ההבדל בין עבודת הכלל והפרט

תשמ"ז - מאמר ט"ז
1987 - מאמר 16

בזה"ק (אמור דף כ' ובהסולם אות נ"ח) וזו לשונו "תא חזי, בוא וראה, אדם שנולד, לא נתמנה עליו כח מלמעלה עד שנמול. כיון שנמול, נתעורר עליו התעוררות הרוח, דהיינו אור הנפש שלמעלה. זכה לעסוק בתורה, הנה אז הוא אדם שלם, שלם בכל, כי זכה לאור החיה, אבל בהמה שנולדה, באותה שעה שנולדה, הנה אותו הכח שיש לה בסוף יש לה בשעה שנולדה, ומשום זה כתוב, שור או כשב או עז כי יולד".

ויש להבין החילוק הזה בין בהמה לאדם, מה זה בא ללמדינו בעבודה. קודם כל עלינו להבין, מהי בחינת "אדם" בעבודה ומהי בחינת "בהמה" בעבודה. אדם מהו. הנה חז"ל דרשו (ברכות ו') על מה שנאמר "סוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם". מאי כי זה כל האדם. אמר רבי אלעזר, אמר הקב"ה, כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה", עד כאן לשונו.

פירוש, שבשביל יראת ה' נברא כל העולם. וזהו שאמר "מהו כי זה כל האדם". נשמע מכאן, שאדם נקרא מי שיש לו יראת ה'. מה שאין כן מי שאין לו יראת ה', אינו נקרא אדם.

ובזה יתבאר גם כן מה שאמרו (יבמות ס"א) וזו לשונם "וכן היה רבי שמעון בן יוחאי אומר, שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי, אדם אתם, אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם". גם כן יש לפרש, שכוונתו על אדם, שיש לו יראת שמים (והגם שבבחינת הדין לא חשוב אלא הוא מטמא, אף על פי שאין להאדם אלא דרגת בהמה, מכל מקום הוא מטמא באוהל, מכל מקום בעניני עבודה לומדים באיש אחד בחינת ישראל ובחינת שבעים אומות, כמו שאומר הזה"ק ש"כל אדם הוא עולם קטן". לכן בבחינת מצות מעשיות, שנקרא "חלק הנגלה", לומדים כל דבר בפני עצמו. זאת אומרת, גוי לחוד וישראל לחוד, היינו שלומדים הכל בגופים נפרדים. לכן הדין הוא, שקברי עכו"ם אינן מטמאים באוהל, היות שכתוב "בטומאה אדם כי ימות באוהל". לכן עכו"ם אינן מטמאין באוהל.)

ובהאמור יוצא, שמי שיש לו יראת ה' הוא נקרא אדם, מה שאין כן מי שאין לו יראת ה' הוא נחשב לבחינת בהמה ולא אדם. אולם יש להבין מהו השיעור של יראת ה', הלא יש הרבה בחינות בזה.

הנה הזה"ק (בהקדמת ספר הזהר דף קפ"ה ובהסולם אות ק"צ) וזו לשונו "היראה מפורשת לשלש בחינות. שתים מהן, אין בהן שורש כראוי. ואחת היא שורש היראה. יש אדם שירא מהקב"ה בשביל שיחיו בניו ולא ימותו, או ירא מעונש גופו או מעונש כספו. ועל כן הוא ירא אותו תמיד. נמצא, שהיראה שהוא ירא מהקב"ה, לא שם אותה לשורש, כי תועלת עצמו היא השורש, והיראה היא תולדה ממנה. ויש אדם הירא מפני הקב"ה, משום שירא מעונש העולם ההוא ומעונש של הגיהנום. שתי מיני יראות האלו, דהיינו היראה מעונש עולם הזה, והיראה מעונש עולם הבא, אינן עיקר היראה ושורשה. היראה שהיא עיקר הוא, שאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט".

ולפי דברי הזה"ק הנ"ל משמע, שעיקר יראת ה' היא מסיבת שהקב"ה הוא רב ושליט. זהו המחייב אותנו לקיים מצוותיו, כי זהו נקרא שהוא עובד שלא על מנת לקבל פרס. כלומר, לא בשביל תועלת עצמו, היינו שהוא יקבל איזו תמורה עבור עבודתו, אלא העבודה בעצמה היא השכר, משום שלזכיה גדולה הוא מרגיש שיש לו, בזה שהוא רואה שנתנו לו מחשבה ורצון לשמש את המלך, ולהון תועפות תחשב המתנה הגדולה שזיכהו מן השמים.

ובהאמור יוצא, ש"אדם" נקרא זה שהולך בדרך להגיע לבחינת שכל מעשיו יהיו על הכוונה לשם שמים ולא לתועלת עצמו. מה שאין כן אם אין לו הכוונה, רק מעשה לבד, הגם שזהו דבר גדול, אבל בלי כוונה נקרא בחינת "בהמה", כמו שכתוב (משלי י"ט, ב'): גם בלא דעת נפש לא טוב. פירוש "בלא דעת", ש"דעת" נקרא כוונה, כמו שכתוב "אתה חונן לאדם דעת".

וקשה, הלא הדרך של אמת הוא ללכת למעלה מהדעת, אם כן (מהו) מדוע אנו מתפללים שיתן לנו דעת. ואמר אאמו"ר זצ"ל, שדעת דקדושה נקרא "דביקות", "השתוות הצורה". ולפי זה יש לפרש "גם בלא דעת", היינו נפש בלא דביקות, אלא הוא בבחינת בהמה, שאינו הולך בדרך שיזכה על ידי סגולת תורה ומצות להגיע שיוכל לכוון בעמ"נ להשפיע. הוא נקרא "בהמה בלי דעת", בלי השתוות הצורה. זאת אומרת, שכל מעשיו מה שהוא עושה, אין לו כוונה אחרת אלא לתועלת עצמו, שזה נקרא בחינת "בהמה", ואינו שייך לבחינת "אתם קרויין אדם ולא עכו"ם", כנ"ל.

ועתה נבאר מה ששאלנו, מה מרמז לנו ההבדל בין לידת בהמה ללידת אדם, שהזה"ק מביא לנו ראיה לדבריו במה שאומר "בהמה שנולדה, הנה אותו הכוח שיש לה בסוף, יש לה בשעה שנולדה", ממה שכתוב "שור או כבש או עז כי יולד", ששור בן יומא קרא שור, בזה שלא כתוב עגל כי יולד. ובעניני עבודה זה (מה) בא ללמדינו לדעת את סדר התפתחות של אדם ובהמה.

קודם כל, כשמדברים בעניני עבודה, עלינו לדעת מהי "לידה". כלומר כפי הכלל, שלומדים בין בהמה ובין אדם, הכל נוהג בגוף אחד, היות שאדם הוא נכלל מע' אומות, אם כן הוא נכלל מכל מה שישנו בעולם, היות לפי מה שאמר הזה"ק, שהאדם הוא עולם שלם, אם כן יש לדעת מה זה לידה בכלל.

ידוע, שעיקר מה שמדברים מהאדם הוא מהמוח והלב. זאת אומרת, המחשבות אנו מיחסים להמוח, והרצונות אנו מיחסים להלב. ולכן כשיש לו בהמוח והלב מחשבות ורצונות השייכים לבחינת בהמה, זה נקרא שנולדה בהמה. ואם יש בהמוח והלב מחשבות ורצונות השייכים לאדם, זה נקרא שנולד אדם. ובזה אנו מבחינים בין אדם לבהמה.

אולם בחיצוניות אנו רואים, בגשמיות, שיש הבחן גדול אפילו בבהמה מיום שנולדה, ולאחר זמן יש לה התפתחות בין באורך ובין ברוחב או בגובה, אלא עיקר ההבחן מה שאמרו, שבבהמה אין הבחן מיום שנולדה ועד לבסוף יש לה אותו הכח, הכוונה על פנימיותה. וזה בא לרמז לנו סדר העבודה. ומה שאמרו "בהמה שנולדה" הכוונה שמיסוד הזה הוא מתחיל לבנות את הבנין שלו, ששם יגור כל ימי חייו.

וזהו שאמרו "בהמה שנולדה", עם היסוד שהוא בונה את העבודה שלו בתורה ומצות, הוא על בחינת בהמה, הנקראת בחינת המעשה בלי כוונה. ובזה הוא רוצה להמשיך את כל ימי חייו, היינו שהוא חושב בדעתו, כי זוהי הדרך האמיתית, שאלו אנשים שרוצים ללכת בדרך ה', מספיק אם הוא נותן כל מרצו וכוחו איך לקיים תו"מ בכל פרטיה ודקדוקיה. ומכוון בעת עשייתם, שהוא מקיים מצות ה'. ומה חסר לי עוד.

ובעיקר, האדם שנולד בבחינת בהמה, טוען, כי הוא מביא ראיה לצדקתו מהכלל ישראל, איך הם נוהגים, היינו על איזה יסוד הם הולכים. ובטח תראה שהם הולכים בבחינת בהמה. כלומר, באם שהם מקיימים תו"מ, ועוד מקבלים עליהם עוד איזה חומרות נוספות להמצות שניתן לנו, כבר כולם מרגישים עצמם לשלמים, ואין רואים על עצמם שום חסרון, שיהיה מה לתקן. ומביא ראיה לדבריו מחז"ל שאמרו (ברכות מ"ה) "פוק חזי מאי עמא דבר". פירוש, דבר שהוא ספק, לך צא וראה איך הצבור נוהג.

ובאמת כן הוא צודק, היינו מי שנולד בבחינת בהמה הוא שייך להכלל, וצריך ללכת בדרך הכלל. וזהו כמו שכותב הרמב"ם, כנ"ל, שפירש על מה שאמרו חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך כשמלמדין את הקטנים, ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר. עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט, ומרגילין אותן לענין זה בנחת, עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה", (הלכות תשובה פרק י').

הרי מבואר, שהצדק הוא, מי שרוצה ללכת לפי דרך של הכלל, הוא מביא לעצמו ראיה מהכלל. וזה נוהג במי שנולד בבחינת בהמה, שאומר הזה"ק, שהכח שיש לו בסוף יש לו תיכף ביום שנולד. וזה שאומר "עגל בן יומו קרא שור", כלומר, שעד הסוף לא יהיה לו יותר דעת דקדושה מה שהיה לו בעת לידתו, היינו מאת שהתחיל ללכת בדרך העבודה מבחינת בהמה.

אולם יש להבין דברי הרמב"ם במה שאומר "עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה". ומתעוררת השאלה, איך אנו יכולים לדעת, שכבר הרבה דעתן, וכבר יש להם חכמה יתירה. ועוד, מהו השיעור של הדעת, שכבר נקרא שהרבה דעתן. וכמו כן, מהו השיעור של חכמה יתירה, שמשם ואילך כבר מותר לגלות להם סוד של לשמה, הנקרא "שלא על מנת לקבל פרס".

ובהאמור, כשנולד "אדם", פירושו, שבאות מחשבות ורצונות במוחו וליבו שצריכים להיות אדם, ואדם נקרא, שרוצה ללכת בדרך של ירא ה', זאת אומרת שכל עשיות יהיו לשם שמים בעמ"נ להשפיע ולא לתועלת עצמו, כבהמה, שאין לה הרגש הזולת. אלא רוצה ללכת דוקא בעמ"נ להשפיע, הגם שעדיין לא זכה לזה, אלא "הולדה" נקרא, שהתחיל על יסוד של אדם, היינו שרוצה לבנות את עבודה שלו על יסוד של ירא ה', הנקרא בחינת אדם, כנ"ל. והתחלה נקראת "הולדה".

ואז הוא הזמן, שהאדם הזה בא ואומר, שרוצה להיות אדם, מטעם שהוא נולד עכשיו בבחינת אדם במוחו וליבו. זה נקרא "עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה", שהכוונה היא עד שיולד להם במוחם וליבם חכמה ודעת שלא כדאי לחיות בחיים של בהמה, הנקרא "שלא לשמה", כנ"ל "גם בלא דעת נפש לא טוב". אז מותר לו לגלות ענין של לשמה, הנקרא "ירא ה'", ולא שעוסק בתו"מ מטעם שירא מחמת תועלת עצמו. מה שאין כן מטרם שבאה לו בחינת אדם, אסור לגלות לו, כנ"ל בדברי הרמב"ם.

ובזה נפרש, שהזה"ק אומר לנו, שיש הבדל במי שנולד בבחינת בהמה, שאז תיכף כשנולד, היינו בתחילת עבודתו, תיכף יש לו השלימות מה שישיג אח"כ, כלומר אותו השכל שהוא קבל בזמן שנולד. הכוונה על היסוד שהתחיל לעבוד בבחינת בהמה, הנקרא "תועלת עצמו", וכל זה שיבנה אח"כ יהיה על יסוד של אהבה עצמית. שלא ישיג שום תוספת. ואף על פי בבחינת החיצוניות הוא כן מתגדל, כדוגמת הבהמה שמתגדלת לאחר הלידה באורך וברוחב ובגובה וכדומה, אבל אין הבהמה מתגדלת בפנימיותה, כלומר בשכל אין הבדל בין יום שנולדה ליום שנגדלה לאחר כמה שנים, כי באותו שכל הבהמה נשארת.

אותו דבר באדם, שבנין והיסוד של עבודתו נבנה על בחינת בהמה, שהיא "שלא לשמה", גם כן אין הבדל בהפנימיות, שהיא השכל. והגם שבחיצוניות בטח שנתגדל, היינו שבהמשך הזמן, אסף וקבץ הרבה תורה והרבה מצות, אבל בבחינת הפנימיות נשאר באותה דרגה, והשכל, שהיא הפנימיות, לא קבל שום שוני בסופה.

וזה שאומר הזה"ק "אדם שנולד לא נתמנה עליו כח מלמעלה, עד שנמול. כיון שנמול, מקבל אור הנפש, עד שזכה להשיג בחינה חיה, כי זכה לד' מדרגות אלו, שהם מד' עולמות אבי"ע". ובהאמור יוצא לנו, שיש עבודה השייכת להכלל, שהיא שלא לשמה, הנקראת בחינת בהמה, ושאסור לומר לו שצריכים לעבוד לשמה, כי הוא ממילא לא יבין, היות שהוא נולד בבחינת בהמה, כי אין הוא יכול להבין אחרת, לכן צריכים ללמוד עמו רק שלא לשמה.

ולפי הנ"ל יכולים לפרש מה שאמרו חז"ל (ע"ז י"ט) "אמר רבא, לעולם ילמד אדם תורה במקום שלבו חפץ". ופירש רש"י "במקום שלבו חפץ" לא ישנה לו רבו אלא מסכת שהוא מבקש ממנו, שאם ישנה לו מסכת אחרת, אין מתקיימת, לפי שלבו על תאותו.

וזהו מטעם, שאם נולד בבחינת בהמה, כלומר אם המוח והלב מבינים שהם צריכים ללכת לפי הכלל, שכל היסוד הוא בשלא לשמה, אי אפשר לתת לו להבין שצריכים לעבוד להשפיע, כמו שפירש רש"י "שאם ישנה לו מסכת אחרת, אין מתקיימת, לפי שלבו על תאותו". לכן הוא יתן הרבה תירוצים, שהוא אינו מסוגל ללכת בבחינת אדם כנ"ל, הנקרא "ירא ה'", שהיא בעמ"נ להשפיע, כמו שכתוב בהרמב"ם וזו לשונו "אל יאמר אדם, הריני עושה מצות התורה, כדי שאקבל הברכות הכתובות בה או כדי שאזכה לחיי עולם הבא. ואין עובדים ה' על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים, שמחנכין אותן לעבוד מיראה, עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה".

והפירוש "עד שתרבה דעתן" הסברנו, הכוונה היא עד שיולד בבחינת "אדם", כלומר עד שיבוא במוחו ולבו מחשבות ורצונות שצריכים לעבוד עבודת אמת, היינו בעמ"נ להשפיע, כמו שכתב הרמב"ם, שצריכים לעבוד את ה' אלא להשפיע לה'. וזו לשונו "אלא עושה האמת מפני שהוא אמת". כי "אמת" נקרא לשמה ולא לתועלת עצמו. והאמת הזאת, אומר, אין לגלות להכלל. והטעם הוא כנ"ל שלא יבינו את זה, כמו שפירש רש"י "לפי שלבו על תאותו", לכן לא יכול להבין אחרת.

אולם בזמן שהוא נולד בבחינת אדם, שפירושו, שבאו לו במוחו ולבו מחשבות ורצונות להיות אדם, כלומר, שהוא מבין שצריכים ללכת בדרך האמת, הגם שעדיין לא יכול ללכת, כי הוא נולד עכשיו, כלומר, שהוא התחיל עכשיו בעבודה זו, ורק שהוא מבין שצריכים להגיע אליה, היינו לעשות הכל בעמ"נ להשפיע, הגם בעת שנולד אין לו כלום, היינו כמו שהזהר הקדוש אומר "אדם שנולד, לא נתמנה עליו כח מלמעלה עד שנמול".

פירוש, שבזמן שהתחיל ללכת בקו של השפעה, הנקרא "הולדה", אז הוא רואה תמיד ערך הפוך. היינו, שהוא רואה אחרי כל היגיעה שהוא נותן, אין לו שום התקדמות, אלא שרואה תמיד שהולך אחורה. וזה הסדר, היינו המצב של הסתרה מה שהוא מרגיש, נמשך עד שזוכה למול עצמו. ואח"כ הוא הולך קדימה, עד שמשיג את הד' מדרגות, הנקראים "חיה נשמה רוח נפש", כנ"ל. וזהו ההבדל בין הכלל להפרט, היינו כדוגמת ההבדל בגשמיות מאדם לבהמה.