והיה כי יחטא ואשם

תשמ"ו - מאמר כ'
1986 - מאמר 20

בזהר ויקרא (דף פ"ב אות רנ"א) וזה לשונו, למדנו כתוב "והיה כי יחטא ואשם". מהו שבתחילה אומר "כי יחטא" ולבסוף אומר "ואשם". ומשיב, אלא כך למדנו "כי יחטא" היינו מאלו עבירות הנקראים חטא, שכתוב "מכל חטאת האדם". "ואשם" הוא כמו שאתה אומר, האשם המושב לה', אשר "ואשם" פירושו "ויתקן", כלומר "והיה כי יחטא", אם יתקן מעשיו והשיב את הגזלה אשר גזל. אמר רבי יוסי, זה משמע שמה שכתוב "והשיב", שמשמע "שמשיב מעצמו", כי "וישיב" שהוא לשון צווי לא כתוב, אלא "והשיב" הוא בדיוק, דהיינו מעצמו.

ויש להבין, מהו שאומר "כי יחטא" מאלו עבירות הנקראים חטא, שכתוב "מכל חטאת האדם". ויש להבין, וכי יש עבירה שלא נקראת חטא. ועל זה מביא ראיה, שכתוב "מכל חטאת האדם". ואח"כ הוא מפרש את הפסוק "על גזלה", שזה נוהג דוקא בין אדם לחבירו. ומה עם המצוות בין אדם למקום.

ונבאר זה על דרך העבודה. ידוע, שעיקר כל החטאים באים מסיבת הרצון לקבל, שנטבע בהנבראים מכח מחשבת הבריאה, שהיא "להטיב לנבראיו". ולאחר שנעשה איסור מלקבל בעל מנת לקבל, שענינו הוא תיקון הצמצום, שנעשה בכדי שלא תהיה "נהמא דכסופא".

ומשום תיקון הזה יצאו אח"כ ע"י השתלשלות העולמות "קליפות". ואח"כ, ע"י חטא דאדם הראשון בעץ הדעת, יצאו ב' מערכות, בסוד "זה לעומת זה עשה אלקים". ויש אבי"ע דקדושה ולעומתו אבי"ע דטומאה.

ומכאן נמשכים כל החטאים, בזה שרוצים לקבל רק בעל מנת לקבל. זאת אומרת, שהאדם נברא מצד הטבע עם אהבה עצמית, שפירושו, שאינו דואג דבר אלא לתועלת עצמו. ורק ב"סגולת תורה ומצות" אפשר לתקנו שיהיה בעמ"נ להשפיע. ומטרם שמקבל את התיקון הזה, הנקרא "בעמ"נ להשפיע", אז הוא רוצה לבלוע הכל לתוך רשותו, היינו שהוא רוצה להוציא הכל מרשותו של הקב"ה, ולהכניסם לתוך רשותו של אדם.

ומזה נמשכות לנו בעולם הזה שלוש הבחנות:

א. דברים אסורים, דברים מותרים

ב. בדברים מותרים אנו מבחינים גם כן ב' בחינות: דברים של מצוה ודברי רשות.

ג. הוא על הכוונה, היינו שיש לכוון הן בדברים האסורים, שלא לעשותם, שיהיה מטעם להשפיע. ובדברים המותרים, בין של "דברי מצוה" ובין "דברי רשות", שהכוונה תהיה בעמ"נ להשפיע ולא לתועלת עצמו, אלא מטעם מצות ה' הוא שומר תו"מ, היות שהוא מאמין בה', שתהיה לו הנאה בזה, שמקיים את כל מה שהוא צוה לנו. וזוהי כל כוונתו, היינו בכל דבר ודבר שהוא עושה, הן "במצוות עשה", והן במצוות "לא תעשה", והן "בדברי רשות", הכל הוא משתדל לכוון בעת התעסקותו בהם לשם שמים.

ובהאמור יוצא, שאם האדם מקבל הנאה לתוך רשות עצמו, החטא שלו הוא בזה, שמוציא מרשותו של הקב"ה לרשות של עצמו, היות שהכל צריך להכנס לרשותו של הקב"ה, ושהאדם הוא רק "עבד ה'", ואין לו רשות בפני עצמו, אלא הכל ברשות רבו, ואין להעבד שום רשות בפני עצמו.

אולם בזמן כשהוא מקבל את ההנאות שישנן בעולם לתוך רשותו, נראה זה כאילו יש שתי רשויות. וזה נקרא, שמוציא מרשות של הקב"ה, שהעולם הוא שלו, ומכניסו לרשות עצמו.

ובענין הוצאת מרשותו של חברו לרשות עצמו, יש להבחין בשני אופנים:

א. שחבירו לא רואה, איך שהוא מוציא מחבירו ומכניס את הדבר לרשות עצמו. וזה נקרא "גנב", היינו אם חבירו לא רואה, יש לו האומץ להכניס את רכוש של חבירו לרשות עצמו. מה שאין כן אם הוא רואה שחבירו יסתכל ויראה, איך שהוא לוקח דברים ומכניס לרשותו, אז הוא לא יגנוב.

ב. ויש לפעמים, שהוא לוקח את רכוש של חבירו, אפילו שחבירו מתנגד לכך. וזה נקרא "גזלן", שהוא גוזל את חבירו, אפילו שחבירו רואה, ואינו מתפעל ממנו, שהוא צועק, שזה "גזלה" ואני לא מרשה לקחת. והוא בשלו, היינו שאין לו כח להתגבר על התשוקה, מה שהוא משתוקק להרכוש של חבירו, ומוכרח לגזול. והסיבה שאינו מתפעל מהשני, שהוא מסתכל עליו בעת שהוא לוקח, בטח היא משום שהרצון לקבל שלו כבר אצלו מפותח בשיעור הגדול ביותר.

וכך אמר אאמו"ר זצ"ל, שההבדל בין גנב לגזלן הוא בזה, שיש לגזלן רצון לקבל גדול יותר מגנב. לכן הגנב, בזמן שהוא יודע, שהבעל בית יסתכל עליו בשעת מעשה, הבושה הזו נותנת לו כח להתגבר ולוותר על הגנבה. מה שאין כן גזלן, הרצון לקבל כל כך חזק, שאין שום דבר שיכול להפריע לו מלהפיק זממו, אלא הרצון והתשוקה גדולה שיש לו, משום זה הוא לא מסתכל על שום דבר, ומוציא את מחשבתו לפועל.

ובהאמור נוכל לבאר מה ששאלנו לעיל, מה הענין שרוצה לרמז שאומר "כי יחטא". היינו, מאלו עבירות, הנקראים חטא, שכתוב "מכל חטאת האדם". יש לפרש במה שאומר "מאלו עבירות הנקראים חטא", ואח"כ הוא מביא ראיה מהכתוב "מכל חטאת האדם" ומה היא הכוונה "מכל", יש לפרש שכל כוונתו על השורש שממנו באים כל החטאים, שהוא הרצון לקבל, שבה מתחילים לכל הפעולות שישנן בעולם, ובה מסיימים כל העבודות. היינו שניתן לנו לתקן את הרצון לקבל הזה, שיהיה בעל מנת להשפיע, ובזמן שיהיה הרצון לקבל הכללי, מתוקן בעל מנת להשפיע, זה יקרא "גמר תיקון".

זאת אומרת שכל התיקונים שאנו צריכים להתייגע בתורה ומצוות אינם יותר, אלא לתקן הרצון לקבל שיהיה בעמ"נ להשפיע, ואז נזכה לבחינת "דביקות", ואז נוכל להשיג את מטרת הבריאה, שהיא "להטיב לנבראיו".

ונמצא שבגמר התיקון, שפירוש שהכל מתוקן ואין עוד מה לתקן משמע שהכל צריך להכנס לקדושה, היינו אפילו זדונות גם כן צריכים להכנס לקדושה, אחרת נמצא שחסר חלק מהרצון לקבל, שנשאר מבחוץ שעוד לא קבל תיקון. וזה שאמרנו שהרמז שאומר הכתוב "מכל חטאת האדם", היינו שכל מה שנמשך מהשורש הזה, זאת אומרת שצריכים לדעת שאין שום חטא שלא יהא נמשך מהרצון לקבל השורשי, כידוע שזהו שורש כל הנבראים, ולפי זה אם יהא נשאר חטא אחד אפילו והיות שהוא נמשך מהשורש שהוא הרצון לקבל, גם הוא מוכרח להתקן בעמ"נ להשפיע, אחרת יהיה חסרון זה ניכר בהשורש, היינו בצמצום א', שנעשה על הרצון לקבל השורשי, היה בכדי שנקבל כל מה שישנו במחשבת הבריאה "להטיב לנבראיו" בהכלים שיש עליהם התיקון בעמ"נ להשפיע.

וזה אפשר להבין על דרך הציור, נגיד למשל היות שרצונו להטיב לנבראיו היה על מאה קילו תענוג מובן מאליו שהיה צריך להכין כלי, שיהיה בו חסרון על מאה קילו, אחרת אין מקום להכנס המאה קילו תענוג, כי אין מילוי אלא במקום חסרון, נמצא לפי זה אם בעת שממלאים את הכלים היינו החסרונות, ונשארו כלים מבחוץ, היינו חלק מהכלים ששייכים להמאה קילו חסרון, שאינם נקיים ומוכשרים למלאותם עם השפע השייך להם, נמצא שהשפע שהיה ברצונו יתברך לתת, היינו המאה קילו תענוג, לא נתמלא רצונו, כיון שחלק מהכלים שייכים לחלק מהשפע והם עוד לא קבלו מה ששייך להם.

לפי זה יוצא, שכל הכלים שיצאו כולם בעת הבריאה כולם צריכים להכנס להקדושה, ובזה מובן מה שאומר הזה"ק "עתיד מלאך המות להיות מלאך קדוש", וזהו כנ"ל כיון שכל הרע בא מהרצון לקבל שבראו הקב"ה ואח"כ עשה עליו צמצום, הנקרא "תיקון", בטח צריך להיות כל מאה קילו רצון לקבל שברא, צריך להתקבל ע"י התיקון הנקרא מקבל בעמ"נ להשפיע. והבחינות האלו שלא יכולים לתקן אותן לפני גמר התיקון, זה נקרא "קליפות וטומאה וס"א", אבל בגמר התיקון, כל הכלים מוכרחים להכנס להקדושה, מסיבה הנ"ל אחרת יהיה חסרון בהשפע, כי כל הכלים מוכרחים לקבל השפע מה ששייך לחלקם כנ"ל.

ובהאמור, יהיה מובן מה שכתוב "מכל חטאת האדם" שהכוונה על השורש של החטאים, הנקרא רצון לקבל, וזהו מה שכתוב "והיה כי יחטא ואשם", שהפירוש של הכתוב "מכל חטאת האדם", אין הפירוש החטאים מבין אדם לחבירו דוקא, כמו שכתוב אח"כ פירוש על הכתוב "ואשם", הוא כמו שאתה אומר "האשם המושב לה'", אשר "ואשם" פירושו ויתקן מעשיו, והשיב את הגזלה אשר גזל שמשמע דוקא בין אדם לחבירו.

אלא שיש לפרש כנ"ל ששורש כל חטאים הוא הרצון לקבל בעמ"נ לקבל, שפירושו מה שהאדם מקבל מהקב"ה היינו מרשותו, ומכניס את הכל לרשות עצמו, שזה נקרא גזלה כנ"ל שהוא מוציא מרשותו של הקב"ה, אף על פי שהתורה צווחת ואומרת שאסור לקבל לרשות עצמו, אחרת זה נקרא כאילו שיש שתי רשויות היינו רשותו של הקב"ה והוא מוציא את התענוגים מרשותו של הקב"ה לרשות של עצמו. נמצא שהוא לא נקרא גנב אלא גזלן, משום שאף על פי שהקב"ה רואה מה שהוא לוקח, אבל הרצון לקבל שלו כל כך חזק שאין בידו כח להתגבר עליו, ומשום זה הוא נקרא גזלן ולא גנב.

ומה הוא התיקון שלו, והשיב את הגזלה אשר גזל, היינו שיעשה תשובה, ויתקן שכל המעשים שלו יכנסו לקדושה היינו שימשיך בחינת רצון שיהיה שכל מעשים שלו יהיו בעמ"נ להשפיע, וזהו שמפרש "והיה כי יחטא ואשם", שפירושו של "ואשם" היינו שיתקן.

ורבי יוסי מוסיף ואומר, וזה לשונו זה משמע מה שכתוב "והשיב", שמשמע "שמשיב מעצמו", כי "וישיב" היה משמע שהוא לשון צווי לא כתוב, אלא "והשיב" הוא בדיוק היינו מעצמו. היינו שיש "תשובה מיראה" שאז "זדונות נעשו לו כשגגות" וזה נקרא הגם שהוא משיב את הגזלה, אבל זה נקרא עוד שלא ברצון, אלא היות שיש לו יראה, לכן הוא משיב את הגזלה. אבל זה לא נקרא "מעצמו" היינו מרצונו הטוב, שנוכל לומר שהוא שבע רצון מזה שמחזיר את הגזלה, אלא כאילו שאין לו ברירה. ועל "תשובה מיראה", עוד לא ניתקן את החטא, כי "תשובה מיראה", "זדונות נעשו לו רק כשגגות". ומשום זה נמצאים כלים שהם עוד מחוץ לקדושה, היינו שאין השפע העליון יכול להתלבש בהם, אם כן אי אפשר רצונו יתברך שהיה "להטיב לנבראיו", להשפיע לתחתונים, אין לו מקום להתלבש כנ"ל, נמצא כאילו שיש חסרון בהמטרה.

אי לזאת, ניתן לנו תיקון המכונה "תשובה מאהבה", שאז "זדונות נעשו לו כזכיות", וממילא הכלים האלו שהיו בבחינת "זדונות", שהם בחינת רצון לקבל, ששיכים לשפע העליונה מצד מטרת הבריאה, ואין הם ראויים לקבל את השפע. אבל בזמן שהכלים האלו נעשו מהם זכיות, אז הם כבר ראויים שהשפע העליון יתלבש בהם, ואז יכולה להתקיים את שלימות המטרה שהיא "להטיב לנבראיו", בשיעור השפע שהיה ברצונו יתברך לתת להם, הם עתה נכנסו כל הכלים השייכים לרצון לקבל הכללי שנתחלק לכמה חלקים, בכדי חלקים קטנים יותר קל לתקנם.

והוא על דרך המשל שמביא אאמו"ר זצ"ל בענין תיקון החטא של עץ הדעת, (פנים מסבירות דף נו') למלך שהיה רוצה לשלוח סך גדול דינרי זהב לבנו למדינת הים, והנה כל בני מדינתו גנבים, הלך ופרט את הדינרים לפרוטות. ופרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול וע"י זה יתוקן הכל.