צְלוֹפְחָד מקושש עצים היה
11. כתוב, וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת. מהם העצים שכאן, ומיהו זה האיש? אלא זהו צְלוֹפְחָד, שהיה מדייק לדעת באלו האילנות, ז"א ומלכות, איזה מהם גדול מהאחר. ולא חשש לכבוד אדונו, והחליף בין שבת לשבת.
וכתוב, כי בחטאוֹ מת, בחטא ו', שפגם בז"א, שנקרא ו' דהוי"ה, הוא מת. ומשום זה היה דינו סתום, ולא התפרשׁ דינו, כדינים אחרים. כי כתוב, מקושש עצים, סתם. משום שדבר זה צריך להיות בחשאי, וצריך להיות סתום ולא גלוי. וע"כ לא נאמר בגלוי, והקב"ה עשה כבוד לכבודו.
ב' מצבים בנוקבא:
מצב א'. כשהיא גדולה כמו ז"א, שניהם במדרגה אחת, שז"א מלביש קו ימין דבינה, והנוקבא מלבישה קו שמאל דבינה. ואז אינה בזיווג עם ז"א, כי מקבלת הכול מבינה, ואינה צריכה לז"א. היא בפירוד מז"א, באחוריים, ומלאה דינים.
מצב ב'. אחר המיעוט, שחזרה לנקודה תחת היסוד דז"א, ונבנית משם לפרצוף שלם פב"פ עם ז"א, אמנם נחשבת כבר למדרגה תחתונה מז"א, ששורשה בנקודת החזה דז"א. ומלאה בכל השלמות.
וביום השבת היא בזיווג עם ז"א פב"פ ומלבישים לאו"א עילאין. והחטא של צלופחד היה, שביום השבת, שז"א ונוקבא בתכלית קומתם פב"פ, הוא מקושש עצים. עצים, ב' העצים, עה"ח, ז"א, ועצה"ד, הנוקבא. מקושש, שהיה מקיש ומשווה העצים, ז"א ונוקבא, שיהיו שווים, כמו שהייתה הנוקבא במצב א'.
ונמצא בזה, שהפריד הנוקבא מזיווג פב"פ עם ז"א שביום השבת, והחזיר אותה לפירוד ולאחוריים כמו שהייתה במצב א'. ולא עוד, אלא שהחשיב מצב א' של הנוקבא על הזיווג פב"פ שביום השבת. כי דחה זיווג פב"פ, והחזיר הנוקבא לפירוד ולאחוריים. ובזה עשה פגם גדול במדרגת ז"א, ובכל מדרגת השבת. כי החשיב האחוריים דנוקבא יותר מפב"פ של ז"א.
היה מדייק לדעת באלו האילנות, ז"א ומלכות, איזה מהם גדול מהאחר, שהיה רוצה להחזיר הנוקבא למצב א'. והתבונן לדעת, אם מצב א' והפירוד של הנוקבא, אינם חשובים יותר מפב"פ של ז"א. ולא אכפת לו שמבזה בזה כבוד אדונו, כבוד ז"א, והחליף בין שבת לשבת, שהחליף החשיבות הגדולה של זיווג פב"פ ביום השבת, על שבת של חול, שהיא הג"ר דאחוריים של הנוקבא שבמצב א', שהיא עצה"ד טו"ר.
ומשום זה היה דינו סתום, משום שדבר זה צריך להיות בחשאי. כי עניין החטא הזה, שהיה מחשיב מדרגת הנוקבא על ז"א, אינו לכבוד לנוקבא, והקב"ה, ז"א, עשה כבוד לכבודו, שעשה כבוד למלכות, הנקרא כבוד, שלא לגלות ההקפדה והחטא על מי שמחשיב הנוקבא ביותר. שזה אינו לכבוד הנוקבא. החטא הזה מרומז בשמו, צלופחד, אותיות צל פחד. כי מאחר שז"א ממעט הג"ר דשמאל, ומשאיר רק הו"ק דג"ר, נבחן שעושה צל על הג"ר דשמאל.
אמנם על הצל הזה הנוקבא אמרה, בצילו חימדתי וישבתי. כי מקודם לכן במצב א', אע"פ שלא היה לה אז צל על הג"ר, עכ"ז הייתה סתומה ולא עשתה פירות. אבל עתה, כשקיבלה הצל מז"א, אמרה, ופִריו מתוק לחִכי, כי עתה יש לה פירות ממנו. אמנם צלופחד פחד מהצל הזה, והיה רוצה לבחור מצב א', שאז לא היה שום צל על הנוקבא. ובגלל זה מת.
12. שאר עצים, שהם שבעים השרים החיצוניים, עם שבת היה מקושש, שהיה מקיש ומשווה מעלת שבעים שרים למעלת יום השבת, וקיבל עונשו בשעתו, והתכפר עוונו. וע"כ התקשה משה בדין בנותיו של צלופחד, שלא היה יודע, אם התכפר עוונו ויהיה לבנותיו חלק ונחלה בארץ, או לא. כיוון שהקב"ה הזכיר שמו, כמ"ש, כן בנות צלופחד דוברות נָתון תיתן להם אחוזת נחלה, נודע שהתכפר עוונו.
13. ב' עצים הם. אחד למעלה, עה"ח, ז"א. ואחד למטה, עצה"ד, הנוקבא. בזה חיים, ובזה מוות. מי שמחליף אותם, שמחשיב הנוקבא, כשהיא בפירוד יותר מז"א, גורם לעצמו מוות בעוה"ז, ואין לו חלק לעוה"ב.
אע"פ שמצב א' דנוקבא הוא פירוד ואחוריים, עכ"ז לולא מצב א', לא הייתה הנוקבא יכולה לקבל חכמה במצב ב'. כי הכלים של מצב א' נשארים בה במצב ב', שבהם היא מקבלת החכמה.
ולפיכך אחר שאדם זכה לקבל ממצב א' דנוקבא, מחויב להעלות מ"ן לצורך מצב ב' דנוקבא. ואז תהיה לו כל השלמות, חכמה וחסדים יחדיו. אבל אם אינו עושה כן, אלא בוחר במצב א' דפרודא, עונשו מיתה.
14. ארון ותורה, שהם מלכות הנקראת ארון, וז"א הנקרא תורה, נמצאים בזיווג. התורה שבארון היא העיקר, והארון הוא בית לתורה. וע"כ ארון בכל מקום חסר ו'. ארׂן הברית, ארׂן העדות. כי התורה שבתוך הארון היא ו'.
בכל מקום אהרון זרוע ימין, חוץ מאחד. כמ"ש, כל פקודי הלוויים אשר פקד משה ואהרׂן. שהוא מנוקד למעלה, להורות, שאינו כאן זרוע ימין, חסד, אלא מלכות, שנקראת ארון.
15. משה היה אחוז בעה"ח, וע"כ רצה לדעת, אם הוא נמצא בארץ או לא. ומשום זה אמר, היש בה עץ אם אַין, והתחזקתם ולקחתם מפּרי הארץ. כי עה"ח נחמד לכל. והם לא הביאו, אלא ענבים רימונים ותאנים, שהם תלויים ואחוזים בעץ האחר, בנוקבא, ולא בז"א, שהוא עה"ח.
16. שְׁלח לך אנשים. לך, פירושו בשבילך. כתוב, כצינת שלג ביום קציר, ציר נאמן לשולחיו, ונפש אדוניו ישיב. כצינת שלג ביום קציר, שאז הצינה מועילה לגוף ולנפש. ציר נאמן לשולחיו, הם כָּלֵב ופינחס, שהיו שליחים נאמנים אל יהושוע, בעת ששלח אותם לרגל את יריחו. ונפש אדוניו ישיב, שהחזירו השכינה שתשכון בישראל, ולא הסתלקה מהם.
17. ואלו המרגלים ששלח משה, גרמו בכייה לדורות האחרונים. כי ביום הזה נחרבו ביהמ"ק הראשון והשני. וגרמו להסתלק מישראל כמה אלפים ורבבות. וגרמו לסלק השכינה מהארץ, מבין ישראל. אלו ששלח יהושוע, כתוב בהם, ונפש אדוניו ישיב.