ויהי ביום השמיני

26. ויהי ביום השמיני, הוא כמ"ש, ומפתח אוהל מועד לא תצאו שִׁבעת ימים עד יום מִלאוֹת ימי מילוּאיכם, כי שבעת ימים ימלא את יֶדְכם.

27. אשריהם הכוהנים, שמתעטרים בעטרותיו של המלך הקדוש, ז"א, ועטרותיו הן האורות של בינה. ומשׁוחים בשמן המשחה הקדוש, שע"י זה מתעורר השמן העליון, שפע החכמה אשר בבינה, המשקה לכל שבע הספירות חג"ת נהי"מ, שנמשחות מאותה משחת קודש שבבינה.

וכל אלו שבעת הנרות, שבע הספירות, נדלקים ממנה, ומשחת קודש, בינה, היא כלל של כל השבעה. וע"כ כתוב עליהם, שבעת ימים ימלא. שבעת ימים, שהם שבע ספירות הכלולות בבינה, הם ימלאו את ידיכם משמן המשחה. ע"י שישפיעו בשבע ספירות דז"א. וכל שבע הספירות דז"א נכללות בבינה.

28. והם רק שישה ימים, חג"ת נה"י, הכלולים בבינה, והבינה היא כלל כולם, וע"כ נבחנת ליום בפני עצמה. ומשום זה כתוב, שבעת ימים ימלא, שהם חג"ת נה"י דז"א עם הבינה, מפני שחג"ת נה"י דז"א תלויים בבינה, וע"כ היא נמנית עימהם.

ועל זה נקראת כנ"י, המלכות, בת שבע, משום שכלולה משש ספירות אחרות. וא"כ הייתה צריכה להיקרא בת שש. אלא שעם בחינתה עצמה היא שבע. אף כאן, כיוון שהבינה כלולה משש אחרות, היא נבחנת ג"כ ליום בפני עצמה להיספר עימהם, והם שבעה ימים.

29. כיוון שהשבעה, בינה עם ששת הימים הכלולים בה, השלים את הכוהנים, והעטיר אותם, ומשח אותם בכל, כאשר הגיעו לכנ"י, המלכות, שהיא היום השמיני, אחרי שבעת הימים, שהם בינה חג"ת נה"י, הצטווה אהרון להקריב עגל.

משום שהוא בנו של פרה, הרומזת על המלכות, כדי לכפר על העוון של העגל האחר שעשה אהרון, וחטא אל הפרה, המלכות, שהיא השמיני לשבעה ימים אלו, שנקראת, כמ"ש, שְׁלוּמֵי אֱמוּנֵי ישראל. ואז נמצא הכוהן שלם בכל, בשמונה מיני לבושי כבוד, שלם בכל הספירות, שלם למעלה שלם למטה.

30. ובכל דבר צריכים להראות מעשה למטה. וע"כ נעשה באהרון מעשה למטה, שבעה ימים שלא יצא מהמשכן, והקרבת הקורבן ביום השמיני, כדי שיעורר כך למעלה, ויימצא הכול באופן אחד, ואז מתברכים כל העולמות, והברכות נמצאות ע"י הכוהן. וכאן נשלם הכוהן בכל השלמות כראוי.

31. כתוב, עגל בן בקר לחַטָאת, משום אותו החַטאת, חטא העגל שעשה בתחילה. וכתוב, ואַיִל לעולָה, משום האיל שהקריב אברהם במקום יצחק, שהוא המיתוק של יצחק, עולָה תמימה. והאיל הזה היה ראוי להקריב ולהשלים הכול, כלומר להמתיק את השמאל ולהשלים המלכות מצד יצחק, כי המלכות נבנית מצד שמאל, שהוא יצחק, וע"כ צריכים להשלים אותה משם.

ואיל זה מוקרב לעולה, משום אֵילוֹ של יצחק, כי עולָה, עולה למעלה, לבינה, כדי לעטר המלכות בשלמות. עגל הוא בשביל המלכות, כדי לתקן הפגם, שפגם בה מֵעשיית העגל. איל הוא כדי להשלים אותה בשלמותו של יצחק, כי יצחק הוא שמאל, שהוא שור, והאיל הוא המיתוק והשלמות שלו.

32. וישראל שחטאוּ עִם הכוהן יחד בחטא העגל, מקריבים, כמ"ש, ושור ואַיל לשְׁלָמים לזבוח לפני ה'. שור, לתיקון הפגם שחטאו בעגל. ואיל, להשלים המלכות בשלמותו של יצחק.

33. למה בכוהן כתוב, עגל בן בקר לחַטָאת, ובישראל לא כתוב, שור לחטאת? ישראל קיבלו עונש בתחילה. ומשום שקיבלו אותו בכמה אופנים, ע"י בני לוי, והשקאה, ע"כ לא רצה הקב"ה להזכיר להם עוונם כבתחילה, וע"כ לא כתוב כאן, לחטאת, אלא לשלָמים, כדי להראות שלום, שהקב"ה הוא בשלום עם ישראל על זה.

34. אבל אהרון, שלא קיבל עונש על חטא העגל מחמת תפילתו של משה, ועד עתה היה העוון תלוי, ע"כ כתוב, עגל בן בקר לחטאת, כדי שיתכפר עוונו וייטהר, ויהיה נשלם לגמרי.

35. וביום ההוא נשלמו העליונים והתחתונים, ונמצא שלם בכל, שמחה למעלה ולמטה. ואם לא הייתה נמצאת ההפרעה של בני אהרון ביום הזה, מיום שעלו ישראל מהים, לא הייתה נמצאת שמחת עליונים ותחתונים כביום ההוא.

ביום ההוא עבר אותו העוון של העגל מהעולם, ונמצאו הכוהנים וישראל שנטהרו ממנו. ביום ההוא עברו כל אלו המקטרגים שלמעלה, והיו הולכים ומשוטטים מסביב לישראל, ולא נמצאו בעת ההיא.

36. עד שגרמה השעה, וקמו נדב ואביהוא, וערבבו שמחת הכול, ונעשה כעס בעולם. כמ"ש, ויֵירָא כבוד ה' אל כל העם. מיד, וייקחו בני אהרון נדב ואביהוא איש מַחְתָתו.

37. ביום ההוא הייתה שמחת כנ"י, המלכות, להתקשר בקשר האמונה בכל הקשרים הקדושים, בכל הספירות דז"א. כי קטורת מקשרת את הכול כאחד, ומשום זה נקראת קטורת. נדב ואביהוא באו וקשרו יחד כל אלו שמס"א. והשרו את המלכות מבחוץ, שלא קשרו אותה עם הספירות דז"א. וקשרו דבר אחר במקום המלכות. וע"כ הזהיר אח"כ את הכוהנים, כמ"ש, בזאת יבוא אהרון אל הקודש, שיקשור המלכות, הנקראת זא"ת.

38/1. בכמה אופנים ערבבו את השמחה של כנ"י:

א. שלא נשאו אישה, ולא היו ראויים להקריב, ושיתברכו העולמות על ידיהם.

ב. שלא הייתה ראויה השעה להקרבת קטורת, שלא היה בזמן העלאת הנרות והטבת הנרות.

ג. שדחקו השעה לרשת הכהונה בחיי אביהם.

ד. מטרם שנתנו הקטורת, יצא המשפט שלהם, כמ"ש, ויקריבו לפני ה' אש זרה, שהס"א נקשר בקשר הזה, והשרו כנ"י, המלכות, מבחוץ.

38/2. לא השכינו אותה בחוץ, אלא כנ"י לא נקשרה על ידיהם בז"א, כי בכל מקום שלא נמצאים זכר ונוקבא, כנ"י אינה שורה ביניהם כלל. משום זה הזהיר את הכוהנים, כמ"ש, בזאת יבוא אהרון אל הקודש. שיימצאו זכר ונוקבא. שאם לא כן, לא תשרה זא"ת, המלכות.

וע"כ לא יבוא הכוהן אל הקודש, עד שיישא אישה, כדי שישתתף בקשר של כנ"י. כי מי שלא נשא אישה, הוא מַשְׁרה את כנ"י בחוץ, והיא אינה מתחברת עימו. וע"כ נמצאה אצלם ביום ההוא ערבוביה.

39. כשושנה בין החוחים כן רעייתי בין הבנות. כשושנה בין החוחים, זוהי כנ"י. שהקב"ה משבח את כנ"י, ואהבת הקב"ה היא כנגדה, להתדבק בה. ע"כ מי שנשא אישה, צריך לשבח להקב"ה, ולשבח לכנ"י.

כי בכל מצווה צריכים להראות אהבה במעשה. כמו שאדם מתדבק בבת זוגו ואהבתו היא כנגדה, כי כשבא לעבוד לפני המלך הקדוש, הוא מעורר זיווג אחר עליון. כי אהבת הקב"ה היא להתדבק בכנ"י, ומי שמעורר הדבר, הקב"ה מברך אותו, וכנ"י מברכת אותו.

40. וע"כ השבח שהקב"ה משבח את כנ"י, המלכות, הוא כשושנה, שהיא בין החוחים, שהיא טובה ביותר, ועולה על הכול. כך כנ"י בין שאר המחנות, משום שעולה ומתעטרת על כולם. וזוהי, שושנה בין החוחים ואתרוג בין החוחים. כי שושנה ואתרוג הם שמות המלכות, שהיא בין החוחים. להראות שבח כנ"י על כולם.

הכלים דאחוריים של המלכות נפלו לעולם הבריאה, ששם יש לחיצוניים אחיזה בה. ובעת הזאת היא בין החוחים. ובגדלות, כשהיא בזיווג עם ז"א, היא מעלה אלו הכלים דאחוריים שלה מעולם הבריאה ומהחיצוניים, והם נעשים כלים לאור החכמה, כי אור החכמה מתקבל רק בכלים דאחוריים האלו.

ונמצא, שהם עולים על כולם. ולכן משבח אותה כשושנה בין החוחים כן רעייתי בין הבנות. וכן אתרוג הוא בין החוחים, כי כל השבח נוטלת משם.

41. כנ"י מתברכת ע"י הכוהן. וישראל מתברכים ע"י הכוהן. והכוהן מתברך ע"י הכוהן העליון, חסד דז"א. כמ"ש, ושׂמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם.

42. זכוֹר רחמיך ה' וחסדיך, כי מעולם הֵמה. זכור רחמיך, זה יעקב. וחסדיך, זה אברהם. כי מעולם המה, שמעולם לקח אותם הקב"ה, והעלה אותם למעלה, ועשה מהם מרכבה קדושה להגן על העולם. ומשום שהם מהעולם, הוא זוכר אותם, להגן ולרחם על העולם. כעין זה לוקח הקב"ה צדיקים מהעולם, ומעלה אותם למעלה, להגן על העולם.

43. יצחק לא נזכר כאן, משום שנשאר להיפרע מאלו שמֵצרים לבניו. כמ"ש, עוררה את גבורתךָ. וכמ"ש, ה' כגיבור ייצא, כאיש מלחמות יעיר קנאה. וזהו יצחק, מידת הגבורה, שזכותו שמורה ליום נקם.

זכור רחמיך ה' וחסדיך, אלו הם יעקב ואברהם, שצריכים אותם להגן עלינו. אבל יצחק עומד רק לעשות מלחמות, שהוא ההיפך מהרחמים ומהחסדים. ומשום זה לא צריכים אותו אצלם, כדי שלא יעורר הדין.

44. כתוב, כי מעולם הֵמה. כי כשברא העולם, לקח את יצחק וברא את העולם במדה"ד. ראה שאין הדין יכול לעמוד לבדו, לקח אברהם, שהוא חסד, וקיים עימו את העולם. כמ"ש, אלה תולדות השמיים והארץ בְּהִבָּראם. אל תקרא, בהבראם, אלא באברהם.

ראה שצריכים יותר קיום, לקח את יעקב, מדה"ר, ושיתף עם יצחק, שהוא דין, וקיים העולם. כמ"ש, ביום עשות הוי"ה אלקים ארץ ושמיים, שהוי"ה הוא מדה"ר, ואלקים הוא מדה"ד. וע"כ באברהם וביעקב התקיים העולם. ומשום זה כתוב, כי מעולם המה.

45. ויהי ביום השמיני. אחר שנשלם אהרון באלו שבעת הימים, בינה חג"ת נה"י, והתעטר בהם, אז היום השמיני, מלכות, צריך להשתלם משבעת ימי המילואים ע"י הכוהן. וע"כ העבודה היא בשמיני, כדי להתעטר משבעה, שהם בינה חג"ת ונה"י, ושייתקן הכוהן על עוון העגל, שחטא בתחילה.

46. ויאמר אל אהרון, קח לך עגל בן בקר לחַטָאת. לכפר על העגל שחטא בו, שכתוב, ויעשהו עגל מסֵכה. בן בקר, ולא בן פרה, כיוון שהוא צריך להיתקן אצל הפרה, המלכות, שפגם בה במעשה העגל, ע"כ אינו ראוי להקריב ממנה אליה. וע"כ לא כתוב, בן פרה. כי המתנה ששולח למלך צריכה להיות מבית אחר, ולא מבית המלך.

הרי מִשֶׁלו אל שלו אינו ראוי להקריב. אבל חטא בעגל ומקריב עגל, והיה לו להקריב מין אחר. אלא משום זה בן בקר, ולא בן פרה.

בקר רומז על שור, גבורה דז"א. ופרה רומזת על המלכות. וגם המלכות כוללת ג' פנים: פני אריה, פני שור, פני נשר. ואם היה כתוב עגל בן פרה, היה זה רומז על פני שור הכלול במלכות. וזה לא ייתכן, כי כיוון שפגם במלכות, צריך להיות התיקון ממקום אחר. ולכן כתוב, עגל בן בקר, הרומז על פני שור שבז"א, שממנו ממשיכים תיקון אל המלכות. וע"כ אין זה משלו על שלו, אלא ממקום אחר. ולא עגל בן פרה, שהיה רומז על שור שבמלכות.

47. כתוב, עגל בן בקר לחַטָאת. חטאת, פירושו, לטהר על העוון ההוא שחטא בו. וכתוב, ואַיִל לעולָה תמימים. תמימים, לשון רבים, אינו סובב על איל ועגל, שהרי כתוב, לעולָה תמימים, ועגל לא עולֶה לעולָה, אלא עולֶה לחטאת. א"כ, מהו תמימים, לשון רבים, שכתוב על איל בלבד?

48. אלא אֵילוֹ של יצחק, צריכים להקריב אל הפרה, שנזכר פעמיים בכתוב:

א. ויישא אברהם את עיניו ויַרְא והנה איל.

ב. וילך אברהם וייקח את האיל.

הרי שניים. וכתוב בהם, ויעלהו לעולָה. וע"כ כתוב, איל לעולה תמימים, לשון רבים, כי הם שני אַילים. וע"כ גבורות מתחלקות לכמה בחינות.

עקידת יצחק זה מיעוט ג"ר דקו שמאל, כדי שיתייחד עם קו ימין, אברהם. ב' פעולות נוהגות במסך דחיריק שבקו אמצעי, בעת שבא לייחד השמאל והימין יחד:

א. בתחילה מגלה המסך דמדה"ד דצ"א, שאז התרוקן קו השמאל כולו מאורותיו.

ב. אח"כ גונז את מדה"ד, ומעלה המלכות לבינה, ונמתקת שם במדה"ר.

כי ע"י מסך זה ממשיך תחילה הקטנות דבינה.

ואח"כ ע"י הארה עליונה, מוריד המלכות מבינה, ומתגלה הגדלות דבינה.

ואז קו השמאל משיג שוב ו"ק דג"ר, ומתייחד עם הימין, ג"ר דפנים.

וזהו שתחילה נאמר מקו אמצעי, ז"א, לאברהם, חסד וימין, שישחט את יצחק בנו, מכוח פעולה א' דמסך דחיריק שבקו אמצעי, שהוא גילוי מדה"ד, המסלק כל האורות מקו שמאל, שזה נבחן לשחיטה.

ואח"כ נאמר לו, אל תשלח ידך אל הנער, שהיא הגניזה של מדה"ד.

ואח"כ נאמר על אברהם, ויַרְא והנה איל אַחַר נאחז בסבך בקרניו, שראה איך המלכות עלתה והסתבכה בבינה, שהיא פעולה ב' דמסך דחיריק. שע"י ראייה זו נמשכה הקטנות מבינה.

ואח"כ ע"י ההארה העליונה, יורדת המלכות מבינה ומתגלה הגדלות מהבינה, כמ"ש, וייקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו. כי אז נתקן יצחק בנו ע"י הגדלות מהבינה.

הרי שפעמיים איל שכתוב כאן, הם ב' מיתוקים: אחד לקטנות ואחד לגדלות. וע"כ כתוב, איל לעולה תמימים, לשון רבים, כי הם שני איל, כי בעת שמקריב האיל לעולה, צריך לכוון לב' בחינות איל לעולה, הנזכרות בעקידת יצחק. ועליהן כתוב, תמימים, לשון רבים.

וע"כ יש ב' מיני גבורות:

א. דקטנות, שאז יש לקו שמאל, שהוא גבורה, רק ו"ק בלי ראש.

ב. דגדלות, שאז יש לקו שמאל ו"ק דחכמה.

ואלו ב' גבורות מתחלקות לכמה בחינות.

49. ואל בני ישראל תדבר לאמור, קחו שְׂעיר עיזים לחטאת. למה לא כתוב, עגל לחטאת, כמו בכוהן? אלא ישראל כבר קיבלו עונשם, וע"כ לא כתוב בהם, עגל לחטאת, אלא עגל לעולה.

כי כל אלו שחטאו בעגל, בדיבור במעשה ובעבודה, קיבלו עונש. ואפילו אלו שלא עבדו ממש, אלא שעלה ברצון ליבם לעבוד לו, ג"כ נענשו, כמ"ש, ויַשְׁק את בני ישראל, שמזה הגיע עונש לאותם שעלה ברצונם לעבוד לו.

אבל כל אלו, שהעלו ברצונם שלא לעבוד לו, אלא רק מעֵין רצון העלו ממנו, נטהרו כאן, בקורבן עגל לעולה. וע"כ מקריבים אותו עולה ולא חטאת. כי עולה מוקרבת על הרהורי הלב.

50. למה כתוב, קחו שעיר עיזים לחטאת, הרי כיוון שלא חטאו אלא בהרהורי הלב, מספיק עולה? משום שהקריבו תחילה לשעירים השולטים על ההרים הרמים. וזהו לחטאת, שהיו צריכים חטאת, להיטהר מחטא זה. ולא עוד אלא לחידוש הלבנה, היו צריכים חטאת, שהיה אז ר"ח ניסן. ובר"ח מקריבים חטאת.

51. ושור ואיל לשלָמים. כתוב שור, ולא פר, משום ששור הוא שלם, שרומז על פני שור משמאל, גבורה דז"א. אבל פר ופרה רומזים לזכר ולנקבה שבשמאל דמלכות, שאינו שלם. וע"כ השור בא להראות שלום במלכות, שמגבורה דז"א, שהוא שור, נמתקת גבורת המלכות, פר ופרה, כמ"ש, לשלָמים.

שור ואיל באים מצד שמאל דז"א: שור מצד שמאל, שכתוב, ופני שור מהשמאל. איל, משום האיל של יצחק, שהוא מהשמאל. ועולים לשלמים, להשלים אותם לכנ"י, המלכות. וע"כ כתוב, שור ואיל לשלמים.

52. הכול הוא, משום שכנ"י, המלכות, מתעטרת ומתברכת ע"י הכוהן במילואים. וביום השמיני הייתה שמחת כנ"י בהקב"ה, שמחת עליונים ותחתונים. וכמו שנשלם הכוהן למטה, כביכול נשלם הכוהן, חסד דז"א, למעלה. חוץ מנדב ואביהוא, שעוררו הפרעה בין המטרוניתא והמלך. וע"כ כתוב, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם.

53. ויאמר משה אל אהרון ולאלעזר ולאיתמר בניו, ראשיכם אל תִפְרָעו, כי שמן משחת ה' עליכם. במעשה שלמטה מתעוררים מעשים למעלה. והמעשה שלמטה צריכים להראות כעין המעשה שלמעלה.

54. כל השמחה של מעלה תלויה בשמן הקדוש, חכמה, שמשם יוצאות שמחה וברכות לכל הנרות. והכוהן העליון, חסד, מתעטר בשפע השמן, הנמשך מחכמה.

ומשום זה, הכוהן, ששמן המשחה נמשך עליו כעין שלמעלה, צריך להראות שמחה והארת פנים, ולא ייראה חיסרון בראשו, ולא בלבושיו, אלא יהיה שלם לגמרי, כעין של מעלה, ולא ייראה בו פגם כלל, כדי שלא יעשה פגם במקום אחר למעלה.

55. אם אלעזר ואיתמר היו נראים פגומים בשעה ההיא, בלבושיהם או בראשיהם, לא היו ניצולים באותה שעה, שמתו נדב ואביהוא. כי השעה עמדה לעשות דין. וע"כ בשעה שיש מגפה בעולם, לא יעורר אדם עצמו לשום דבר בעולם, כדי שלא לעשות רושם, שיתעוררו עליו בעלי הדין. אלא אם מעורר עצמו לדבר טוב, ויכול לדחות שעת הדין.

כי בזמן ובשעה שדין נמצא בעולם, מי שיפגוש בו, לוקטים אותו ויסתלק מהעולם. ומשום זה כתוב, ולא תמותו. כתוב, ואחֵיכם כל בית ישראל יִבכו את השריפה. משום שהם אינם באים מצד הכוהנים, ואין חשש שיהיו ניזוקים. ע"כ מותר להם להתעורר ולבכות את השריפה. ולא לכוהנים, אשר הדין שלט אז עליהם.