עשרה מיני חכמות

[עשרה זיני חכמות]

248. הקב"ה, שהוא א"ס, הוציא ע"ס, עטרות קדושות למעלה, שהוא מתעטר בהן, ומתלבש בהן. והוא הן, והן הוא, כמו שלהבת הנאחזת בגחלת. ואין שם פירוד בין א"ס לספירות המלבישות אותו. כנגד זה יש ע"ס שאינן קדושות, שהן למטה, והן אחוזות בזוהמת הציפורניים של ספירה קדושה אחת, הנקראת חכמה, המלכות, שנקראת חכמה תתאה. והארות אחוריים שלה נקראות ציפורניים, ובפסולת שבהן, הנקראת זוהמת הציפורניים, נאחזות הקליפות. וע"כ נקראות חכמות.

249. עשרה מיני חכמות דקליפות ירדו לעולם. וכולם ניתנו ונטמאו במצרים, חוץ מאחד, שהתפשט בכל העולם חוץ ממצרים. והם כל מיני כשפים. ומהם ידעו מצרים כשפים יותר מכל בני העולם. וכשהמצרים רצו לעשות אסיפת כשפים למעשיהם, היו יוצאים לשדה, להרים הרמים, וזובחים זבחים, ועושים חפירות בארץ, ומסובבים הדם מסביב לאותן החפירות. ושאר הדם מתקבץ בתוך החפירות, ונותנים עליו הבשר. ומקריבים הקורבנות לאלו המינים הרעים. ואלו המינים הרעים מתאספים ומתקרבים יחד, ומִתְרצים עימהם בהר ההוא.

250. ישראל, שהיו תחת שעבודם של המצרים, היו מתקרבים אליהם ולומדים מהם, והיו טועים אחריהם. כמ"ש, כמעשה ארץ מצרים אשר יְשבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם, שָׁמה לא תעשו.

וכתוב, ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם. בשעה שהיו מקריבים להם על פני השׂדה, והיו מכינים את הדם ומקריבים קורבנותיהם, היו מתאספים כל אלו המינים הרעים, והיו רואים אותם כמו שעירים, שכולם היו מלאים שערות, ומודיעים להם מה שרוצים.

251. כתוב, וייגש יעקב אל יצחק אביו, ויְמוּשֵׁהו. יעקב אינו חסר אלא מטל השמיים הנוזל על הארץ. שאינו חסר אלא משפע ז"א, שנקרא שמיים, שהוא אור החסדים, להיותו מרכבה לז"א. אבל אינו צריך להארת החכמה. ובכל בירך אותו, בין בחסדים ובין בחכמה. כמ"ש, וייתן לך האלקים מטל השמיים ומִשְׁמַנֵי הארץ. ששמני הארץ הם הארת החכמה.

בירך אותו בהארת החכמה, משום שראה אותו בשערות, בדינים. אמר, כדי להעביר ממנו זה, אל שמני הארץ הוא צריך, הארת החכמה. אבל לא זוהמה של הארץ, כמו הס"א, שיונקת מהזוהמה של הציפורניים. כי זוהמה זו היא מהארץ, המלכות. וכשטל השמיים ומֶגֶד הארץ, ז"א ומלכות, מתחברים, עוברת הזוהמה.