תשמ"ח
-
מאמר
ו'
1988
-
מאמר
6
בזה"ק (תולדות דף ל"ג) כתוב שם וזה לשונו, "ויאהב יצחק את עשו, כי ציד בפיו, שכתב כאן איש יודע ציד, איש שדה. וכתוב שם, הוא היה גיבור ציד. מה שם פירושו, שהיה צד דעתן של בריות, ומטעה אותם למרוד בה'. אף כאן כן, איש שדה, פירושו כדי לגזול בני אדם ולהרוג אותם. איש שדה, משום שחלק נחלתו. אינו במקום ישוב, אלא במקום חרוב, במדבר, בשדה. ועל כן נקרא איש שדה", עד כאן לשונו.
וגם אצל יצחק, אנו רואים, כתוב גם כן "שדה", כמו שכתוב (תולדות חמישי) "ויצא יצחק לשוח בשדה". ואצל יעקב כתוב, "ויאמר, ראה ריח בני, כריח שדה, אשר ברכו ה'".
ויש להבין, מהו הבדל בין שדה, שנאמר אצל עשו, המכונה "איש שדה", שמפרש הזה"ק, "לגזול בני אדם ולהרוג אותם". מה שאין כן אצל יצחק שכתוב, "לשוח בשדה", שזהו דבר גדול, שחז"ל אמרו, שיצחק תיקן תפלת מנחה, מזה שכתוב, "ויצא יצחק לשוח בשדה". כמו כן יש להבין, מהו שכתוב אצל יעקב, שיצחק אמר, "ריח בני כריח שדה, אשר ברכו ה'". אם כן יש להבין ההבדלים בין "איש שדה", ל"לשוח בשדה", ל"ריח שדה".
ידוע שמלכות נקראת שדה. והיות שיש למלכות הרבה שינויים מסיבת הצמצום, לכן יש למלכות הרבה שמות. ואחד מהם הוא שדה. כשאנו מדברים ממלכות, יש כלל, שמדברים ממלכות מאור ישר, ששם היתה משמשת עם הרצון לקבל לעצמו. ומבחינה זו אין בה שינויים, אלא כפי שהמאציל ברא את הרצון לקבל, בכדי לקבל את הטוב והעונג, מה שרצה לתת להנבראים. זה נקרא מלכות מבחינת אור ישר שבה.
ולכן נקראת המלכות הזו בשם אין סוף, שהמלכות לא עשתה סוף על אור עליון, כלומר שלא אמרה עד כאן, שאני לא רוצה לקבל על בחינתי, הנקרא מקבל בעמ"נ לקבל, אלא שהיתה מקבלת על בחינתה, לכן לא היו שום שינויים, לכן נקרא זה בשם "הכל היה אור אחד".
אלא אח"כ, המלכות הזאת חשקה בהשתוות הצורה, המכונה קישוט, בנקודת הרצון, כלומר שלא רצתה לקבל בעמ"נ לקבל, אלא בעמ"נ להשפיע. מבחינה זו, יכולים לכנות את מלכות בשם שדה. היינו, שצריכים לחרוש את השדה, שחרישה נקרא, שהופכים את מה שהוא למטה משימים למעלה, ומה שהוא למעלה נותנים אותה למטה.
כמו כן כאן במלכות, שנקראת שדה, שאצל רצון לקבל לעצמו הקבלה היא חשובה, המכונה מעלה בחשיבות, ועניני השפעה הם למטה בחשיבות. בקדושה יש ענין חרישה, שצריכים לעבוד עבודת השדה, כלומר להפך הרצון לקבל, שהוא למעלה, הוא יהיה למטה, והרצון להשפיע, הוא יהיה למעלה. שדוקא ע"י זה יכולים להוציא תבואות, שיהיו למאכל. אחרת אין שום אפשרות שנוכל לאכול ממאכלים דקדושה. כמו שכתוב (משלי י"ד, ד') "ורב תבואות בכח שור", שפירושו, הרבה תבואות באות על ידי כח שור.
ופירושו של "שור", כמו שאמרו חז"ל, "שמלכות שמים צריכה להיות כשור לעול, וכחמור למשא". ואמר אאמו"ר זצ"ל, "שור לעול", פירושו עול האמונה צריך להיות כמו שנותנים עול על השור להחריש את השדה, ולא מתחשבין עם רצונו, אם הוא מסכים לזה, אלא נותנים עליו את העול שלא ברצונו. כן האדם צריך לקבל על עצמו את עול מלכות שמים, היות ששור נקרא בחינת ידיעה, כמו שכתוב, "ידע שור קונהו". לכן אמונה נקראת עול לגבי מי שהוא צריך ידיעה.
ובהאמור יוצא, ששדה הוא מלכות מבחינת הקבלה עצמית, שצריכים לחרישה, שזהו תיקון השדה, להפוך את הכלי קבלה, שהוא מעלה בחשיבות, ולעשות את זה לבחינת מטה בחשיבות. וכלי השפעה, שהם למטה בחשיבות, להעלותם שיהיו למעלה בחשיבות.
והרצון לקבל, כידוע שהוא במוחא וליבא, ששניהם צריכים תיקון. במוחא התיקון הוא אמונה למעלה מהדעת. ובליבא התיקון הוא, שכל תענוג, שהוא מקבל, יהיה בעמ"נ להשפיע. ויותר מדויק הוא, שכל מעשה שהוא עושה, שיהיה בעמ"נ להשפיע, אחרת לא יעשה שום תנועה.
ולפי זה יש לפרש מה שכתוב אצל עשו "איש שדה", שהכוונה, בזמן שהוא נמצא בבחינת שדה, שצריכים לקבל את עול מלכות שמים כשור לעול, הוא חושב עצמו לאיש גמור, שאינו צריך לשום תיקונים. וזה נקרא "כי ציד בפיו", שפירושו כמו שכתוב בזה"ק (לעיל) וזה לשונו, "ועשו אמר שהוא נמצא בשדה, כדי להתפלל, וציד ורימה את יצחק בפיו".
ועל דרך העבודה יש לפרש, כי "ציד בפיו", כלומר, שאין פיו ולבו שוים, שפיו נקרא חיצוניות, כלומר במעשה היה צדיק, כי על המעשה אין להוסיף, אבל בלבו, היינו הכוונה, לא היה כמו המעשה. כי המעשה שנראה לעיני האדם, משמע שהוא רוצה לקיים מצות ה', בכדי לעשות לו נחת רוח, בזה שהוא מקיים רצונו בעשית המצות. אבל בלבו הוא חושב הכל על תועלת עצמו ולא לתועלת ה'. נמצא, שאין פיו ולבו שוים.
לכן במעשה היה עשו נראה לשלם, לאיש גמור. וזהו שנקרא "עשו איש שדה", שאין לו עוד מה לעבוד בהשדה. כי עבודת השדה, שמתחילה בחרישה, שהוא ענין להַפֵּך את הכלי קבלה, זהו לא עבורו, כי מספיק לו שהוא מקיים הכל בחיצוניות, הנקראת פיו, כלומר שאין פיו ולבו שוים. לכן נקרא עשו "איש שדה", כנ"ל, ששדה בבחינת מקבל לעצמו, בזה הוא גמור, ואין לו עוד מה להוסיף.
מה שאין כן יעקב ויצחק, להם היתה עבודת השדה בבחינת יגיעה ותפלה בהשדה, כמו שכתוב אצל יצחק "ויצא יצחק לשוח בשדה", שהוא ענין תפלה, כמו שאמרו חז"ל, שיצחק תיקן תפלת מנחה, שהוא התפלל לאקמא שכינתא מעפרא, שפירוש, שהכלי השפעה, שצריך להיות במלכות שמים במוחא וליבא, יהיה בעמ"נ להשפיע.
אולם עשו, שהיה איש שדה, שלא תיקן שום דבר, שיהיה בעמ"נ להשפיע, אלא הכל היה אצלו רק לתועלת עצמו, לכן פירש הזה"ק "איש שדה" כדי לגזול בני אדם ולהרוג אותם. ועוד מפרש הזה"ק "איש שדה", משום שחלק נחלתו אינו במקום ישוב, אלא במקום חרוב, במדבר, בשדה. ועל כן נקרא איש שדה.
היות שבזמן שעובדים רק לתועלת עצמו, נקרא המצב הזה, שגוזל את בחינת האדם, שנמצאת אצלו, כלומר בחינה זו ש"אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם", בחינה זו נגזלת ממנו, בזמן שהוא עובד בתועלת עצמו. ועוד יותר גרוע, מטעם שעבירה גוררת עבירה, לכן הוא הורג את האדם שלעצמו. וזה שאומר הזה"ק "ולהרוג אותם". וזה שאומר "משום שחלק נחלתו אינו במקום ישוב", שפירוש "מקום ישוב", שגרים בני אדם כנ"ל, מבחינת "אתם קרויים אדם", אלא במקום חורבן, שהוא המקום שהיתה שם שבירת הכלים, שמסיבת שנתגלה שם הרצון לקבל לעצמו, נעשה חרב העולם.
אולם אצל יעקב כתוב "ויאמר, ראה ריח בני, כריח שדה אשר ברכו ה'". היות שיעקב תיקן את תפלת מעריב, כמו שכתוב "ויפגע במקום", שהתקין תפלת ערבית. וגם כתוב אצל יעקב "והנה באר בשדה ושלושה עדרי צאן רובצים עליה". ומפרש בזה"ק (ויצא דף מ"ה ובהסולם אות צ"ב) וזה לשונו, "וירא, והנה באר בשדה, הוא סוד, כי ראה את הבאר של מעלה, שהיא הנוקבא, זה כעין זה, כלומר, שהבאר של מטה, היתה מכוונת כנגד הבאר של מעלה".
ויש לפרש, זה שיעקב תיקן את הבאר של מטה, כוונתו על הבאר של עצמו, שהיא בחינת שדה, כנ"ל תיקן אותה, שיהיה כעין של מעלה. היינו, כמו למעלה מלכות דקדושה היא בבחינת מסך, שפירושו שעל הרצון לקבל לעצמו יש עליו מסך, שמעלה אור חוזר, כלומר שכל מה שהיא רוצה לקבל, הוא מסיבת שהיא רוצה להשפיע, כמו כן תיקן את עצמו, שכל מעשיו יהיו בעמ"נ להשפיע.
לכן, שיעקב בא ליצחק, והיות שיעקב נקרא בחינת קו האמצעי, שכאן מתגלה כל השלימות, ומשום זה כתוב, שיצחק אמר "ויאמר, ראה ריח בני, כריח שדה, אשר ברכו ה'". כלומר שבזמן שהמלכות שמים, הנקראת שדה, קבלה את התיקון של קו האמצעי, נקרא זה "שדה אשר ברכו ה'", שפירושו, שכאן מתגלה את הטוב והעונג, מה שהבורא הכין להנבראים. וזהו ההבדל בין "איש שדה", ל"לשוח בשדה", ל"כריח השדה".