בוא אל אשת אחיך ויבֵּם אותה

155. כמה הם כסילים בני אדם, שאינם יודעים ואינם מסתכלים לדעת דרכיו של הקב"ה, כי כולם ישנים. שלא תמוש שינה מחורי עיניהם.

156. הקב"ה עשה את האדם כעין של מעלה, הכול בחכמה. כי אין איבר בבן אדם, שאינו עומד בחכמה העליונה, שכל איבר רומז על מדרגה מיוחדת. כי אחר שנתקן כל הגוף באיבריו כראוי, הקב"ה משתתף עימו, ומכניס בו נשמה קדושה, כדי ללמד האדם ללכת בדרכי התורה, ולשמור מצוותיו, כדי שיתוקן האדם כראוי, לפי הכלל, נשמת האדם תלמדנו.

157. ומשום שיש בו נשמה קדושה, הוא ראוי להוליד בנים בצלמו ובדמותו של מלך העליון בעולם, וע"כ צריך האדם להרבות את דמותו. וזה עניין, כי היות שאותו הנהר הנמשך ויוצא, יסוד העליון, מימיו אינם נפסקים לעולם, ע"כ צריך גם האדם שלא יפסיק הנהר והמקור שלו, בעוה"ז, אלא שיוליד בנים.

ותמיד בזמן שהאדם אינו מצליח בעוה"ז להוליד בנים, הקב"ה עוקר אותו מעוה"ז, ונוטע אותו שנית כבתחילה הרבה פעמים. כלומר, שמת ומתגלגל שנית לבוא בעולם הרבה פעמים, עד שמצליח להוליד בנים.

158. כתוב, העירותי מצפון וַיַאת, ממזרח שמש יקרא בשמי ויבוא סגנים כמו חומר. העירותי, זהו התעוררות הזיווג של האדם בעוה"ז, התעוררות מצד צפון, משמאל. ויאת, זוהי נשמה הקדושה הבאה מלמעלה, שהקב"ה שולח אותה מלמעלה ובאה בעוה"ז, ונכנסת בבני אדם.

159. ממזרח שמש, זהו מקומו של אותו הנהר הנמשך ויוצא, ת"ת, שהוא מקומו של היסוד, שמשם יוצאת ונולדת הנשמה ומאירה. כי הנשמות באות מזיווג תו"מ.

ויבוא סגנים, אלו הם צבאות העולם. הנוקבא נקראת עולם. וצבאותיה הם המלאכים, הבאים עם התעוררות הנשמות. כלומר, הנולדים עימהם יחד. כמו חומר, כמו שהתעורר האדם בגוף שלו, המכונה חומר.

160. כי משום זה, עושה הקב"ה זיווגים ומטיל נשמות בעולם, והזיווג נמצא למעלה ולמטה, ומקור הכול הוא ברוך. וע"כ עשה הקב"ה את האדם, כדי שישתדל בדרכיו, ולא יפסיק מקורו ומעיינו לעולם, אלא שיוליד בנים.

161. וכל מי שפסק מקורו, שלא הוליד בנים, כשנפטר מעוה"ז, לא ייכנס במחיצתו של הקב"ה, ואינו נוטל חלק באותו העולם.

כתוב, ויוסף אברהם וייקח אישה ושמה קטוּרה. שהנשמה באה תחילה בגוף, כדי להיתקן. אברהם, הנשמה. אישה, גוף. שאחר שהנשמה יצאה מגוף, הוסיפה לבוא בגוף. והוא כדי להיתקן, מה שלא נתקנה בהיותה בגוף הראשון.

162. הגוף ההוא, כתוב בו, וה' חפץ דַכאוֹ הֶחֱלי, אם תשים אשם נפשו, יראה זרע יאריך ימים וחפץ ה' בידו יִצלח. וה' חפץ דכאו, חפץ ה' כך, כדי שייטהר. אם תשים אשם, אם הנשמה רוצה להיתקן כראוי, יראה זרע, משום שהנשמה הולכת ומשוטטת, שאין לה מקום מנוחה, והיא עתידה להיכנס באותו זרע, שהאדם עסק בה, במצוות פרייה ורבייה. ואז, יאריך ימים. וחפץ ה', זה התורה. בידו יִצלח, אבל אם לא זכה לבנים, אין התורה מסייעת אותו.

163. אע"פ שאדם עסק בתורה יום ולילה, ומקורו ומעיינו עומד בו בחינם, שאינו מוליד בנים, אין לו מקום להיכנס למחיצתו של הקב"ה. אם המקור והמעיין לא נכנס בבאר המים, אינה באר. כי הבאר והמקור אחד הם. ומי שאין לו בנים דומה שהמקור שבו לא נכנס בו, שאינו פועל בו.

164. כמה חביבים הם דברי תורה, שכל מילה שבתורה, יש בה סודות עליונים קדושים. כאשר נתן הקב"ה את התורה לישראל, כל סודות עליונים קדושים כולם נתן להם בתורה, וכולם ניתנו לישראל בשעה שקיבלו התורה בסיני.

165. כתוב, שָׁווא לכם משכימי קום מְאַחֲרֵי שֶׁבת אוכלי לחם העצבים, כן ייתן לידידו שינה. יחידים שאין להם אישה, שאין הם זכר ונקבה כמו שצריכים, והם משכימים בבוקר למלאכתם. מאחרי שֶׁבת, מאחרים המנוחה, שמאחרים לשאת אישה, כי שבת היא מנוחה, כי האישה אל האיש נחשבת אליו למנוחה.

166. אוכלי לחם העצבים. כי כאשר יש לאדם בנים, הלחם שאוכל, אוכל אותו בשמחה בחפץ לב. ואותו שאין לו בנים, הלחם שאוכל הוא לחם העצבים.

167. כן ייתן לידידו שינה, זהו שמקורו מבורך, שיש לו בנים, שהקב"ה נותן לו שינה בעוה"ז. והוא משום שיש לו חלק בעוה"ב. לכן אותו האדם שוכב בקבר, ונהנה בעוה"ב כראוי.

168. כתוב, יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו. יש אחד, זהו אדם שהוא יחיד בעולם. ולא שהוא יחיד בחכמה כראוי, אלא שהוא בלי אישה. ואין שני, אין עימו עזר, אישה. גם בן, שיקיים שמו בישראל לא הניח. ואח אין לו, שיביא אותו לתיקון, בייבום.

169. ואין קץ לכל עמלו שהוא עומל תמיד, גם עינו לא תשבע עושר, ולמי אני עמֵל ומְחַסֵר נפשי מטובה. שמקדים עצמו ביום ובלילה, ואין לו לב להסתכל ולומר, למי אני עמל ומחסר את נפשי מטובה. הוא אינו עמל, כדי שיאכל וישתה ביותר, ויעשה משתה בכל יום תמיד, שהרי הנפש אינה נהנית מזה.

אלא ודאי, שמחסר את נפשו מטובה של אור העוה"ב. משום שהיא נפש בעלת חיסרון, שלא נשלמה כראוי. כמה מרחם הקב"ה על מעשיו, שמביא אותו לגלגול להיתקן, משום שרוצה שייתקן ולא יאבד מאותו עוה"ב.

170. מי שהוא צדיק גמור, ועסק בתורה ימים ולילות, וכל מעשיו לשמו של הקב"ה, ולא זכה לבנים בעוה"ז, או שהשתדל ולא זכה, או שהיה לו בנים ומתו, מה הם לעוה"ב? מעשיו והתורה מגנים עליו שיזכה לעוה"ב.

171. עליהם ועל אלו צדיקי אמת כתוב, כה אמר ה', לסריסים אשר ישמרו את שַׁבְּתותיי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי. מה כתוב אחריו? ונתתי להם בביתי ובחומותיי יד ושם טוב מבנים ומבנות, שֵם עולם אתן לו אשר לא ייכרת. כי אלו יש להם חלק לעוה"ב.

172. צדיק גמור, שכל אלו המעלות היו בו, ונשלם כראוי, ומת בלי בנים, והרי הוא יורש מקומו בעוה"ב. אשתו צריכה ייבום או לא? ואם צריכה ייבום, הרי לריק הוא. כי אינו צריך שאחיו ישלים אותו, כי כבר ירש מקומו בעוה"ב.

173. אלא ודאי שצריך לייבם את אשתו, משום שאין אנו יודעים אם היה שלם במעשיו אם לא. ואשתו אם התייבְמה, אינה לריק, אפילו אם היה שלם, משום שיש מקום אל הקב"ה בשביל אותם שמתו בלי בנים, וגם אח לייבם אשתו אין להם. כי אדם, שהיה בעולם ומת בלי בנים, וגואל אין לו בעולם.

כיוון שמת צדיק גמור זה, ואשתו מתייבמת, והוא כבר ירש מקומו, ואינו צריך לתיקון הייבום, בא אותו האדם שלא הניח גואל, ונשלם בייבום הזה של אשת הצדיק. ובינתיים הקב"ה מכין מקום, לאיש שאין לו גואל, שיהיה שם, עד שימות צדיק גמור זה וישתלם הוא בעולם. כמ"ש, כי בעיר מקלטו יישב עד מות הכוהן הגדול.

כי מי שאין לו בנים, הוא ממעט הדמות. ודומה להורג אנשים בשוגג. והמקום שהקב"ה מכין לאותו שאין לו בנים ואין לו אח, הוא עיר מקלט. שיושב שם עד שמת אותו צדיק גמור, כוהן גדול. ואז יורד ומיתקן ע"י אשתו.

174. עתידים להיות לצדיקים, בנים במיתתם. אלה הבנים של הייבום, המתקנים את מי שמת בלי בנים ואין לו אח. שבחייהם לא זכו, ובמיתתם זכו. וע"כ כל מעשיו של הקב"ה כולם אמת וצדק, ומרחם על כל, גם על מי שאין לו אח.

ואין לשאול, הרי לכל המתים בלי בנים, יש להם בנים לאחר מיתתם ע"י הייבום. אמנם עיקר החידוש הוא כאן, במה שאומר, לצדיקים. כי המתים בלי בנים, הם בעלי חיסרון. ולא צדיקים. ולפיכך הוצרך לתירוץ הזה.

175. כתוב, טובים השניים מן האחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם. אלו הם המשתדלים בעוה"ז להוליד בנים. כי אלו הבנים שהניחו, בשבילם, יש להם שכר טוב בעוה"ז. ובשבילם יורשים אבותיהם חלק לעוה"ב.

176. הקב"ה נוטע אילנות בעוה"ז. אם מצליחים, טוב, אם לא הצליחו, עוקר אותם ושותל אותם במקום אחר, אפילו הרבה פעמים. וע"כ כל דרכיו של הקב"ה כולם הם לטוב ולתקן העולם.

אם אדם אינו זוכה להשתלם בפעם הראשונה בחייו, אז הוא בא בגלגול בעוה"ז פעם שנייה, וכן הרבה פעמים עד שמשתלם.

177. בוא אל אשת אחיך וייבם אותה, והקם זרע לאחיך. לא היה צריך לומר לו את זה, כי יהודה וכל השבטים היו יודעים את זה. אלא עיקר הדבר שאמר לו, והקם זרע, משום שהזרע ההוא נצרך, כדי שהדבר ייתקן. ולהכין גולם, שיקבל תיקון כראוי, שלא ייפרד הגזע משורשו. וכמ"ש, ואדם על עפר ישוב.

אע"פ שנגזר מיתה על האדם, המפרידה אותו משורש הנצחי, מ"מ לא נפרד לגמרי, כי ע"י הבנים, שכל אחד מוליד, נשאר כל אחד דבוק בשורשו הנצחי, כי כל בן הוא חלק מגוף האב. ובזה נמצא כל אדם כמו טבעת אחת בשרשרת החיים, המתחילה מאדה"ר ונמשכת עד לתחיית המתים, לנצחיות, בלי הפסק. וכל עוד שלא נפסק לאדם שלשלת החיים, כי מניח אחריו בן, אין המיתה פועלת עליו שום פירוד מהנצחיות. וכעודו חי דומה.

מת בלי בנים, צריך תיקון, שלא ייפרד משורשו הנצחי מחמת המיתה, כי נפסק לו שלשלת החיים. ועל זה צריכים ב' תיקונים:

א. לתקן הפירוד, השורה עליו מחמת המיתה בלי בנים,

ב. לעשות גולם, גוף שיתלבש בו נפש המת, ויחזור ויתחבר בשלשלת החיים.

178. וכאשר ייתקן אח"כ כראוי ע"י הגלגול הנזכר, הם משובחים בעוה"ב, כי הקב"ה חפץ בהם. וע"כ כתוב, ושַבֵּח אני את המתים שכבר מתו, מן החיים אשר הֵמה חיים עַדֶנָה, ע"י מה שמתגלגלים בחיים וחזרו לימי עידון, שחזר להם בסיבת הגלגול.

179. וטוב משניהם את אשר עֲדֶן לא היה. שלא שב לימי עלומיו, שלא התגלגל, כי הוא צדיק גמור, שאינו צריך להיתקן בגלגול, ואינו סובל מעוונות הראשונים, כי המתגלגל סובל מעוונות שעשה בגלגול הקודם. כי הקב"ה נתן לו מקום מתוקן בעוה"ב כראוי.

180. וכתוב, ובכן ראיתי רשעים קבורים, שבאו בגלגול להיתקן. משום שהקב"ה עושה חסד, ואינו רוצה לכלות העולם. אלא הרשעים מיתקנים ע"י גלגול. וכל דרכיו אמת וחסד להטיב להם בעוה"ז ובעוה"ב.