מהו, ואברהם זקן בא בימים, בעבודה

תשנ"א - מאמר ח'
1991 - מאמר 8

הזה"ק וישב (ובהסולם אות ג') וזה לשונו, "טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל. טוב ילד, זהו היצר הטוב, שהוא ילד, מימים מועטים עם האדם, כי מי"ג שנים ואילך הוא עם האדם. ממלך זקן, זהו היצר הרע, שהוא נקרא מלך ושליט בעולם על בני אדם. זקן וכסיל, הוא ודאי זקן, שמיום שהאדם נולד ויצא לאויר העולם, הוא נמצא עם האדם, ועל כן הוא מלך זקן וכסיל. אבל טוב ילד, הדא הוא דכתיב "נער הייתי וגם זקנתי", וזהו נער, שהוא ילד מסכן, שאין לו מעצמו כלום. ולמה נקרא נער. הוא משום שיש לו חידוש הלבנה, שהיא מתחדש תמיד, והוא תמיד ילד", עד כאן לשונו.

מדברי הזה"ק משמע, ש"זקן" הוא מראה על יצר הרע. מה שאין כן יצר טוב נקרא "ילד". אם כן מהו הפירוש "ואברהם זקן בא בימים". מה בא להשמיענו, בזה שאומר "ואברהם זקן". איזה מעלה יש כאן באברהם זקן בא בימים, שמשמע, שהכתוב מדבר משבחו של אברהם.

הזה"ק בהקדמת ספר הזהר (דף ק"מ ובהסולם אות ק"מ) אומר שם על הכתוב, "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחווה דעת". אומר וזה לשונו, "מטרם גמר התיקון, דהיינו מטרם שהכשרנו את הכלי קבלה שלנו, לקבל רק על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרנו, ולא לטובת עצמנו, נקראת המלכות בשם אילנא דטוב ורע. כי המלכות היא הנהגת העולם, לפי מעשה בני אדם.

על כן מוכרחים לקבל הנהגת טוב ורע מהמלכות, שהנהגה זו מכשירה אותנו, סוף כל סוף לתקן כלי קבלה שלנו. והנה הנהגת טוב ורע, גורמת לנו הרבה פעמים עליות וירידות, ושכל עליה נחשבת משום זה ליום בפני עצמו, כי מסיבת הירידה הגדולה, שהיתה לו בינתים, בהיותו "תוהה על הראשונות", נמצא בעת עליה כקטן שנולד. הרי שבכל עליה הוא כמתחיל מחדש לעבוד את ה'. ועל כן נחשבת כל עליה ליום מיוחד. ועל דרך זה כל ירידה נחשבת לילה מיוחד".

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מה שכתוב "ואברהם זקן בא בימים", מהו השבח של אברהם זקן. התשובה היא "בא בימים". כלומר, יש זקן, שהוא מצב אחד ונמשך זמן הרבה. לכן אריכת הזמן עושה את המצב הזה לזקן, כמו שכתוב בזה"ק, "למה נקרא יצר הרע זקן". ואומר, מטעם אריכת הזמן, "שמיום שנולד ויצא לאויר העולם, הוא נמצא עם האדם", כלומר אין שום שינוי במצבו, אלא מיום שנולד הוא באותו מצב, שנקרא מלך זקן וכסיל.

ויש לשאול, הלא הוא מלאך, כמו שכתוב "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך". ומפרש הזה"ק, שהכוונה על יצר טוב ויצר הרע. ואיך אפשר לומר, שהוא כסיל.

התשובה היא, כי כל מלאך נקרא על שם התפקיד. לכן, היות שהיצר הרע הוא מכניס רוח שטות באדם, כמו שאמרו חז"ל, "אין אדם חוטא אלא שנכנסה בו רוח שטות", לכן על שם זה נקרא היצר הרע "כסיל". אולם הוא תמיד באותו תפקיד, היינו שמכניס רוח שטות בבני אדם. לכן הוא נקרא "מלך זקן וכסיל".

אמנם בקדושה, כשהאדם מתחיל לעבוד בדרך להגיע לידי דבקות בה', היינו שכל מעשיו יהיו לשם שמים, אז האדם צריך להגיע מקודם להכרת הרע, היינו שידע את שיעור הרע שיש בו, כמו שאמרו חז"ל, "אצל רשעים היצר הרע נדמה להם כחוט השערה. מה שאין כן לגבי צדיקים, נדמה להם כהר גבוה". מטעם, שאין מגלים לאדם את הרע שיש בו, לא יותר, מכפי שיש לו טוב, מטעם, שהטוב ורע צריכים להיות מאוזנים, שרק אז שייך לומר בחירה. כמו שאמרו חז"ל, "לעולם יראה אדם עצמו חציו חייב וחציו זכאי". לכן אלו אנשים, שרוצים להגיע לעבודה דלהשפיע, נוהג בהם עליות וירידות, כנ"ל בדברי הזה"ק, שמפרש "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחווה דעת".

נמצא, שבחינת הזקן של העובד בעל מנת להשפיע, אינו זקן מטעם אריכת הזמן של מצב אחד, אלא זקן, מטעם שיש לו הרבה ימים והרבה לילות. לכן אומר "ואברהם זקן בא בימים". יהיה פירושו "בא בימים": "וה' ברך את אברהם בכל". מהו "בכל". היינו, היות שהיו לו הרבה ימים, כלומר שבטח היו באמצע הרבה לילות. אם אין לילות באמצע, אי אפשר להיות הרבה ימים. וה' ברך את אברהם "בכל", היינו, שגם הלילות נתברכו אצלו. וזה נקרא "וה' ברך את אברהם בכל".

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב "אבל טוב ילד", כמו שכתוב "נער הייתי וגם זקנתי". כלומר, שגם "אני" זקנתי, "אני" נשאר נער. וזהו מטעם כנ"ל, היות שסדר העבודה הוא, בזמן שהאדם צריך לקבל על עצמו בחינת אמונה למעלה מהדעת, והיות שהגוף מתנגד לזה, לכן עבודה זו היא עבודה יומית. היינו, שכל יום ויום יש לאדם לקבל על עצמו בחינת אמונה, ולא מספיק מה שקיבל על עצמו אתמול, כמו שכתוב (תבוא שלישי) "היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות". ופירש רש"י, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, כאילו בו ביום, נצטווית עליהם.

נמצא, שכל יום ויום הוא בחינה בפני עצמה, כנ"ל, מטעם שכל יום הוא נער, והוא צריך להתחיל מחדש את הקבלת מלכות שמים. וזהו כמו שאומר האר"י הקדוש (שער הכוונות דף ס"א) וזה לשונו, "בכל תפלה ותפלה נכנסים המוחין, ואחר התפלה חוזרים ומסתלקים. וראוי שתדע, כי הענין אינו כפשוטו, לומר, שהמוחין עצמם שבאים, הם הם מסתלקים, והם הם שחוזרים ובאים בכל תפלה. אבל הענין הוא, כי בכל תפלה ותפלה באים מוחין חדשים".

זאת אומרת, שהאדם, אף על פי שכל יום הוא מתחיל מחדש, אין הפירוש, שמתחיל מאותו מקום שהתחיל. אלא "בא בימים", יש לו הרבה ימים חדשים. נמצא ש"נער הייתי וגם זקנתי". כלומר שהזקנה איננה ממצב אחד, שהמצב הזה היה לו באריכת הזמן, אלא זקן נקרא בקדושה, שיש לו אריכת הזמן, עם הרבה חידושים, היינו שגם זה שזקנתי בא מהרבה יום של בחינת נער, היינו ילד. אם כן יהיה הפירוש "נער הייתי גם זקנתי" הוא רק מבחינת הרבה זמנים של "נער". מזה נעשה "זקן".

וזה שאומר "וזהו נער, שהוא ילד מסכן, שאין לו מעצמו כלום". היינו, היות שכל עבודה, מה שהיא רק להשפיע לה' ולא לתועלת עצמו, עבודה זו היא נגד הגוף, שהוא רוצה לעבוד דוקא לתועלת עצמו ולא לתועלת ה'. אז האדם רואה, שאחר כל עליה יש לו תיכף ירידה, כנ"ל, שמזה בא לו ענין של "ימים" ו"לילות".

וזה נמשך עד שהאדם בא לידי החלטה, שאין בידו לעשות שום דבר. כי הוא רואה, שכל מה שהוא עושה בכדי להתקדם, הוא רואה את ההיפך, שכל פעם יש לו יותר רע. ואז הוא בא לידי מצב, שאומר "אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו". לכן, בזמן שהאדם זוכה, שהבורא נותן לו את הרצון להשפיע, היינו שהוא כבר זכה, שכל מעשיו הוא יכול לעשות לשם שמים, אז הוא רואה, שהוא "ילד". היינו, שאין יותר כח מילד, היינו שאין לו מעצמו כלום, כלומר, מכח עצמו לא השיג כלום, אלא הכל נתן לו הבורא.

ורואה אז, שגם הירידות נתן לו הבורא. ומעצמו אין לו שום דבר. וזה שאומר "ולמה נקרא נער, הוא משום שיש לו חידוש הלבנה". כלומר, כמו שהלבנה, אין לה אור מעצמה, אלא מה שמקבלת מהשמש, כן האדם, בזמן שהוא זוכה לדביקות ה', הוא רואה, שאין לו שום דבר מכח עצמו, אלא הכל נתן לו הבורא, והוא תמיד "ילד". היינו, בכל מצב ומצב שהוא בא, הוא בבחינת "ילד", היינו שאינו עושה דבר, רק מה שנותנים לילד, זה יש לו. ומעצמו אינו מסוגל לשום דבר. לכן האדם צריך תמיד לבקש, שהבורא יתן לו כוחות, להתגבר בעבודה, והאדם מצד עצמו אינו מסוגל לשום דבר.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (לך לך חמישי) "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". ולכאורה זה קשה להבין, מהו השבח של אברהם, בזה שהוא האמין בה'. הלא כל אדם, אם היתה לו התגלות אלקות, וה' היה מדבר אליו, מי לא היה מאמין בה'. ויש לפרש כנ"ל, היינו לאחר שאברהם ראה, שאין בידו שום כח מעצמו, לזכות לשום דבר שבקדושה, מאחר שהרצון לקבל הוא השולט, כמו שכתוב שהוא נקרא "מלך זקן וכסיל", ולצאת משליטתו, ולזכות לדביקות ה', אין כח בידו, לכן כתוב באופן כללי "והאמין בה', ויחשבה לו לצדקה".

כלומר, זה שאברהם היה יכול לזכות לבחינת אמונה, זהו רק צדקה מה', שהבורא עשה עמו צדקה, והוציאו משליטת המלך זקן וכסיל, שהוא המתנגד לבחינת אמונה למעלה מהדעת. ואב-רם הוא היה רוצה ללכת דוקא למעלה מהדעת, כנ"ל, שהיא בחינת "רועי מקנה אברהם" (כמו שכתוב במאמר ה', תשנ"א).

וכל הגוף מתנגד לזה. לכן שה' נתן לו את הכח של אמונה למעלה מהדעת, לכן חשב אברהם לזה, היינו לזה שזכה לאמונה, כמו שכתוב "והאמין בה'", היינו מה שהיה יכול להאמין בה', לו, להקב"ה. לצדקה, שהקב"ה עשה עמו צדקה, בזה שנתן לאברהם את כח האמונה.

אולם בסדר העבודה אנו רואים, שיש עליות וירידות. ובזמן עליה, היינו בזמן שהוא מרגיש את החשיבות, מה שהוא מרגיש, שהוא נמצא מקורב לה', ומרגיש קצת את חשיבות וגדלות ה', ורוצה להיבטל אליו, מחמת שמרגיש קצת אהבת ה', ורוצה להיבטל אליו כנר בפני אבוקה. ואז, במצב הזה, הוא לא זוכר, שהיה לו פעם מצב של ירידה. ועוד יותר מזה, הוא לא רוצה לזכור, שיש דבר כזה, הנקרא מצב של ירידה. והוא משתוקק שהמצב של עליה יהיה אצלו בקביעות.

אבל בסופו של דבר האדם מקבל ירידה. ולפעמים הוא נופל כל כך למצב של שפלות, ואומר, שאין מציאות, שיהיה באפשרות, שהאדם יוכל לעשות משהו לתועלת הבורא. וכשעולה על דעתו, הלא צריכים לעבוד ולקיים תו"מ לשם שמים, ומדוע אני לא רוצה לעשות כך. אז האדם נותן לעצמו תשובה אמיתית, לפי דעתו של אדם, אין מה להשיב על תשובה זו. כי האדם, היינו הרצון לקבל שבאדם, שהוא השולט בזמן הירידה, אומר, שגם הוא מוכן לעשות הכל לשם שמים, רק בתנאי, אם אני אדע מה שהרצון לקבל שלי ירויח מזה.

כלומר, שהוא מוכן לעבוד לתועלת ה', רק על תנאי, שהתועלת עצמו תרויח מזה. נמצא, שבזמן עליה, שאז, אם מסתכל על הירידות, מה שהוא מקבל כל פעם, הוא בעצמו מתפעל, איך אפשר דבר כזה, היינו, שיהיה כל כך מרחק בין עליות לירידות, כרחוק שמים לארץ. כלומר, שבזמן עליה הוא חושב, שהוא כבר נמצא בשמים, כלומר, שכבר אין לו שום שייכות לגשמיות, ומהיום והלאה כל עסקו בעולם הזה יהיה רק מה שנוגע לרוחניות, ועל גשמיות הוא אפילו ברוגז על הבורא, מדוע נתן לנו גשמיות, להתעסק בענינים גשמיים, שנצטרך לתת על דברים אלו זמן ויגיעה, איך להשיג את הגשמיות.

והאדם לא מבין אז, לאיזה צורך הבורא ברא זה. ונראה בעיני האדם לדבר מיותר כל העולם הגשמי. ויחד עם כל החשבונות הטובים ביותר, פתאום הוא מקבל ירידה, ונופל לארץ. לפעמים הוא נמצא בזמן הירידה, מחוסר הכרה בכלל, שהוא שכח מענין רוחניות בכלל. ולפעמים, כשהוא כן זוכר שיש רוחניות במציאות, אבל הוא רואה, שזה הוא לא בשבילו.

אמנם יש להבין, למה הבורא נותן לנו את הירידות האלו. זאת אומרת, מקודם האדם צריך להאמין, שהירידות האלו, הבורא נותן לנו. ואח"כ שואל האדם, לאיזה צורך נתן לי הבורא את הירידות. כלומר, בזמן שהאדם מאמין, שהבורא שולח לו זה, ובטח הירידות באות לאדם, לאחר שהיה לו מצב של עליה, והוא ביקש מהבורא שיקרב אותו. והוא מאמין, שה' הוא שומע תפלה.

ומה קיבל האדם על תפלתו, האדם חושב, שבטח אחר התפלה הוא יקבל עליה בדרגה, יותר מהמצב שבו הוא נמצא בעת התפלה. ולבסוף, הבורא נתן לו מצב יותר גרוע, מכפי שהיה מטרם שהתפלל לה'. והתשובה היא, כמו שאומר אאמו"ר זצ"ל, שיש ענין "כיתרון האור מתוך החושך". ואמר, שאין האדם יכול להעריך את חשיבות האור, ולדעת איך לשמור אותו, אלא מתוך החושך. אז האדם יכול להבחין את המרחק בין האור לחושך.

ויש לפרש דבריו בדרך משל, כשנותן אחד לחבירו מתנה, השוה בעיני המקבל מאה שקל, אז המקבל שמח בזה, שחבירו מעריך אותו, ושולח לו מתנה, והוא מקבל זה בשמחה גדולה. אולם, אם אח"כ נודע להמקבל מתנה, שהיא שוה עשרת אלפים שקל, יש כאן להבין, איזו שמחה המקבל מתנה שמח עתה, ואיך נקבע בלבו גדלות אהבה להנותן מתנה, ואיך האדם שומר את המתנה, שלא יגנבו לו את המתנה.

והנמשל הוא, בזמן שהאדם קיבל התעוררות מלמעלה, שהבורא מקרב אותו אליו, והאדם מרגיש קצת חשיבות, בזה שהוא מרגיש, שהוא מדבר עתה עם הבורא, אולם אין האדם יכול לקבל את השמחה האמיתית מהתקרבות זו, מטעם שהוא עוד לא יודע להעריך את גדלות וחשיבות של הבורא, שיוכל לקבל את השמחה והעונג, מזה שהבורא מדבר אליו.

והסיבה היא כנ"ל "כיתרון האור מתוך החושך", היות שאין האדם מרגיש יסורים, מזה שהוא מרוחק מה', ממילא אין הוא יכול להעריך את גודל וחשיבות של מצב, שהוא מקורב לה'. וגם אין האדם יכול להעריך את היסורים של התרחקות מה', אם אף פעם לא הרגיש, מה זה התקרבות לה'. לכן סדר העבודה הולך על ב' רגליים, היינו ימין ושמאל, כמו שאמרו חז"ל (סוטה מ"ז) "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת".

ימין נקרא שלימות. היינו בזמן עליה, שהאדם מרגיש, שהוא עכשיו מקורב לה', ואז יש לו חיות ושמחה, והוא חי אז בעולם שכולו טוב. ואח"כ מלמעלה רוצים, שהוא ירגיש את החשיבות, מזה שה' קירב אותו אליו, שיוכל להנות ולשמוח, לא כפי שהאדם מחשיב זה, על דרך משל הנ"ל, למאה שקל. לכן, כשמקבל ירידה, והוא מרגיש יסורים, מזה שנמצא בירידה, הגם בזמן הירידה לא תמיד מרגיש על המקום שהוא בבחינת הירידה.

כלומר, אם האדם ירד מדרגתו ואין לו יסורים מזה שנפל, אין זה נקרא "נפילה". כי מי יודע שנפל, אם האדם לא מרגיש. אלא זה דומה לאדם, שנפצע בתאונת דרכים, ולא מרגיש שנפל תחת המכונה, מטעם שהוא מחוסר הכרה. מי יודע שנפל תחת האוטו - משא, רק אנשים מבחוץ. אבל מה הוא מרגיש מזה, שאנשים אחרים רואים, שהוא מחוסר הכרה.

כמו כן ברוחניות, שקיבל ירידה. מלמעלה יודעים זה. אבל האדם, לאחר התאוששות, הוא בא לידי הכרה, שנמצא במצב ירידה. ואז מתחיל סדר חדש, ומלמעלה נותנים לו עוד הפעם עליה, ואח"כ עוד הפעם ירידה. ומזה האדם מקבל ההבחנה בין אור לחושך. ומזה האדם מקבל אותיות, איך להחשיב את זה, מה שה' מקרב אותו. ועל ידי זה ידע, איך לשמור עצמו, שלא יפול שום דבר להקליפות, היינו לכלי קבלה שלו. היות שהוא יודע, מה שמפסיד. מטעם, "כיתרון האור מתוך החושך". וזהו ענין ירידות ועליות, שהאדם צריך לעבור את המצבים האלו.

ומי שהוא חכם, והוא רוצה להרויח זמן, אין הוא מחכה עד שיקבל ירידה מלמעלה. אלא, בזמן שהוא נמצא בזמן עליה, ורוצה לקבל את החשיבות של המצב של התקרבות לה', אז הוא מתחיל לצייר לעצמו, מהו מצב של ירידה. היינו, איך הוא קיבל יסורים, מזה שהוא היה מרוחק מה'. ועתה, איך הוא מרגיש, שהוא מקורב לה'. נמצא, שגם בזמן עליה, הוא לומד את ההבחנות, כאילו הוא היה במצב הירידה, ויכול אז לעשות חישוב, להבחין בין עליה לירידה.

והוא יקבל אז תמונה של היתרון בין אור לחושך. כי יכול לעשות ציור, איך שהוא היה פעם במצב של ירידה, והיה חושב, שכל ענין עבודה דלהשפיע, לא שייך אליו, ועד כמה שהוא סבל מהמצבים האלו, שהיה רוצה לברוח מהמערכה, ורק ממקום אחד, היה לו לקבל איזה הרוחה, היינו רק מתקוה אחת, שהיה חושב, מתי אני אוכל ללכת לישון, שאז הוא יברח מכל המצבים של האי סבלנות, שהיה מרגיש, שהעולם חשך בעדו.

ועתה, בזמן עליה, הוא רואה הכל אחרת. והוא רוצה אז רק לעבוד לתועלת ה'. ועל תועלת עצמו אינו דואג עכשיו. ומכל אלה החשבונות, שהוא יעשה בזמן עליה, נמצא, שהוא מקבל עכשיו מקום, שיוכל להבחין בין אור לחושך. ואין הוא צריך להמתין, עד שיתנו לו מלמעלה את מצב של ירידה.

ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (שבת קנ"ב) "אדלא אבידנא בחישנא". פירש רש"י, "אחר מה שלא נאבד ממני, אני מפשפש מרוב זקנה, אני הולך שחוח, ומנענע ונראה, כמו שמבקש דבר הנאבד לו". ויש להבין זה על דרך העבודה, מה בא זה ללמדנו. אלא כנ"ל, שאדם זקן נקרא, שהוא בחינת חכם, היינו הוא רוצה להיות תלמיד חכם.

כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהקב"ה נקרא חכם, והוא דרכו להשפיע. וכשהאדם רוצה ללמוד מדרכיו, היינו גם כן להיות משפיע, האדם הזה נקרא "תלמיד של חכם". האדם הזה אינו מחכה עד שיקבל ירידה, ואז הוא הולך לבקש שיעלו אותו חזרה, היינו, שנאבד ממנו את מצב של העליה, ומבקש שיעלהו שוב למעלה. אלא, מטרם שנאבד לו המצב של עליה, כבר הוא מחפש, כאילו כבר נאבד לו. וע"י זה הוא מרויח זמן. נמצא, שמבחינת ירידות יש מקום להאדם לעלות ולקבל מקום להבחין את היתרון בין אור לחושך.