ממנו. והזדמנה להתבשם ולרחם העולם. כי אחרי שהתבשמה בבינה, היא במדה"ר, לרחם העולם כמו הבינה. עוד כולל הכתוב, שהיא כלה ממש, כי תמר הייתה אז מרכבה למלכות, שהיא כלתו של ז"א ממש.

ותאמר, מה תיתן לי? עתה צריכה הכלה תכשיטים, כלים, לקבל בהם ג"ר, הנקראים תכשיטים. ויאמר, אנוכי אשלח גדי עיזים מן הצאן. השפעת החסדים והארת החכמה מקו האמצעי, המרחיקה את הקליפות, הנקראות בכור בהמה, והמכונה ג"כ גדי עיזים.

והנה גם אחר שהתמתקה המלכות בבינה, עוד אינה ראויה לקבל האורות בכלים שלה עצמה, אלא בכלים דנה"י דבינה, שמקבלת אותם מז"א, שבתוכם מתלבשים אורותיה שמקבלת מבינה ומז"א. כמ"ש, ותאמר, אם תיתן ערבון עד שולחך. אלו הם הסימנים של המלכה שהתברכה מהמלך בזיווגה. ששָׁאלה ערבון ממנו, סימנים, כדי שתוכל לקבל מהמלך, מז"א, ברכת הזיווג, המאורות. כי ידעה, שהכלים שלה עצמה אינם ראויים לקבל מהאורות של הזיווג.

ותאמר, חותמך ופתילך ומטך. אלו הם קשרים העליונים, תכשיטי הכלה. כמו שנאמר, אמא השאילה בגדיה לבתה, הכלים דנה"י שלה, אותיות אל"ה. ומקשטת אותה בקישוטיה, שע"י זה מקבלת אורות דג"ר דאמא, הנקראים קישוטי כלה.

כי נה"י אלו, בינה ותו"מ דבינה, שנפלו לז"א ולמלכות בעת קטנות. ואח"כ לעת גדלות מחזירה הבינה את ג' הכלים, בינה ותו"מ שלה, שעימהם עולים גם ז"א ומלכות, והם מקבלים שם אורות דבינה. וע"כ נקראים בינה ותו"מ שבנה"י אלו, הקשרים העליונים, שהם מתקשרים בז"א ובמלכות בעת קטנות, ומעלים אותם לבינה בעת גדלות.

ובעת שז"א ומלכות חוזרים ויורדים עם האורות דבינה למקומם, לוקחים עימהם בינה ותו"מ אלו, שהעלו אותם לבינה, והם נעשו להם כלים להלבשת האורות. ובינה ותו"מ אלו מכונים נה"י. והכלה מתברכת מנה"י, כי ג' כלים נה"י דבינה, הם שהעלו את המלכות לבינה, והמלכות התברכה מאורות דבינה ע"י נה"י אלו. וכן מציאות האורות שקיבלה המלכות, היא בנה"י דבינה. וכל האורות נמצאים מלובשים בג' כלים נה"י אלו. מיד, וייתן לה ויבוא אליה ותהר לו.

האורות הם חג"ת ומלכות, ג' קווים ומלכות, המקבלת ג' הקווים, ומכונים ארבעה חודשים. וכיוון שתמר הייתה משורשה ממלכות דמלכות, קשה היה המיתוק שלה בבינה. ולפיכך, כל עוד שקיבלה בחינות ג' חודשים, חג"ת, לא התעוררו בה הדינים דמנעולא. אלא כיוון שהגיעה לחודש הרביעי, בחינת המלכות עצמה, אז חזרה והתעוררה בה המלכות דמדה"ד, מנעולא, שכל האורות מסתלקים בעת הגילוי שלה.

ויהי כמשלוש חודשים. אחר שלושה חודשים, כשהתחיל החודש הרביעי, המלכות דאצילות למעלה, שמעוררת הדינים דמנעולא שבתוכה, אם בני אדם חוטאים למטה, ואז היא יונקת מס"א. שהאורות מסתלקים בסיבת הגילוי, והס"א נאחזת ויונקת ממנו. ואז, ויוגד ליהודה לאמור, זנתה תמר כלתך. הרי הכלה בצד האחר נמצאת, שהתגלה בה המנעולא, והס"א נאחז בה. ויאמר יהודה, הוציאוהָ ותישרף, בשלהבת אש בגלות, שדיני הגלות ישרפו אותה. היא מוּצאת, להימשך בגלות.

והיא שלחה אל חמִיהָ לאמור, לאיש אשר אלה לו אנוכי הרה. לאיש שסימנים אלו היו שלו. כלומר, שטענה, כי האורות אינם מתקבלים בכלים שלה, אלא בכלים של ז"א, נה"י דבינה, שז"א ומלכות קיבלו ממנה, אשר דינים דמנעולא לא יוכלו לשלוט בהם. מיד, וַיַכר יהודה, ויאמר, צָדקה ממני. שבעת שמקבלת האורות הגדולים מלובשים בנה"י דז"א ודבינה, היא נקראת צָדקה, אותיות צָדק ה'. שאז הן האורות והן הכלים היא מקבלת מז"א. ועל זה בא הרמז, צדקה ממני.

286. חמִיהָ, כתוב במקום אחד, ויהודה, כתוב במקום אחר. חמיה, תלוי במקום עליון. חמיה רומז על אבי בעלה של המלכות, חכמה, כי חכמה הוא אבא דז"א. ויהודה רומז כאן על ז"א, כי השם הוי"ה, שהוא ז"א, נמצא בשם יהודה. וכתוב פעם חמיה ופעם יהודה. כי ב' מדרגות הן, וקשורים זה בזה, שרומז על ז"א בעת שהוא מקושר ומלביש את החכמה. ולכן, חמיה, תלוי במקום עליון, שהוא חכמה.

287. נשמעים כאן סודות דרכי ה' ודיניו. תמר ידעה כל זה, והקדימה עצמה להשלים דרכי הקב"ה, כדי שייצאו ממנה מלכים ושליטים העתידים לשלוט על העולם. וגם רות הייתה מעוררת את בועז לייבום, כמו תמר.

288. פרשה זו היא סוד חכמת התורה, והכול סתום וגלוי, סוד ופשט. וכל התורה נמצאת בסוד ובפשט. ואין דבר בתורה, שלא רשום בו השם הקדוש העליון, שהוא סתום ומגולה. משום שהנסתרות שבתורה יורשים קדושים העליונים, והנגלות שבה מתגלים לשאר בני העולם.

כתוב, לסַפֵּר בציון שֵׁם הוי"ה, ותהילתו בירושלים. בציון, בביהמ"ק, מותר להזכיר את השם הקדוש הוי"ה. ומחוץ לביהמ"ק רק בכינוי שלו, אדנ"י, ולא בכתיבתו. וע"כ הכול הוא סתום וגלוי. כי שם הוי"ה, שאסור להזכיר אותו, הוא סתום, והשם אדנ"י, שאנו מזכירים, הוא גלוי. ועד"ז כל הדברים. כל מי שגורע או מוסיף אות אחת בתורה, כמו שמשקר בשם הקדוש העליון של המלך.