שמעתי תש"ה ט"ו חשון תל-אביב
"ממזר תלמיד חכם, קודם לכהן גדול עם הארץ".
ממזר, היינו אל-זר, אך-זר. פירושו ממזרות, שעל ידי זה שהאדם עובר על הלאו ד"לא תפנו אל האלילים", אזי הם מולידים לו את הממזר.
ד"פניית להאלילים" היינו, שמזדווג את עצמו עם הס"א, שהוא ערוה. וזה נקרא "הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר". ודעת בעל הבית הפוכה מדעת התורה. לכן יש חילוק בין עם הארץ לתלמיד חכם. ובזה יש הבדל גדול, אם האדם הוליד את הממזר. שתלמיד חכם טוען, שגם זה הוא מצד השם ית', שהצורה המתראה לעיניו, היינו בחינת ממזר, הוא אומר, שהשם ית' סובב לו את הסיבה ההוא.
מה שאין כן הרשע אומר, שזהו רק מחשבה זרה, שבא לו מחמת חטא. ולא צריך יותר, רק לתקן את חטאיו.
מה שאין כן התלמיד חכם, יש בכוחו להאמין, שגם זה, היינו צורתו כמו שהוא, הוא מוכרח לראות את אמיתיותו. ויחד עם זה לקבל עליו עול מלכות שמים עד מסירות נפש.
פירוש, שגם על בחינת מטה בחשיבות, שאין בחינת מטה והסתר יותר מזה, מכל מקום בזמן כזה צריך ליחס להקב"ה. היינו שהקב"ה סובב לו תמונה כזו, הנקרא מחשבות זרות על ההשגחה. והוא, על בחינה קטנה כזו לעבוד למעלה מהדעת, כאילו היה לו דעת גדול בקדושה.
וכהן גדול נקרא, מי שעובד ה' נקרא כהן גדול, בסוד "ורבים הם...". היינו, שיש להם הרבה תורה והרבה מצות, ולא חסר להם שום דבר. לכן, אם האדם בא להתחבר ולקבל על עצמו איזה סדר בעבודה, אז הדין הוא, שממזר תלמיד חכם קודם.
היינו, שממזרותו יקבל עליו בבחינת תלמיד חכם. שחכם נקרא הקב"ה. ותלמידו, היינו שלומד מפי הקב"ה. שרק תלמיד חכם יכול לומר, שהכל, היינו כל הצורות המתראות בזמן העבודה, הוא "מה' היתה זאת".
מה שאין כן כהן עם הארץ, הגם שהוא עובד ה' והוא גדול בתורה ועבודה, אבל עוד לא זכה ללמוד מפי ה', עוד לא נקרא תלמיד חכם. לכן מצב הזה, הנקרא, אינו יכול לעזור לו מאומה, שיוכל להגיע לשלימות האמיתי, משום שיש לו דעת בעל בתים. ודעת תורה הוא רק מי שלומד מפי ה', שרק תלמיד חכם יודע את האמת, שהשם ית' הוא המסבב לכל הסיבות.
ועם זה נבין את מאמר חז"ל, "רבי שמעון בן מנסיא היה דורש את כל אתין [מילות אֶת] שבתורה". שענין "את" היינו לרבות. זאת אומרת, שהרבה תורה ומצות כל יום יותר מחבירו. וכיון שבא ל"את ה' אלקיך תירא", פירש היינו, שלא היה יכול להרבות, אלא שבא לנקודה הזה, לא היה יכול להוסיף, אלא חס ושלום להיפוך.
ופירש ר"ש בן מנסיא, היינו שהבין את המנוסה, שפירוש נוסה ונסיגה מהמערכה. וכמו כן בן העמסוני, היינו שהבין את האמת, ואיזו צורה יש לו להאמת. ואז נשאר עומד על משמרתו, ואין יכול ללכת קדימה. עד שבא רבי עקיבא ודרש: "את" - לרבות תלמידי חכמים. היינו כנ"ל, שע"י התדבקות בתלמידי חכמים יכולים לקבל איזה אסמכתא.
היינו, שרק התלמיד חכם יכול לעזור לו ולא שום דבר אחר. אפילו שיהיה גדול בתורה, גם כן נקרא "עם הארץ", אם לא זכה ללמוד מפי ה'. לכן מוכרח האדם להכנע לפני התלמיד חכם, ויקבל על עצמו מה שהתלמיד חכם יושית עליו, בלי שום וכוחים, אלא בבחינת למעלה מהדעת.
"ארוכה מארץ מידה". היינו, שהתורה מתחלת אחר הארץ. זאת אומרת, אם יותר גדול מהארץ. וזה כלל, ששום דבר לא יכולין להתחיל באמצע. לכן, אם הוא רוצה להתחיל, הלא התחלתה נמצאה אחרי הארץ, היינו אחר הארציות. (וזה פירוש "כהן גדול עם הארץ". היינו, אפילו שעבודתו היא בגדולות, ואם עוד לא זכה לאור תורה, עדיין נמצא בארציות).
בכדי לבוא לשמה צריכין ללמוד הרבה שלא לשמה. היינו, שיתיגע ויעמול בהשלא לשמה, אז יכול לראות האמת, שעדיין לא זכה להשמה. מה שאין כן כשלא מתיגעין קודם עם הרבה כוחות, אין לו האפשרות לראות האמת.
ופעם אחר אמר, שהאדם צריך ללמוד הרבה תורה לשמה, בכדי לזכות ולראות האמת, שהוא עובד שלא לשמה. שעבודה לשמה נקרא בחינת שכר ועונש, שהוא בחינת מלכות. ותורה שלא לשמה נקראת בחינת ז"א, שהוא בחינת השגחה פרטית.
לכן מלכי ישראל, שכולם זכו להשגחה פרטית, אזי כבר לא היה להם מה לעשות, שלא היה להם מה להוסיף. לכן אמרו חז"ל, מלך ישראל לאו דן ולא דנין אותו. לכן אין להם חלק לעולם הבא, מטעם שלא עושים שום דבר. שהם רואים, שהכל עושה ה' ית'.
וזה ענין "איזבל אשתו של אחאב". שפירשו, שאשתו טענה, אי-זבל, מלשון איפה יש זבל בעולם, שהיא ראתה, שכולו טוב. ואח-אב, היינו שהיה אח לאב שבשמים. מה שאין כן מלכי בית דוד, שדנין אותם, משום שלמלכי בית דוד היה הכח ליחד קוב"ה ושכינתו ית', הגם שהם שני דברים דסתרי אהדדי [שסותרים זה את זה], שהשגחה פרטית היא בהפכיות לבחינת שכר ועונש.
וזהו כח של הצדיקים הגדולים, שיכולים ליחד בחינת קוב"ה ושכינתא, היינו בחינת השגחה פרטיות עם שכר ועונש. ודוקא מבין שניהם יוצא את השלימות הגמור הנרצה.