שמעתי בשנת תש"ה ירושלים
הכתוב אומר "זה הים גדול ורחב ידים, שם רמש ואין מספר, חיות קטנות עם גדולות" (תהילים ק"ד). יש לפרש:
א. זה הים הכונה על הים דס"א.
ב. גדול ורחב ידים היינו שהיא מתגלית עצמה לכל וצועקת הב הב, שכוונתו על כלי קבלה גדולים.
ג. שם רמש, היינו שיש שם אורות עליונים, שהאדם דורך ורומש עליהם ברגלים,
ד. ואין מספר, שיש שם חיות קטנות עם גדולות. היינו בין שיש להאדם חיות קטנות ובין שיש לו חיות גדולות, הכל נמצא בים הזה. וזהו מטעם שיש כלל "משמים מהיב יהבו ומשקל לא שקלו" (שכל מה שנותנים משמים, לא מקבלים חזרה משמים, אלא שזה נשאר למטה). לכן אם האדם המשיך משהו מלמעלה ואח"כ פגם בה, זה כבר נשאר למטה, אבל לא אצל האדם, אלא שזה נופל להים של הס"א.
היינו, אם האדם המשיך איזה הארה, ואין בידו להחזיקה בקביעות, מטעם שהכלים שלו עדיין לא נקיים, שיהיו מתאימים להאור, היינו שהאדם יקבל זה בכלים דהשפעה, כדוגמת האור הבא מצד המשפיע, לכן ההארה מוכרח להסתלק ממנו.
ואז ההארה הזו נופלת לידי הס"א. וכך הוא כמה פעמים. היינו שהאדם ממשיך ואח"כ מסתלק ממנו. לכן מתרבה ההארות בים דס"א. וזהו עד שנתמלאה סאתה. זאת אומרת, לאחר שהאדם מגלה את כל מדת היגיעה, שיש בידו לגלות, אז הס"א נותנת לו בחזרה את כל מה שלקחה לרשותה, בסוד "חיל בלע ויקיאנו".
נמצא לפי זה, את כל מה שהס"א קבלה הכל לרשותה, היה רק בתור פקדון. היינו שכל זמן שיש לה שליטה על האדם, וענין השליטה שיש לה, הוא הכל בכדי שיהיה מקום להאדם, לברר את הכלי קבלה שלו, ולהכניסם להקדושה. זאת אומרת, אם היא לא היתה שולטת על האדם, אז היה האדם מסתפק במועט. ואז כל הכלי קבלה של האדם היו נשארים בפרודא.
והאדם, אף פעם לא היה ביכולתו לקבץ את הכלים השייכים לשורש נשמתו, ולהכניסם לקדושה, ולהמשיך את האור השייך אליו. לכן זהו תיקון, שכל פעם שהוא ממשיך, ממשיך משהו, ויש לו ירידה, הוא מוכרח עוד הפעם להתחיל מחדש, היינו בירורים חדשים. ומהעבר, מה שהיה לו, נפלו לס"א, והיא מחזיקה זה ברשותה בתור פקדון. כלומר ואח"כ האדם מקבל ממנה את כל, מה שהיא קבלה ממנו כל הזמן.
אולם גם זאת לדעת, אם היה ביכולת האדם להחזיק איזה הארה אפילו קטנה, אבל אם זה היה בקביעות, כבר היה האדם נחשב לאדם השלם. היינו עם ההארה הזו, היה יכול ללכת קדימה. לכן, אם נאבד לו ההארה, עליו להצטער על זה.
וזה דומה לאדם, שנתן גרעין באדמה, על מנת שיצמח מזה אילן גדול. אבל תיכף הוציא את הגרעין מהאדמה. אם כן מהו התועלת מהעבודה, ממה שהכניס את הגרעין באדמה? ועוד, שאנו יכולים לומר, לאו דוקא שהוציא גרעין מהאדמה וקלקל אותו, אלא שיכולים לומר, שהוציא אילן עם פירות מבושלים מהאדמה, וקלקלם.
וכן הענין כאן, שאם לא היה נאבד ממנו ההארה הקטנה הזו, היה נצמח מזה אור גדול. נמצא, שלאו דוקא שנאבד ממנו הארה קטנה, אלא כאילו נאבד ממנו אור גדול מאד.
ויש לדעת, שזה כלל, שאין האדם יכול לחיות בלי חיות ותענוג, מטעם שזה נמשך משורש הבריאה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו. לכן כל נברא, אי אפשר להתקיים בלי חיות ותענוג. ומשום זה, כל נברא מוכרח לילך ולחפש מקום, שממנו יכול לקבל הנאה ותענוג. אולם, קבלת התענוג נוהגת בג' זמנים: בעבר, ובהוה, ובעתיד.
אבל קבלת התענוג העיקרי הוא בהוה. והגם שאנו רואים, שיש לאדם הנאה מעבר ועתיד גם כן, אבל זה דוקא מה שהעבר ועתיד מאירים בהוה.
לכן, אם אין האדם מצא הרגשת תענוג בהוה, אז האדם מקבל חיות מהעבר. והוא יכול לספר לאחרים, איך שבזמן העבר, איך שהיה לו אז טוב. ומזה הוא יכול לקבל חיות בהוה. או שמצייר לעצמו, שהוא מקווה שבעתיד יהיה לו טוב. אבל מדידת הרגשת התענוג מעבר ועתיד תלוי כמה שהם מאירים לו בהוה. ויש לדעת, שזה נוהג בין בתענוגים גשמיים, ובין בתענוגים רוחניים.
וכמו שאנו רואים, בזמן שהאדם עובד אפילו בגשמיות, הסדר הוא, שבזמן העבודה יש לו צער, בזה שהוא מתיגע עצמו. וכל מה שהוא יכול להמשיך בעבודה, הוא רק מכח שהעתיד מאיר לו, שהוא יקבל שכר תמורת עבודתו. וזה מאיר לו בהוה. לכן הוא מסוגל להמשיך בעבודה.
מה שאין כן, אם אין בידו לצייר את השכר שיקבל בעתיד, יש להאדם לקחת תענוג מהעתיד לא מהתמורה, שיקבל בעתיד תמורת עבודתו, כלומר לא מהשכר הוא יהנה, אלא שלא יהיה לו יסורים מהיגיעה, מזה הוא נהנה עתה בהוה, מה שיהיה בעתיד. אלא שהעתיד מאיר לו בהוה, בזה שעוד מעט העבודה תגמר. היינו, הזמן שצריכים לעבוד, והוא יקבל מנוחה.
נמצא, על כל פנים מאיר לו התענוג של המנוחה, מה שהוא יקבל בסוף, שפירושו שהריוח שלו יהיה מזה, שלא יהיה לו היסורים, ממה שהוא מרגיש עכשיו מהעבודה. וזה נותן לו כח, שיוכל עכשיו לעבוד. ואם אין האדם מסוגל לצייר לעצמו, שעוד מעט הוא יהיה פטור מהיסורים, שהוא סובל עתה, היה האדם בא לידי יאוש ועצבות, עד שהמצב הזה יכול להביא את האדם, שיהיה מאבד עצמו לדעת.
ומטעם הנ"ל אמרו חז"ל "המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא". משום שהוא כופר בהשגחה, שהשם ית' מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב.
אלא האדם צריך להאמין, שמצבים האלו באים אליו, מכח שרוצים מלמעלה, שזה יביא לו תיקון. היינו, שהוא יקבל רשימות מהמצבים האלו, בכדי שיוכל להבין את דרך העולם, ביתר שאת וביתר עז, שהמצבים האלו נקראים בחינת אחורים. ובזמן שהוא מתגבר על המצבים האלו, הוא יזכה לבחינת הפנים, היינו שהאור יאיר לתוך האחורים האלו.
וכפי הכלל, שאין האדם יכול לחיות, אם אין לו מקום, שיכול לקבל הנאה ותענוג. נמצא, בזמן שאין האדם מסוגל לקבל מבחינת ההוה, אז הוא מוכרח לקבל חיות על כל פנים מהעבר או מהעתיד. כלומר, שהגוף מחפש לעצמו חיות בכל האמצעים שישנו בידו.
ואז, אם אין האדם מסכים לקבל חיות מדברים גשמיים, אז אין ברירה להגוף, אלא הוא מוכרח להסכים לקבל חיות מדברים רוחניים, מטעם שאין לו עצה אחרת. לכן הוא מוכרח להסכים לקבל הנאה ותענוג מכלים דהשפעה, כנ"ל, כי בלי חיות אי אפשר לחיות.
ולפי זה יוצא, בזמן שהאדם רגיל לקיים תו"מ שלא לשמה, היינו לקבל תמורה עבור עבודתו, כן יש יכולת להאדם לצייר לעצמו שהוא יקבל אח"כ איזה תמורה, וכבר יכול לעבוד על חשבון שיקבל הנאה ותענוג אחר כך.
מה שאין כן אם האדם עובד שלא על מנת לקבל פרס, אלא שהוא רוצה לעבוד בלי שום תמורה, איך הוא יכול לצייר לעצמו, שיהיה לו אח"כ ממה לקבל חיות. הלא אינו יכול לעשות שום ציור, כי אין לו על מה. לכן, בשלא לשמה אין כאן הכרח, שצריכים לתת לו מלמעלה חיות, כי יש לו חיות מהציור של העתיד, ומלמעלה אין נותנים מותרות, אלא הכרחיות.
לכן, אם האדם רוצה לעבוד אלא לתועלת הבורא, ולקחת חיות על שאר אופנים, הוא לא רוצה לקבל בשום אופן, לכן אין עצה אחרת, אלא מלמעלה מוכרחים לתת לו חיות. היות שהוא לא דורש אלא חיות הכרחי, שיוכל להמשיך בחיים, אז הוא מקבל חיות מבחינת בנין השכינה הקדושה.
וזהו כמו שאמרו חז"ל "כל המצטער עם הציבור, זוכה ורואה בנחמת הציבור". כי ציבור נקרא השכינה הקדושה. כי ציבור פירושו קיבוץ, היינו כנסת ישראל, שמלכות היא הכלל של כל הנשמות.
והיות שהאדם לא רוצה שום שכר לתועלת עצמו, אלא שהוא רוצה לעבוד תועלת ה', שזה נקרא "לאקמא שכינתא מעפרא [להקים שכינה מעפר]", שהיא לא תהיה כל כך מושפלת, היינו שלא רוצים לעבוד לתועלת ה', אלא כל מה שהאדם רואה, שיצמח מזה תועלת עצמו, אז יש חמרי דלק לעבודה. ומה שנוגע לתועלת ה', ואין האדם רואה מה שהוא יקבל איזה תמורה, אז הגוף מתנגד לעבודה זו, מטעם שיש לו בעבודה זו טעם של עפר.
והאדם הזה כן רוצה לעבוד לתועלת ה', רק הגוף מתנגד לזה. והוא מבקש מה', שיתן לו כח, שכן יוכל לעבוד "לאקמא שכינתא מעפרא". לכן הוא זוכה לבחינת פנים של ה', המתגלה אליו. וההסתרה נסתלק ממנו.