יהי אור

28. ויאמר אלקים, יהי אור ויהי אור. מהמאמר, יהי אור, היא התחלה למצוא הסודות, איך נברא העולם בדרך פרט. שעד כאן נזכרה בריאת העולם בדרך כלל, בכתוב, בראשית ברא אלקים. ואח"כ חזר הכלל להיות כלל ופרט וכלל.

פירוש. תחילה נזכרה בריאת העולם בדרך כלל, בכתוב הראשון, בראשית ברא אלקים את השמיים ואת הארץ. ולא נזכרו שום פרטים, איך נבראו שמיים וארץ.

אמנם אח"ז נזכרו כל פרטי מעשה הבריאה, מהמאמר הראשון, יהי אור, עד הכתוב, ויַרְא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. ויכוּלו השמיים והארץ.

הרי עתה, נעשה הכלל, הכתוב הראשון, לכלל ופרט וכלל. כי הכתוב, בראשית, הוא הכלל הראשון. ומהמאמר, יהי אור, והלאה, הם הפרט. והכתוב, וירא, הוא הכלל האחרון.

29. עד כאן היה תלוי הכול באוויר, המושפע מא"ס. ואין לשאול, הלוא כבר כתוב, והארץ הייתה תוהו ובוהו, שהיא פרטות הבריאה ולא כלל. כי עד כאן היה תלוי הכול באוויר, שלא היה בעולם, בז"א, אלא רק קומת אוויר, אור דנ"ר בכלים דכ"ח. כמ"ש, ורוח אלקים מרחפת על פני המים. ולפיכך עוד אין זה נחשב לבריאת עולם בפרט, כי חסרות ג"ר. אלא נבחן, שעוד הבריאה כלולה בא"ס, שלא יצאה עוד לגילוי.

כיוון שהתפשט הכוח בהיכל העליון, שהוא אלקים, כתובה בו אמירה, ויאמר אלקים. היכל העליון, ישסו"ת, הוא ההיכל השני דא"א. ותחילה יצא ההיכל מראש דא"א, שהוא אש"ר, ראש שיצא מראשית. וישסו"ת הוא השם אלקים, שחמש אותיות הם כח"ב תו"מ.

וכשיצא מראש דא"א, לא נשארו בו אלא ב' אותיות מ"י דאלקים, קומת אוויר, בכלים דכ"ח, שהם מ"י. ואז לא האיר בהיכל השם אלקים, שהיו חסרות לו האותיות אל"ה דאלקים. ואח"כ, ע"י הארה עליונה, הוחזרו ג' אותיות אל"ה אל הישסו"ת, וחזר ונשלם השם אלקים, והאיר בהיכל, ויצאה בו קומת ג"ר.

כיוון שהתפשט הכוח בהיכל העליון, שחזרו ג' אותיות אל"ה להיכל, אלקים, שזו השלמת חמש אותיות דאלקים, כתובה בו אמירה. כתובה בו המילה, ויאמר, שמשמעותה זיווג להשפעת ג"ר. וזהו הפרט הראשון של בריאת העולם.

כי הרי מקודם לכן לא כתובה המילה, ויאמר, שהיא פרט. ואע"פ שהכתוב, בראשית, הוא ג"כ מאמר, המשלים לעשרה מאמרות שבמעשה בראשית, אבל לא כתוב בו, ויאמר, להיותו כלל. ויאמר, הוא פרט. הרי שהכתוב, ויאמר אלקים יהי אור, הוא התחלת הפרטים שבבריאת העולם.

30. ויאמר, הוא עומד לשאלה ולדעת. כי, ויאמר, הוא אותיות מי אור, שזה מורה על שאלה, וזהו פרצוף ישסו"ת שנאמר עליו, שהוא מ"י שעומד לשאלה, והוא בשינוי מאו"א עילאין, שמהם אינם נמשכים מוחין אלו, כי הם אינם עומדים לשאלה, כי הם אוויר שלא נודע.

ויאמר, מורה על כוח שהונף, והתנופה בלחש. ויאמר הוא אבא. אלקים הוא אמא. כלומר, או"א תתאין, ישסו"ת. וכבר נודע שיציאת המוחין דגדלות היא ע"י החזרת האותיות אל"ה דבינה ממקום זו"ן לבינה, להשלמת השם אלקים.

ויאמר, מורה על הכוח שהונף, שהניף האותיות אל"ה ממקום זו"ן למקום בינה, כי תנופה זו נעשתה ע"י הארת אבא, המרומזת במילה, ויאמר. והתנופה, שהארת אבא עושה, נעשית בחשאי, בלחש. כלומר, שהארת החכמה אינה נודעת מחוץ לו, אלא האור סתום במקומו, מחוֹסר אור החסדים, שאין החכמה מאירה בלי לבוש מֵאור החסדים.

האור נמשך מא"ס בראש דמחשבה, בעצם הבינה, בג"ר שלה, הנקרא ראש דמחשבה. ולא לז"ת דמחשבה. כי ג"ר יכולות לקבל אור החכמה בלי לבוש דחסדים. ולכן מתפשט בהן האור, אע"פ שאין שם חסדים. משא"כ ז"ת אינן יכולות לקבל אור חכמה בלי התלבשות באור חסדים. וע"כ, כיוון שחסר שם אור החסדים, אין אור החכמה יכול להתפשט בהן.

ויאמר אלקים, משמעותו, כי עתה הולידה ההיכל ההיא את זרע קודש, שהייתה מעוברת מהם. היכל הוא בינה, הנקרא ישסו"ת. זרע קודש, הם זו"ן. ועתה, אחר שאבא, שהוא ויאמר, הניף האותיות אל"ה, והחזיר אותן לאמא, מ"י, ונשלמו בה אותיות אלקים, הולידה ההיכל, אמא, את הזו"ן, הדבוקים באותיות אל"ה, שהייתה מעוברת מהם.

כי מתוך שאותיות אל"ה היו נפולות במדרגת זו"ן, במשך זמן יציאת הבינה מראש, נעשו למדרגה אחת עם הזו"ן. כי זה הכלל, העליון היורד לתחתון, נעשה כמוהו. וכן התחתון, העולה לעליון, נעשה כמוהו.

ולפיכך, בעת שהארת אבא הניפה אותיות אל"ה למקום הבינה, עלו עימהן זו"ן, הדבוקים בהן, כמדרגה אחת, וגם הזו"ן התחברו לבינה. וזה נבחן, שהבינה התעברה עם הזו"ן, כי הזו"ן התדבקו בה ונעשו אליה זרע קודש. כי בהיותם דבוקים בה, הם מקבלים מוחין דקודש מאבא, כמו הבינה עצמה, שזה עניין, העוּבר, האוכל ממה שאימו אוכלת.

והבינה הולידה את הזו"ן בלחש, וההוא שנולד, נשמע בחוץ. ולכאורה תמוה, הרי הולידה, הוא עניין אחד עם שנולד. ואם הולידה בלחש, הרי הוולד לא נשמע בחוץ. אמנם יש כאן ב' לידות:

א. לידת המוחין לזו"ן, בעודם בתוך הבינה.

ב. לידת הזו"ן, להוציא אותם ממקום בינה למדרגתם עצמם.

והנה, לידת המוחין, הנעשים ע"י תנופת אותיות אל"ה למקום בינה, שאז חוזרת בינה לראש דא"א, המוחין נבחנים להארה בלחש, בלי התפשטות לחוץ, משום חוסר חסדים. ומה שנאמר, והולידה בלחש, חל על לידת המוחין.

אבל לידת זו"ן עצמם ויציאתם ממקום בינה למקומם עצמם, זה נעשה ע"י זיווג הבינה על המסך דזו"ן, שמוציאה קומת חסדים, להלביש אור החכמה בחסדים. ואז היא מולידה הזו"ן, ומורידה אותם למקומם עצמם. ועתה, אחר שהתלבשה החכמה בחסדים, הרי המוחין נשמעים בחוץ, שיש להם התפשטות.

מי שהוליד את זו"ן, הוליד אותו בלחש, שלא היה נשמע כלל. וזה חל על לידת המוחין לזו"ן בעודם בתוך הבינה, שאז הם בלחש. כיוון שזו"ן יצא מהבינה, נעשה קול שנשמע בחוץ. וזה חל על יציאת זו"ן מהבינה אל מקומם עצמם, שזה נעשה אחר יציאת קומת חסדים על המסך דזו"ן, שאז מתלבשת החכמה בחסדים, ויש לה התפשטות לחוץ להאיר לתחתונים.

ויש לדעת, שכל הגורם ללידת הז"א ויציאתו מבינה, הוא הזיווג על מסך דז"א, להמשיך קומת החסדים. באופן, שהתלבשות חכמה בחסדים ולידת הז"א באות כאחד. כי ע"י הזיווג הזה, ניכרת מדרגת הז"א, שאינו שייך לבינה, ושינוי הצורה נבחן ללידה.

31. יהי אור. כל היוצא והנאצל בעולמות, יוצא בכתוב הזה, יהי אור. כלומר, שדרכי פעולת הזיווג, המבוארים בכתוב, יהי אור, הם נוהגים כך באצילת המוחין של כל המדרגות.

המילה, יהי, רומזת על או"א, י"ה. י' רומזת על אבא, ה' רומזת על אמא. כלומר, או"א תתאין, הנקראים ישסו"ת. ולאחר אותיות י"ה שבמילה יה"י, חזר וכתב נקודה, י', כמו י' ראשונה, שכתוב יה"י. להיות התחלה להתפשט לדבר אחר.

כי י' הניתנת בסוף המילה יה"י, אחר או"א, שהם י"ה, רומזת שי' זו נכנסה באור או"א, ונעשו לקומת אויר. כי אותיות אל"ה דאלקים נפלו מהם, וירדו למקום זו"ן, ונשאר בהם רק מ"י דאלקים, רוח.

וע"כ התמעטו או"א וקיבלו י' באור שלהם. שנעשתה ע"י זה התחלה להתפשטות המוחין לפרצוף אחר, זו"ן. כי בסיבת ההתמעטות שלהם, ירדו אותיות אל"ה לזו"ן.

ואח"כ, בעת שמחזירים אליהם אותיות אל"ה, עולה עימהם גם הזו"ן, ומקבלים מהם מוחין. הרי שבסיבת כניסת י' לאור י"ה, שנעשה לאויר, נעשתה התחלה להתפשטות המוחין בשביל זו"ן, שעליו כתוב, יהי אור.

32. המילים אור, ויהי אור, אינה התחדשות אור, אלא שחזר האור, שכבר היה לאו"א. כי י', שמיעטה את האור דאו"א לאויר, חזרה ויצאה משם. וחזר האור לאו"א, כמו שהיה בהם מטרם שהתמעטו.

התפשטות אור של יהי אור, היא התפשטות, שהתפשטה והתבקעה בהסתר דאוויר העליון הסתום, א"א. באופן, שאין כאן באמת שום חידוש הוי"ה, אלא שחזרה והתגלתה אותה השלמות, שהייתה מקודם שהתבקע.

בקע בתחילה ע"ס דאו"א, והוציא מסודו עצמו נקודה אחת סתומה. שהרי א"ס בקע ע"ס דאו"א, מאויר שלו עצמו, וגילה הנקודה הזו, י'. י', שניתנה באור או"א, ונעשו גם הם לאויר.

פירוש. אור זה אינו אור חכמה דא"א, אלא אור הבינה דא"א, שבעת היותה בראש א"א, הייתה הבינה גם היא בחינת חכמה. ואחר שהחכמה דא"א הוציאה אותה מראש לגוף שלו, נעשתה לבחינת ו"ק בחוסר ג"ר, חכמה.

ונבחנת אז הבינה, שהע"ס שלה נבקעו. כי הג"ר דאורות שלה הסתלקו מנרנח"י שלה, וכן הכלים התחתונים, בינה ת"ת ומלכות, נבקעו ממדרגתה וירדו לזו"ן. ולא נשארו בה אלא כלים דכ"ח עם אורות דנ"ר. וזה נבחן לבקיעה בבחינת הכלים, ולאוויר בבחינת האור שהיה בה.

ובינה זו דא"א מלובשת בתוך או"א, המרומזים בי"ה של יהי. באופן, שכל מה שא"א רוצה להשפיע לאו"א, הוא עושה זאת תחילה בבינה שלו, והמושפע בבינה שלו, מושפע לאו"א.

ולכן בקע בתחילה ע"ס דכלים, שהיו לבינה בעת היותה בראש א"א, שהעלה המסך לכלי דחכמה והזדווג שם, שע"י זה התבקעו וירדו מבינה ג' הכלים בינה ת"ת ומלכות לזו"ן, והוציא מעצמו נקודה אחת סתומה. שע"י זה הוציא בבינה נקודה סתומה, י' שנכנסה באור שהיה לה, ונהפך אור שלה להיות אויר.

כי ג"ר, נשמה חיה יחידה, הסתלקו ממנה ונשארה רק בקומת נ"ר, אוויר, מסודו עצמו, מבחינת הו"ק שלו. כי סוד הוא בחינת אחוריים של אור חכמה, ו"ק בחיסרון של ג"ר.

הרי שא"ס בקע מאוויר שלו עצמו. כי א"א הזדווג תחילה על המסך מתחת לחכמה של עצמו, שע"י זה הוציא הבינה מחוץ לראש, לו"ק, ונבקעו ממנה ג' הכלים בינה ת"ת ומלכות, אל"ה דאלקים, ולא נשארו בה אלא רק הכלים דכ"ח, מ"י דאלקים. וגילה נקודת הי' באור, שהיה לה, ונהפך אור לאויר. ופעולה זו דא"א מכונה זרע של משי. ומכַנה את א"א א"ס, כי כל מאציל נבחן בשם א"ס, כי אינו מאציל אלא רק באור א"ס שבו.

אח"ז חזר א"א, והוריד המסך שמתחת לחכמה למקום המלכות, והוחזרו ע"י זה ג' הכלים בינה ת"ת ומלכות למדרגת הבינה, וכן אור שלם של נרנח"י דאורות. ואז י' התפשטה ויצאה מאויר שלה. כיוון שי' זו התפשטה מאויר, נשאר מהמילה אויר אור.

כי אחר שיצאה י' מהאויר הסתום, חזר אויר להיות אור, שפירושו אור שלם בנרנח"י, אור חכמה. באופן שבעת שרוצה א"א להשפיע הקטנות לאו"א, מכניס הי' באור שלו ונעשה לאויר. ובעת שרוצה להשפיע להם מוחין דגדלות, חוזר ומוריד הי' מאויר, ונעשה לאור.

33. כשנמצאה מא"א נקודה ראשונה, י', נגלה אורו עליה בבחינת מגיע ואינו מגיע. כיוון שהתפשטה הנקודה, נגלה האור שנשאר מאויר.

אחר שביאר הזוהר דרכי יציאת המוחין דקטנות ודגדלות בבינה דא"א עצמו, מבאר כאן סדר השפעות המוחין לאו"א. ומחלק אותן לג' בחינות, שהן ג' נקודות חולם שורוק חיריק:

א. חולם. כשנמצאה מא"א נקודה ראשונה, י', מטרם שיצאה הי' מאויר, נגלה אורו עליה בבחינת מגיע ואינו מגיע, היה א"א מאיר לבינה בנקודת החולם שממעל לאותיות, שהם הכלים דבינה. וע"כ הגיע האור לבינה בבחינת מגיע ואינו מגיע. מגיע בחסדים ולא מגיע בחכמה. כי אור החכמה נשאר בראש א"א, ולא מגיע לבינה, שיצאה לגוף א"א, לו"ק.

ב. שורוק. כיוון שהתפשטה הנקודה, י', ויצאה מאויר, יצא אור החכמה, והוא המילה אור, הנשאר אחר יציאת י' מהמילה אויר. והוא האור, שהיה בתחילה בבינה, בעת היותה בראש א"א, ונעלם עם יציאתה מראש, ועתה חזר אליה, וקיים בה. שעל זה כתוב, ויהי אור, להורות שאין כאן חידוש במציאות, אלא הוא האור, שכבר היה בבינה.

האור יצא והסתלק ונגנז. כי בעת שהאור יצא, עם חזרת הבינה לראש א"א, אחר שירד הזיווג על המסך שבמקום מלכות, והעלתה ג' אותיות אל"ה עם הזו"ן הדבוקים בהם, אל מדרגתה, הסתלק אור החכמה ולא התלבש באותיות אל"ה, ולא בזו"ן הדבוקים בהם בעיבור, מחמת חוסר לבוש החסדים. ונגנז בנקודת השורוק, כי לא הסתלק אור החכמה מהם, אלא שלא יכלו לקבל אותו, אע"פ שהיה מלובש בתוך הכלים שלהם, מפאת שהיו חסרים לבוש כבוד שמאיר.

וע"כ נבחן שהאור מאיר בהסתר. וע"כ נשארה בבינה נקודה אחת, ששם מגיעה החכמה תמיד בכלים שלהם. נקודת השורוק, שהחכמה מגיעה בו תמיד באורַח הסתר.

ג. החיריק. מגיע ואינו מגיע. מגיע בחסדים ואינו מגיע בחכמה. מאיר בו כדרך הארת נקודה ראשונה, שיצאה ממנו. כלומר, ע"י הזיווג, שנעשה על נקודת החיריק מהזו"ן, הדבוקים באותיות אל"ה. אשר נקודת החיריק הזו מאירה בו כדרך הארת נקודה ראשונה, שיצאה ממנו. שממשיכה קומת ו"ק בבינה, כדרך שהאיר בה א"א, בעת שהייתה נקודת י' באויר שלה, אור חסדים.

ואז נאחזים זה בזה. אור חכמה מנקודת השורוק, מתלבש באור חסדים מנקודת החיריק, ומאירים יחד. מאיר בזה ובזה. ונמצא שישסו"ת מאיר בב' האורות יחד, באור חכמה ובאור חסדים. ונשלם ישסו"ת במוחין שלמים בד' גוונים חו"ב חו"ג. כי מראש א"א קיבלו חו"ב, וע"י הזיווג על נקודת החיריק קיבלו חו"ג.

34. בעת שפרצוף או"א עולה לראש א"א, ומקבל שם המוחין דג' הנקודות, כולם עולים ומתייחדים עימו. גם הזו"ן, הדבוקים באותיות אל"ה דאו"א, עולים עם או"א, ומקבלים מהם המוחין הללו.

הזוהר מבאר תיקון קווים בכלים של זו"ן. כי אחר שביאר סדר התפשטות המוחין ביחס האורות, בג' התיקונים חולם שורוק חיריק, בא לבאר סדר התפשטות המוחין ביחס הכלים, המכונים ג' קווים, ימין שמאל ואמצעי המכריע ביניהם.

ויש הרבה כינויים לע"ס ע"פ היחסים שלהם. שמבחינת התלבשות האורות בכלים, ע"ס נקראות כח"ב תו"מ או חג"ת נהי"מ. ומבחינת הכלים, ע"ס נקראות כ"ב (22) אותיות. ולפי זה היו צריכות להיות חמש אותיות כח"ב תו"מ, או שבע אותיות חג"ת נהי"מ, ולמה הן כ"ב אותיות?

כי האותיות נמשכות משבע ספירות חג"ת נהי"מ דאו"א. ולפי שיש ג' בחינות במוחין שלהם, חולם שורוק חיריק, לכן נמשכים מהן ג' מיני התפשטות של שבעה כלים:

א. שבעה כלים נמשכים מנקודת החולם, שנבחנים לקו ימין.

ב. שבעה כלים נמשכים מנקודת השורוק, שנבחנים לקו שמאל.

ג. שבעה כלים נמשכים מנקודת החיריק, שנבחנים לקו האמצעי.

והם ביחד כ"א (21) כלים.

אמנם בנקודת החיריק יש בחינה נוספת על שבע ספירות חג"ת נהי"מ דאו"א. והיא בחינת המסך של הזו"ן. ולכן נבחנת בחינה נוספת זו ג"כ לכלי. ולפיכך הם כ"ב כלים. והם המכונים כ"ב אותיות. הרי שכ"ב אותיות הן עניין אחד עם ז"ת. אלא ביחס הכלים לפי עצמם נקראות הספירות בשם אותיות. והן במספר כ"ב, מכוח תיקון ג' הקווים שבהן.

בעת שפרצוף או"א עולה לראש א"א, כולם עולים ומתייחדים עימו. ואז הוא בבחינת מגיע, ג"ר, ונגנז במקום א"ס, שהוא א"א, והכול נעשה אחד.

פירוש. כיוון שעלה פרצוף או"א לא"א, נעשה מגיע באור החכמה, כמו א"א. אמנם האור אינו מתפשט למטה, אלא שנגנז במקום א"א, שהוא מטעם חוסר לבוש החסדים. וזו נקודת השורוק.

ונעשו כל ג' הנקודות לאחד. וגם ב' הנקודות חולם חיריק, שהיו בתחילה בבחינת מגיע ואינו מגיע, ו"ק, נעשו עתה לג"ר, מסיבת ההתייחדות שלהן לאחד עם נקודת השורוק.

לפיכך נקודה שהייתה באור, ועשתה אותו לאויר, נקודת החולם, היא עתה אור גמור, שנעשה לג"ר, מטעם ההתאחדות שלה עם השורוק.

והתפשט אור ז"ת, חג"ת נהי"מ דאו"א, מנקודת החולם. ומאירות בהתפשטות זו שבע אותיות של הא"ב. כי האותיות הם הכלים, ומתפשטות שבע ספירות חג"ת נהי"מ דאו"א מצד נקודת החולם, ונתקנו שבעה כלים בקו ימין דזו"ן, המכונים שבע אותיות. ונבחנים לימין, מטעם שנקודת החולם תמיד בבחינת אור, להיותה בחינת חסדים מעיקרה. וכל אור הוא ימין.

הכלים לא נקרשו, והיו עוד לחים. כי חומר לח מורה, שאין בו גבול חזק. כי כאשר דברים לחים נפגשים, נכנס ומתערב כל אחד בגבול של חברו. אבל כשהלח נקרש ונעשה למוצק, נעשה גבולו חזק ומוגן, שאם יפגוש בדבר מוצק שני, הוא לא ייכנס בגבולו אף משהו, וכן חברו בו. ולכן הכלים לא נקרשו עוד, אלא שהיו לחים, כלומר, שלא היו נשמרים בגבולם, שהוא גבול הימין, אלא שהיו עוד מתערבים בקווים האחרים.

אח"כ יצא חושך, ויצאו בו שבע אותיות אחרות של הא"ב. כי התפשטות הארת ז"ת דאו"א מנקודת השורוק, נבחנת ליציאת החושך, היות שהחכמה שבו בלי חסדים, ואינה מאירה.

לאחר התפשטות שבע ספירות, שהן שבע אותיות, מהארת נקודת החולם לקו ימין דז"א, יצא חושך, שהוא התפשטות שבע ספירות מנקודת השורוק, ויצאו בהתפשטות החושך הזו שבע אותיות אחרות, שהן שבעה כלים, ונעשו לקו שמאל דז"א.

אח"כ יצא הרקיע, והפריד המחלוקת של שני הצדדים. לאחר שיצאו ונמשכו ב' הקווים ימין ושמאל דז"א, כל אחד בשבע אותיות, נעשתה מחלוקת ביניהם, שכל אחד מהם רצה לקיים שליטתו בז"א, ולבטל שליטת חברו. מפני שיש לכל אחד מהם מעלה מיוחדת, שאינה בחברו.

כי לקו הימין יש מעלה, להיותו כולו אור, שמאיר מזיווג שלא נפסק שבאו"א עילאין. ורצה לבטל קו השמאל, חושך. ולקו השמאל יש מעלה, להיותו אור חכמה, הגבוה הרבה מאור החסדים שבימין, ורצה לבטל הארת הימין.

והיו האותיות מטולטלות מרחמים לדין ומדין לרחמים. כי פעם ניצח השמאל, ונעשו האותיות כולן דין, חושך. ופעם ניצח הימין, ונעשו כולן רחמים, אור. ולא נקרשו והיו עוד לחים, שכל אחד נכנס בגבולו של חברו, והיו תמיד במחלוקת.

ונמשכה המחלוקת, עד שהתפשטה הארת נקודת החיריק מז"ת דאו"א. והתפשטות זו נקראת רקיע, קומת אור החסדים, שיצא בזיווג ע"י מסך הזו"ן, הדבוקים באותיות אל"ה.

הרקיע הפריד המחלוקת של שני הצדדים, שקומת הרקיע הכריעה בין ב' הקווים ימין ושמאל. כי תחילה התחבר והתווסף על אור החסדים שבקו ימין והכריע את השמאל, ואח"כ המשיך ג"כ את הארת קו השמאל והלביש אותו בתוך קו ימין, והתקיימו הארות שניהם והתבטלה מחלוקת. ולפיכך נבחנת התפשטות זאת בבחינת קו אמצעי, להיותו המכריע בין ב' הקווים ימין ושמאל.

ויצאו בו שמונה אותיות אחרות, ואז נעשו כולן במספר כ"ב. כלומר, י"ד (14) אותיות של ב' הקווים ימין ושמאל, ושמונה דקו אמצעי, המכונה רקיע, הרי כ"ב. כי התפשטות זו, המכונה רקיע, נמשכה ג"כ משבע ספירות שבמוחין דאו"א, מבחינת נקודת החיריק שבהם.

וע"כ יש כאן שבע אותיות מחג"ת נהי"מ שלהם. ויש כאן עוד בחינה נוספת על חג"ת נהי"מ דאו"א מבחינת עוביות של הז"א. כי נקודת חיריק היא מסך דז"א, ועוביות זאת היא האות השמינית. וע"כ יש כאן ברקיע שמונה אותיות: שבע דאו"א ואחת מזו"ן.

קפצו על הרקיע שבע אותיות של צד ימין, ושבע אותיות של צד שמאל, וכולן נחקקו ברקיע ההוא. כי מתוך שמטרם יציאתן של שמונה האותיות דקו האמצעי, הנקרא רקיע, לא יכלו י"ד האותיות שבב' הקווים ימין ושמאל להתקיים, כי מפני המחלוקת היו מטולטלות מדין לרחמים ומרחמים לדין.

לפיכך ביציאת הרקיע, קו האמצעי, שביכולתו לקיים הארות שניהם בכל השלמות, דילגו י"ד האותיות שבב' הקווים ימין ושמאל, וקפצו על קו האמצעי, כדי שיתקיימו על ידו.

ונמצא, שקו האמצעי נכלל בעצמו מג' קווים, ומכל כ"ב האותיות. ולכן כולן נחקקו ברקיע ההוא. כל כ"ב האותיות נתקנו ברקיע. שמונה אותיות מעצמו וי"ד אותיות מב' הקווים ימין ושמאל.

והיו האותיות לחות. נקרש הרקיע, ונקרשו עימו האותיות, ונחקקו והצטיירו בציוריהן, כפי שצריכות להיות. כי באמת כוח הקרישה בא מקו שמאל, מנקודת השורוק. וא"כ הוא נגלה לפני יציאת הרקיע. אלא שעוד היו האותיות לחות, כלומר שלא נקרשו כל צורכן, להיות מוצק בגבול חזק, עד שיצא הרקיע ונקרש, ואז נקרשו האותיות בקרישה גמורה.

והטעם הוא, כי קרישה גמורה תלויה רק בכוח המסך שבנוקבא דז"א, שהיא בחינת דין, האות השמינית דרקיע. ולפיכך כל עוד שלא נגלו שמונה האותיות של הרקיע, לא יכלו האותיות לקבל קרישה גמורה ומוצקה בגבול חזק.

ואז נחקקה שָׁם התורה, ז"א, להאיר ממנו ולחוץ. אחר שנקרש גבולן של האותיות, שהן הכלים, בכל ג' הקווים שלו, וכל קו קיבל את צירופי האותיות שלו כראוי, אז נתקן פרצוף ז"א, המכונה תורה, להאיר אל התחתונים.

35. הכתוב, יהי אור, רומז על השם, אל גדול, שיוצא מהאויר הראשון, מעת שהיו עוד או"א בו"ק, מטרם שיצאה הי' מאויר.

אחר שהזוהר ביאר כל שינויי המוחין מהקטנות עד הגדלות, בג' נקודות ובג' קווים, ואיך הם מרומזים בכתוב, יהי אור, מבאר איך בכל שינוי, הבחינות הללו נשארות בצורתן גם אחר הגדלות, ואיך הן מרומזות בה"פ אור שבכתובים.

הכתוב, יהי אור, רומז על השם, אל גדול. כי הכתוב, יהי אור, חל על ספירת חסד דז"א, קו ימין, הנמשך מנקודת החולם דאו"א, שנקרא אל גדול.

חסד דו"ק נקרא אל, וחסד דג"ר נקרא אל גדול. וע"כ נקרא אל, משום שהוא חסד, שיצא מהאויר הקודם דאו"א, מעת הקטנות, מטרם שיצאה הי' מאויר דאו"א. ונקרא גדול, שהרי עתה כבר יצאה הי' מאויר דאו"א, וחזרו לאור דגדלות, והזו"ן כבר קיבלו מהם מוחין דגדלות.

ויהי, הוא החושך, הנקרא אלקים. ויהי, חל על ספירת גבורה דז"א, בעת שנמשכת מקו שמאל בלבד, נקודת השורוק. ואז הוא חושך, להיותה חכמה בלי חסדים. ונקרא, אלקים סתום בשמו. ונקרא אור, לאחר שנכלל השמאל בימין.

כי עתה, כאשר ע"י קומת החיריק נכללו ימין ושמאל זה בזה, נמשך אור חסד שבימין לספירת הגבורה שבשמאל, וגם ספירת הגבורה נקראת עתה אור. כי אז מהשם אל, חסד, נמשך השם אלקים. ונעשה גם השם אלקים אור החסד.

ונכללו ימין בשמאל והשמאל בימין. שקו הימין נכלל מחכמה שבקו שמאל. וע"כ נקרא הימין, אל גדול. וכן השמאל, שהיה בחושך, מטעם חיסרון של חסדים, נכלל עתה באור חסד הימין. ונעשתה גם ספירת הגבורה לאור. כמ"ש, ויהי אור, גבורה דז"א.

36. וירא אלקים את האור כי טוב. חל על העמוד האמצעי שבז"א, ספירת ת"ת שבו. כי ת"ת הוא קו אמצעי, המכריע על ב' הקווים דז"א, חו"ג. וע"כ נקרא עמוד אמצעי.

הכתוב, כי טוב, הנאמר על ת"ת, מורה שהאיר למעלה ולמטה ולכל שאר הצדדים. האיר למעלה, כלומר שהכריע במוחין דאו"א, בכוח קומת החיריק. האיר למטה, שמכריע בימין ובשמאל בספירותיו של ז"א עצמו. והאיר לכל שאר הצדדים, אל הספירות נהי"מ, שמחזה ולמטה שלו.

הת"ת דז"א הוא שם הוי"ה, הכולל כל הצדדים. כלומר, ימין ושמאל, פנים ואחור, למעלה ולמטה. והתבאר, וירא אלקים את האור כי טוב, איך הוא רומז על ת"ת הז"א.

ויבדל אלקים בין האור ובין החושך. מורה שהפריד המחלוקת בין ימין ושמאל, כדי שיהיה הכול בשלמות. לאחר שאור וחושך שמחזה ולמעלה דז"א, חו"ג, נכללו זה בזה, והחושך שבגבורה חזר להיות אור, עשה הבדלה מחדש בימין ובשמאל, שהם אור וחושך שמחזה ולמטה, נו"ה. האור ספירת הנצח, החושך ספירת ההוד.

37. ויקרא אלקים לאור יום. ויקרא, פירושו, שקרא והזמין, להוציא מהאור השלם, העומד באמצע, ת"ת, אור אחד, שהוא יסוד העולם, שעליו עומדים העולמות וממנו נולדות הנשמות וכל העולמות, שהוא יום מצד הימין.

ויקרא, רומז על הכנה להאציל ספירת יסוד דז"א מת"ת דז"א. ויקרא אלקים לאור הת"ת, שיאציל ממנו ספירת יסוד, הנקרא יום, להיותו מבחינת אור החסדים שבצד ימין.

ולחושך קרא לילה. שקרא והזמין והוציא מצד השמאל, שהוא חושך, נוקבא אחת, הלבנה, השולטת בלילה. וע"כ נקראת בשם לילה, על מידת שליטתה. והיא השם אדנ"י, והשם אדון כל הארץ. שבכל אלו השמות נקראת הנוקבא. ולחושך קרא לילה, שהזמין להוציא מהחושך, מקו השמאל, את מידת לילה, לנוקבא, ספירת המלכות, אדנ"י.

והנה התבאר, איך שבע ספירות חג"ת נהי"מ מרומזות בכתובים של יום א' דמעשה בראשית. ולהלן מבואר סדר אצילות של יסוד ומלכות.

שבעה ימי בראשית הם ז"א והנוקבא שלו. אשר ששת הימים, הם ו"ס חג"ת נה"י דז"א: יום א' חסד, יום ב' גבורה, וכן הלאה. ויום השבת מלכות. אלא לפי שהספירות כלולות זו מזו, נמצאות כל שבע הספירות חג"ת נהי"מ כלולות בחסד, וכן בכל ספירה. וזה שביאר לנו הזוהר, שבע ספירות חג"ת נהי"מ הכלולות ביום א' דמעשה בראשית, שהוא חג"ת נהי"מ שבחסד.

38. נכנס הימין בעמוד השלם ההוא שבאמצע, כשהוא כלול מהשמאל. כלומר, החסד דז"א, שבו כלולה גם הגבורה שלו, נכנס לקו האמצעי שלו, ת"ת שלו. וז"א עולה למעלה, עד נקודה ראשונה, א"א.

פירוש. כמו שתחילת אצילות בז"א, נעשתה ע"י עלייה לראש א"א, עם אותיות אל"ה דאמא, שהוא דבוק בהן ואמא משפיעה לו שָׁם המוחין, בשלוש נקודות חולם שורוק חיריק, כך הוא צריך לעלות לא"א, לכל בחינה חדשה, היוצאת בו, או שרוצֶה להאציל לנוקבא. שמקבל שם מוחין מחדש, לאותה הבחינה שרוצה להאציל.

ולפיכך, כשרוצה להאציל את היסוד דגדלות של עצמו, או את הנוקבא שלו, עולה מחדש עם או"א אל ראש א"א, לקבל המוחין בשבילם. כלומר, עולה למעלה, עד נקודה ראשונה, א"א.

וההבדל בין סדר עלייה לא"א לצורך אצילות היסוד, לסדר עלייה לא"א לצורך אצילות הנוקבא, הוא, כי לצורך היסוד שולט הימין דז"א, חסד וכולו אור, ושאר ב' הקווים כלולים בו וטפלים אליו. והיפוכו העלייה לצורך הנוקבא, שהעלייה היא בשליטת השמאל, וב' הקווים ימין ואמצע טפלים לשמאל.

לכן בסדר העלייה לצורך אצילות היסוד, ימין הכלול משמאל נכנס בעמוד האמצעי, ועולה עם השמאל והאמצעי אל א"א, הנקרא נקודה ראשונה. הרי שהימין הוא השולט, ושאר הקווים טפלים אליו. והוא העולה לא"א, לקבל המוחין שם מהבחינה שכנגדו באותם המוחין, משום שהיסוד נאצל בעיקר מקו הימין.

ולוקח, וקונה שם, בא"א, המוחין, שהם ג' נקודות, חולם שורוק חיריק, הנקראות זרע קודש. כלומר, שע"י ג' הזריעות, המכונות חולם חיריק שורוק, מתגלים המוחין דחכמה, הנקראים קודש. וע"כ נקראות ג' הזריעות זרע קודש.

הרי אין זרע, שייזרע לצורך מוחין, זולת בג' הזריעות חולם שורוק חיריק. כלומר, שכל המוחין, היוצאים בעולמות, אינם יוצאים זולת בג' נקודות, שמהן נמשכים ג' הקווים. ולפיכך, אע"פ שהעלייה היא בשליטת הימין, הנמשך רק מנקודת החולם, מ"מ צריך לקבל מכל ג' הנקודות.

והתחבר הכול, הארת כל ג' הנקודות בעמוד האמצעי, ת"ת, והאציל את יסוד העולם, ספירת יסוד דגדלות, הראוי להולדת נשמות. וע"כ הוא יסוד כל העולם. ואע"פ שהימין דז"א הוא עיקר המאציל את היסוד, שהוא ספירת החסד, מ"מ שום התהוות ותולדה לא יוכלו להימשך מהקצוות, אלא רק מהאמצעי, המכריע בין הקצוות, שהוא הת"ת, המכריע על חו"ג.

אלא שהת"ת מאציל היסוד מהמוחין דימין, שקיבל החסד מהבחינה שכנגדו, מהמוחין דאו"א. ולפיכך נבחן היסוד שנאצל בשליטת הימין, אמנם שהוא כולל כל ג' הקווים. ומשום זה נקרא היסוד בשם, כל, להיותו קונה הכול, להארת כל ג' הקווים באור התשוקה.

כלומר, מכוח תשוקת השמאל אל אור הימין, היסוד מכריע ומשלים השמאל בימין וכולל אותם יחד. כלומר, השמאל, חכמה בלי חסדים, מקבל חסדים, ונשלם. והימין, חסדים, מקבל חכמה משמאל, ונשלם.

וכיוון שכל זה נעשה ע"י קו אמצעי, הרי קו אמצעי קונה משום זה את שניהם, ומשפיע אותם ליסוד. וע"כ נבחן היסוד, שהוא קונה הכול, בין אור החסדים ובין אור החכמה. והנה התבאר סדר העלייה וקבלת המוחין לצורך אצילות היסוד דז"א.

39. השמאל לוהט בכוח הגבורה ומריח את הריח בכל המדרגות. ומהתלהטות האש הזאת, האציל הנוקבא, המכונה לבנה.

הזוהר מבאר סדר קבלת המוחין לצורך אצילות הנוקבא. ואומר, שהוא בשליטת השמאל, שקו השמאל דז"א עלה, וב' הקווים כלולים בו וטפלים אליו. והוא קיבל שָׁם מהבחינה שכנגדו במוחין דאו"א, מנקודת השורוק, שב' הנקודות חולם וחיריק טפלות אליה.

ונודע, שהשמאל מאיר במוחין מלמטה למעלה. כי ע"כ יכול להיכלל עם הימין, חסדים, אשר מאיר מלמעלה למטה. והארה זו שמלמטה למעלה מכונה בשם ריח, שכך דרך הריח, שמתקבל למֵריח מלמטה למעלה.

ובתחילה, כשהשמאל, נקודת השורוק, האיר לבדו בלי התלבשות בימין, היה מאיר גם מלמעלה למטה. אבל אז היה האור סתום בו, והיה בכוח הגבורה וההתלהטות, מטעם שהחכמה לא יכלה להתפשט בו מפאת חיסרון של חסדים. ולפיכך ביטל הארת מלמעלה למטה שלו, וקיבל רק הארת הריח, שהחכמה תאיר בו רק מלמטה למעלה.

ולכן השמאל דז"א, שעלה לקבל המוחין, קיבל שָׁם מהבחינה שכנגדו השמאל דמוחין, המכונה שָׁם שורוק. ואז להט בכוח הגבורות, כי התעוררה בו התלהטות, בעת שרצה להתפשט מלמעלה למטה. וע"כ נאמר, ומריח את הריח, כי קיבל האור רק בבחינת ריח. כלומר, רק מלמטה למעלה, המכונה ריח.

בכל המדרגות הריח את הריח. שלא התלבש בחסדים, להאיר גם מלמעלה למטה, אלא שקיבל החכמה שבכל המדרגות, והאיר בכוח התלהטות אש הגבורות ריח בלבד.

ומבחינת אותה התלהטות של האש, האציל נוקבא, לבנה, מבחינת שליטת השמאל. ושאר ב' הקווים טפלים אליו.

ההתלהטות נבחנת לחושך, משום שנמשכת מחושך. כלומר, אע"פ שההתלהטות האמורה אינה חושך, משום שמקבל האור מלמטה למעלה, והוא אור ולא חושך, כי רק המתקבל מלמעלה למטה הוא חושך ממש, מ"מ, כיוון שאינו יכול להמשיך האור מלמעלה למטה מִפַּחד החושך, נבחן גם הוא לחושך.

וב' הצדדים הללו, ימין ושמאל, הוציאו ב' מדרגות אלו, זכר ונקבה, כמבואר. שמשליטת הימין דז"א נאצל היסוד, זכר. ומשליטת השמאל דז"א נאצלה הנוקבא.

40. היסוד נאחז בעמוד האמצעי ומקבל מתוספת אור שהייתה בו.

עתה מבואר ההפרש שבין הזכר לבין הנוקבא. כי העמוד האמצעי, שעלה לישסו"ת ולא"א, ונכלל שם בהם, קיבל מהם חסדים וחכמה. ונודע שהז"א מקבל רק חסדים מכוסים, שאין מטבעו לקבל חכמה, כמו ג"ר דבינה. ונמצא שבחינת החכמה, שקיבל מא"א, היא בערכו רק לתוספת אור, שהיא יתֵרה ממידת קבלתו.

ולפיכך נתן תוספת האור ההיא אל היסוד שבו, שראוי לקבל אותה, להיותו מחזה ולמטה שלו. והיסוד נאחז בעמוד האמצעי, בז"א, בתוספת אור שהייתה בו, באור החכמה, שנבחן בו לתוספת.

הז"א נשלם לגמרי בין בחכמה ובין בחסדים, מטעם שעשה שלום לכל הצדדים, בישסו"ת ובא"א. כי ע"י הזיווג שעשו על מסך דחיריק שבו, השתתפו מ"י באל"ה ונשלם השם אלקים. וכל המוחין שהתחתון גורם בעליון, מושפעים בכַמוּתם ובאיכותם גם לתחתון, שגרם אותם.

וע"כ אז השיג המוחין מלמעלה, מא"א, שזו חכמה. ומכל הצדדים: מקו ימין, ושמאל מישסו"ת. ובקו אמצעי שלו עצמו השיג חסדים וגבורות, וחדוות כל העולמות נמצאת בו, שהיא הארת החכמה, המשביתה כל הקליפות.

ומהתוספת ההיא של החדווה יצא יסוד העולם. כי אור החכמה הוא תוספת חדווה, ואינו משמש באלו המוחין. וע"כ האציל והוציא מהתוספת של החדווה את היסוד, שהוא הראוי לשמש באלו המוחין. ונקרא מוסף, שמשום שהוא תוספת בז"א, נקרא היסוד, שהוא המקבל של התוספת הזו, בשם מוסף.

מהיסוד הזה נאצלים כל המוחין למטה בג' עולמות בי"ע, ורוחות ונשמות הצדיקים, בשמות הקדושים, הוי"ה צבאות, שהוא אות בכל צבאות שלו. ונקרא, אל אלקי הרוחות, שממנו נאצלים כל הרוחות ונשמות הצדיקים.

41. לילה אדון כל הארץ, הנוקבא, נאצלת מצד שמאל, מהחושך ההוא. ומשום שהחושך ההוא, כל חשקו הוא להיכלל בקו ימין, לקבל אור, ונחלשה גבורתו, שאינו יכול לקבל חכמה מא"א משום חוסר החסדים, וע"כ נחלשה גבורתו ונעשה חושך. לכן מקו שמאל התפשטה ונאצלה הנוקבא, הנקראת לילה. שמשמעות לילה היא חושך בלי אור, בדומה לשורשה, קו שמאל דז"א. וזה הטעם שנוקבא היא מידת לילה, חושך.

כשהלילה התחילה להתפשט מהשמאל, מטרם שנגמר בניינה, נכנס החושך, השמאל, ונכלל בקו ימין, והימין קנה אותו, ונשארה הלילה בחיסרון בסיומה. כי שורשה, קו שמאל, נעלם בימין בינתיים ולא השלים אותה.

ונמצא, שמלבד החיסרון של אור הנוקבא, הנמשך מחמת בניינה מקו שמאל, נוסף לה החיסרון השני, הנמשך משלילת בניינה, מה שקו השמאל לא הספיק להשלים בניינה. והנה התבארו ב' חסרונות שבנוקבא:

א. מה שהיא לילה, חושך ולא אור,

ב. מה שהיא בחיסרון, שהשמאל לא השלים בניינה.

42. כמו שתאוות השמאל, החושך, להיכלל באור, של קו הימין, כך הנוקבא, הלילה, תאוותה להיכלל ביום. כלומר, מבחינת מה שהנוקבא נבנית מקו שמאל, התָאֵב לאור של קו ימין, נמצאת הנוקבא ג"כ בבחינת לילה, החושקת לאור היסוד, הנקרא יום. כלומר חיסרון א'.

החושך, קו השמאל, החסיר אורו, שלא הספיק להשלים בניין הנוקבא, מחמת שנכלל בקו ימין בינתיים, שזה חיסרון נוסף על חיסרון א'. ומשום זה הוציא דרגת הנוקבא בחיסרון של הבניין, ובלי אור. כלומר, בב' חסרונות, כמבואר. ולפיכך הנוקבא צריכה לב' תיקונים:

א. להאיר אותה מהחושך שלה,

ב. להשלים בניינה.

החושך, קו שמאל, אינו מאיר אלא כשנכלל באור הימין. כן לילה, שנבנתה ויצאה ממנו, אינה מאירה אלא רק כשנכללת ביום, היסוד. כלומר, שתיקון א' של הנוקבא שווה לשורשה, קו השמאל דז"א. וכמו שתיקונו של קו שמאל הוא להיכלל בקו ימין, שהוא אור החסדים, כן תיקונה של הנוקבא הוא להיכלל באור החסדים של היסוד דז"א, הנקרא יום.

החיסרון של בניין הלילה אינו נשלם אלא במוסף, שהוא תוספת האור, שקיבל היסוד מעמוד האמצעי. כלומר, הארת החכמה המיותרת לז"א, העמוד האמצעי. וע"כ נתן אותה ליסוד שלו. והאור הזה של התוספת שביסוד, משלים את בניין הנוקבא, את תיקון ב'.

מה שנוסף כאן, גרע מכאן. מה שנוסף ביסוד דז"א ע"י העמוד האמצעי, גרע קו השמאל דז"א מהנוקבא. כי השמאל דז"א לא השלים בניינה. שע"י זה התמעטה ואינה ראויה לקבל החכמה שבקו שמאל, אפילו אחר שיהיה לה לבוש החסדים. והנה שיעור זה הוסיף קו אמצעי דז"א אל היסוד שלו בתוספת אור. והיסוד גומר ומשלים החיסרון הזה עם אור התוספת שלו.

43. במוסף, יסוד דז"א, יש נקודה עליונה, א"א, והעמוד האמצעי, המכריע בכל הצדדים, ת"ת דז"א. כי יש ביסוד הארת חכמה מא"א, שקיבל בתוספת אור. ויש בו אור דחסדים, שקיבל מת"ת דז"א. ומשום זה נוספו ביסוד ב' אותיות, ו' י', של הכתוב, ויקרא אלקים לאור יום, הרומז על אצילת ספירת היסוד. אשר הו' רומזת על אור החסדים, שקיבל מקו אמצעי, והי' רומזת על הארת החכמה, שקיבל מא"א.

באצילת הנוקבא, לילה, חסרות בה ב' אותיות אלו. וכתוב בה, קרא. וחסרות בה אותיות ו' י'. כתוב, ויקרא, אצל היסוד, שהוא יום. והחסיר מהמילה ויקרא ו' י' אצל הנוקבא. וכתוב בה רק, קרא לילה.

כי יש ב' חסרונות בנוקבא:

א. חיסרון של אור החסדים,

ב. חיסרון של הבניין.

ועליהם רומז החיסרון של ב' האותיות ו' י' במילה קרא. אשר החיסרון של ו' רומז על החיסרון של אור החסדים, והחיסרון של י' רומז על החיסרון של הבניין שלה.

ב' אותיות הללו נוספו ביסוד, הרמז של ו' י' של ויקרא אלקים לאור יום. והוא משלים ב' חסרונות הנוקבא. כאן הוא סוד השם של ע"ב (72) אותיות, החקוקות בכתר עליון, ברמז של ב' האותיות ו' י'.