ב"ה יום ועש"ק וישלח תרפ"ז לאנדאן יע"א
כבוד ידי"נ מה"ר [ידיד נפש מוֹרֵנוּ הָרַב].... נ"י [נרו יאיר] לנצח
... ומה שכתבת שאינך מבין את הַחִדוּשֵׁי תּוֹרָה שֶׁכָּתַבְתִּי לך, אמנם כן היו צריכים להיות מובנים לך, ובהיישיר דרך עבודתך בודאי תבין אותם, כי על כן כתבתים לך.
ומה שפירשת, על "זְדוֹנוֹת נָעַשׂוּ לוֹ כִּזְכִיוֹת", אשר בעת תשובתו אל ה' רואה בעליל, שהשי"ת אָנְסוֹ עָל עָוֹנוֹתָיו, ועם כל זה נותן נפשו על תקונם כמו שהיו עונותיו ברצון, שבזה נמצאים הַזְּדוֹנוֹת כִּזְכֻיוֹת וכו'. עדיין לא קלעת למטרה, כי סוף סוף אתה עושה מֵאוֹנְסִים זְכִיוֹת, אבל לא מִזְּדוֹנוֹת. ועוד ביותר נָטִיתָ מהדרך, בפירוש חטאו של אדם הראשון, וחייבת את נשמתו גלות מצד אוֹנֵס הנ"ל, ועשית הָאוֹנֵס כְּשׁוֹגֵג. ומה שתירצת, שאין חילוק אם התינוק מתלכלך מעצמו או במעשי אביו, סוף סוף מלוכלך הוא, ומחויב לצאת לרחוץ. אֶתְּמַהָא, איך יצא לכלוך מטהור?
ודבריך האחרונים כנים הם, שהודות שנכנסת במקום שאינו שלך, ובשביל הרגלך להיות עוטה על עדרים שאינם שייכים לך, ועל כן לא הבנת דברי הקולעים בדיוק, רק אליך ולשמך לבדך. מי יתן והיו דברי אלו דַּיָּם לך, שלא לרעות עוד בכרמים שאינם שלך. וכן אִיתָא [מובא] בזוהר: "אָסוּר לֵיהּ לְבַרְנָשׁ לְאִסְתַּכְּלָא בַּאֲתַר דִּלָא אִצְטְרִיךְ [אסור לו לאדם להסתכל במקום שאינו צריך]".
ומה שכתבת שאני מעלים דברי בין השורות וכו', ואִיתָא: "צָרְכֵי עַמְּךָ יִשְרָאֵל מְרוּבִּין" וכו'. כי אין לך שעה שהוא דומה לחברו, ומכל שכן "הַנֵּי דִּמְהֲדְרָא אַפִּתְחָא רָצִין וְשָׁבִין, וְתַרְעִין לָא פַּתְחִין [אֵלוּ שֶׁמְחַזְרִים עַל הַפֶּתַח, רָצִים וְשָׁבִים וְהַשְׁעָרִים לֹא נִפְתָחִים]". אין קץ לשנוי מצביהם. ובשעה שאני כותב [דברי תורה], או בע"פ [בעל פה], אני אומר אותם שיפרנסו לכל הפחות כמה חָדָשִׁים, דהיינו שיהיו מובנים בעתים הטובות במשך הזמן, ומה אעשה אם העתים הטובות פחותות המה, או הַפָּרוּץ מְרוּבֶּה עַל הָעוֹמֵד, ודברי נשכחים?
וזה ודאי, שבשכל האנושי העיוני, לא יתבוננו כלל דברי, כי המה נֶאֱמָרִין וְנִצְרָפִין מֵאוֹתִיוֹת דְּלִיבָּא [אַמוּרִים וּצְרוּפִים מֵאוֹתִיוֹת שֶׁל הַלֵב].
ובדבר הזה שֶׁדִימִתָ שֶׁנִכְנַסְתָ ולא ידעת לצאת, כי נִלְאֵיתָ מלכלכל את הענין, אומר לך בדרך כלל, שֶׁהַשָּׁב מֵאַהֲבָה, הוא הזוכה לתכלית הדביקות. דהיינו, רוֹם המעלות. ואיש המוכן לחטאים, הוא מצוי בִּשְׁאוֹל תחתית. והמה שתי נקודות היותר רחוקות בכל המציאות הזו.
לכאורה יש לדייק על לשון תשובה, שהיה צריך לְהִקָרֶא לשון שלמות, אלא להורות, שהכל ערוך מכל מראש, וכל נשמה ונשמה, כבר נמצאת בכל אורה וטובה ונצחיותה. רק עבור "נַהֲמָא דְּכִיסוּפָא [לֶחֶם בִּזָיוֹן]" יצאה הנשמה בסוד הצמצומים, עד שמתלבשת בגוף העכור, ורק בסגולתו, היא חוזרת לשורשה לטרם הצמצום, ושכרה בידה מכל המהלך הנורא שעשתה, שכללות השכר הוא הדבקות האמיתי. כלומר, שהתפטרה מנהמא דכיסופא. כי כלי קבלתה נהפך לכלי השפעה, ושוה צורתה ליוצרה. וכבר דברתי הרבה בענין זה.
ובזה תבין. אם הירידה לצורך עליה היא. היא נחשבת עליה ולא ירידה, ובאמת הירידה עצמה, היא העליה, כי אותיות התפילה עצמם מתמלאים משפע, ובתפילה קצרה, יקצר השפע, כי יחסרו אותיות. וכן אמרו ז"ל: "אלמלא חטאו ישראל, לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד". ודו"ק [והתבונן היטב].
הא למה זה דומה: לעשיר גדול שהיה לו בן יחיד רך בשנים. ויהי היום והעשיר נאלץ היה לנסוע למרחקים לתקופה של שנים רבות. וירא העשיר שמא בנו יפזר את רכושו בענין רע.
ע"כ התחכם, והחליף את רכושו באבנים טובות ומרגליות ובזהב. וכן בנה מרתף גדול עמוק באדמה, והטמין בו את כל הזהבים והאבנים הטובות והמרגליות, וגם את בנו הכניס שם.
ויקרא לעבדיו הנאמנים לו, ופקד עליהם שישמרו את בנו שלא יצא מן המרתף, עד מלאות לו עשרים שנה. ובכל יום יורידו לו מכל מאכל ומשקה, אך בשום אופן לא יורידו לו אש ונרות. ושיבדקו את הקירות מכל סדק שלא יפלו שם קרני השמש. ולמען בריאותו יוציאו אותו מן המרתף בכל יום למשך שעה אחת ויטיילו אתו בחוצות העיר, אבל בשמירה מעולה שלא יברח, וכשימלאו לו עשרים שנה, אז תתנו לו נרות ותפתחו לו חלון ותניחו לו לצאת.
מובן שצערו של הבן היה עד אין קץ, ומכ"ש [ומכל שכן] בעת שטייל בחוץ, וראה שכל הנערים אוכלים ושותים ושמחים בחוצות, בלי שמירה ובלי זמן קצוב, והוא נתון בבית כלא, ורגעי אורה ספורים לו, ואם היה מנסה לברוח מכים אותו בלי חמלה. ויותר הוא נדאב ונדכא בשמעו שאביו בעצמו הסיב לו כל היגון הזה, כי המה עבדי אביו עושים פקודת אביו. כמובן שחושב, שאביו הוא האכזר הגדול מכל האכזרים הקדמונים, כי מי שמע כזאת.
ביום שמלאו לו עשרים שנה, שלשלו העבדים אליו נר אחד כמצות אביו, לקח הנער את הנר והתחיל להסתכל מסביבו, והנה מה הוא רואה, שקים מלאים זהב וכל סגולות מלכים.
רק אז הבין את אביו, שהוא רחמן אמיתי, וכל מה שטרח לא טרח אלא בשביל טובתו, ומיד הבין שבודאי העבדים יניחו לו לצאת חפשי מהמרתף, וכן עשה, יצא מהמרתף, וכבר אין שמירה, אין עבדים אכזריים, אלא הוא עשיר נעלה על כל עשירי ארץ.
והנה באמת אין כאן חדוש ולא כלום, כִּי אִיגְלָאִי מִילְתָא [מתגלה הענין] למפרע, שעשיר גדול היה כל ימיו, אמנם לפי הרגש הוא היה עני ואביון, המדוכא בשאול תחתית כל ימיו, ועתה ברגע אחד התעשר בהון עצום, ועלה "מִבִּירָא עַמִיקְתָא לְאִיגְרָא רָמָה [מבור עמוק לגג גבוה]". ומי יוכל להבין את המשל הזה? מי שמבין אשר "הַזְּדוֹנוֹת", הם הם המרתף העמוק בשמירה המעולה שלא לברוח משם. וְאֶתְמָהָא, אם אתה מבין את זה.
ובזה פשוט הוא, שהמרתף והשמירה המעולה כל אלו המה "זְכִיוֹת", ורחמי אב על בנו, שבלי זה לא היה לו מציאות כלל בשום פנים, שיהיה עשיר כאביו, אבל "הַזְּדוֹנוֹת" המה "זְּדוֹנוֹת ממש". ולא "שׁוֹגְגִין". ולא "אוֹנְסִין מִפִּי הַדִבּוּר". אלא, טרם ששב אל עשרו, שולט הרגש הנ"ל [הנזכר לעיל], בכל מלואו ומובנו, אבל אחר ששב אל עשרו, רואה כל זה שרחמי אב הם, ולא כלל אכזריות ח"ו [חס ושלום].
וצריך להבין שכל קשר האהבה של האב ובן יחידו הנ"ל, תלוי בהכרת רחמנותו של האב על הבן בדבר עניני המרתף והחשכות והשמירה המעולה, כי טרחא גדולה וחכמה עמוקה, רואה הבן ברחמי אביו האלו.
גם בַּזֹּהַר הקדוש, דברו מזה, ואמרו שהזוכה בתשובה, השכינה הקדושה מתגלית אליו, כמו אֵם רַכָּת לב, שלא ראתה את בנה ימים רבים, ועשו פעולות גדולות ומרובות, לראות זה את זו, ומחמת זה באו שניהם בסכנות עצומות וכו', ולסוף הגיע להם זה החופש המקווה בכליון עינים, וזכו לראות זא"ז [זה את זו] אשר אז האם נופלת עליו ומנשקו ומנחמו ומדברת על לבו, כל היום וכל הלילה, ומספרת לו הגעגועין והסכנות בדרכים שעברו עליה עד היום, ואיך היתה עמו מעודו, ולא זזה שכינה, אלא שסבלה עמו בכל המקומות, אלא שלא יכל לראות א"ז [את זה].
וזה לשון הזוהר: שאומרת לו, כאן לנו, כאן נפלו עלינו לִסְטִים. ונצלנו מהם, כאן מתחבאים היינו בְּבִירָא עַמִיקְתָא [בבור עמוק] וכו', ומי פתי לא יבין רבוי האהבה והנועם והעונג המתפרץ ויוצא מספורי נחמה האלו.
ואמת שטרם שנפגשו פנים אל פנים היה בזה הרגשי יסורים קשים ממות, אבל בסוד נֶגַע מחמת שה"ע" בא לסוף הצרוף, אך בעת הספור מדברי הנחמה, אשר ה"ע" בתחילת הצרוף, ודאי עֹנֶג, אלא הם שתי נקודות שאינם מאירות רק אחר מציאת הָוַיָתָם בעולם אחד. וְסוֹב וּדְמֵה לְךָ, אב ובן שחכו זה לזה בכליון עינים, אורך ימים ושנים, ולסוף ראו את עצמם, אבל הבן הוא אלם וחרש, ואינם יכולים כלל להשתעשע זה עם זה, ונמצא עיקר האהבה בתענוגים כיד המלך.
יהודה ליב