מי נתן למשיסה יעקב
265. מזמן שחרב ביהמ"ק, אין ברכות שורות בעולם ונעצרו, כביכול, שנמנעו מלמעלה, מעולמות העליונים, ומלמטה, מהתחתונים. וכל אלו המדרגות התחתונות מתגברות והולכות, ושולטות על ישראל, משום שישראל גרמו את זה בעוונותיהם. ועניין החיסרון של הברכות בעולמות העליונים, הוא משום שהתחתונים אינם ראויים לקבל מהם. וכל השפע שהם צריכים להשפיע לתחתונים, נמנע מהם. כי אין להם למי להשפיע.
266. מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים. הלוא ה' זו, חטאנו לו, ולא אָבוּ בדרכיו הלוך. כיוון שכתוב, מי נתן למשיסה יעקב וישראל, מהו שכתוב, חטאנו לו? הרי היה צריך לומר, חטאו לו, לשון נסתר ולא כמדברים בעדם. ואם כבר כתוב, חטאנו לו, כלומר מדברים בעדם, מהו שכתוב שוב, ולא אבו? כלומר, שוב כתוב בלשון נסתר, ולא אבו. והרי היה צריך לומר, ולא אבינו, כמדברים בעדם.
267. אלא בשעה שנחרב ביהמ"ק ונשרף ההיכל, והעם הלך לגלות, רצתה השכינה להיעקר ממקומה וללכת לגלות עימהם. אמרה השכינה, אלך תחילה לראות ביתי והיכלי, ואפקוד את המקומות של הכוהנים והלוויים, שהיו עובדים בביתי.
268. באותה שעה הסתכלה למעלה כנ"י, השכינה, וראתה שבעלה, ז"א, הסתלק ממנה, ועלה למעלה למעלה. ירדה למטה ונכנסה בביהמ"ק, והסתכלה בכל המקומות, ובכתה. ונשמע הקול למעלה למעלה בשמיים, ונשמע הקול למטה בארץ. וזהו שכתוב, קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה.
269. כיוון שבאה בגלות, הסתכלה בעם, וראתה, איך שדוחקים אותם ורומסים אותם בין רגליהם של שאר העמים, בגלות, אז אמרה, מי נתן למשיסה יעקב. וישראל אמרו, הלוא ה' זו, חטאנו לו. ומיושב בזה מה שכתוב כאן כמדבר בעדו. והשכינה אמרה, ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו.
270. ולשעה שעתיד הקב"ה לפקוד את עמו, להוציאם מגלות, כנ"י, השכינה, תשוב תחילה מהגלות, ותלך לביהמ"ק, מטעם שביהמ"ק תבנה תחילה לקיבוץ גלויות, ששם השראת השכינה. וע"כ גם השכינה מקדימה לצאת מהגלות.
ויאמר לה הקב"ה, קומי מעפר. והשכינה חזרה ואמרה, לאיזה מקום אלך, הרי ביתי חרב, היכלי נשרף באש? עד שהקב"ה יבנה ביהמ"ק מתחילה, ויתקן ההיכל, ויבנה עיר ירושלים. ואח"ז יקים את השכינה מעפר.
וכמ"ש, בונה ירושלים ה', נִדְחי ישראל יְכַנֵס. מתחילה בונה ירושלים. ואח"כ, נדחי ישראל יכנס. ויאמר לה, התנערי מעפר, קומי שְבי ירושלים. ואח"כ יקבץ גלויות ישראל. וכמ"ש, מתחילה, בונה ירושלים ה', ואח"כ, נדחי ישראל יכנס. ואז, הרופא לשבורי לב ומְחַבֵּש לעצבותם. שזהו תחיית המתים. וכתוב, ואת רוחי אתן בקרבכם, ועשיתי את אשר בחוקיי תֵלֵכו.