עת רצון
545. פתח מוליך החמורים ואמר, ואני תפילתי לךָ ה' עת רצון אלקים ברוב חסדךָ, ענֵני באמת יִשׁעֶךָ. מתי נקרא עת רצון? בשעה שהציבור מתפללים, כי אז הציבור מסדרים ומתקנים התיקון של העת היא. אז היא עת רצון ויש לבקש בקשות, כמ"ש, אלקים ברוב חסדך ענני באמת ישעך.
546. ואני תפילתי לך ה'. כאן עניין הייחוד. ואני, זהו דוד המלך, המלכות, מקום שנקרא גאולה, מלכות בעת שמחוברת עם היסוד. תפילתי, זו תפילה, המלכות סתם. וכאן שכתוב, ואני תפילתי, התפילה סמוכה לגאולה, שהן אחד, ששתיהן מלכות.
כשהסמיך גאולה לתפילה, אז היא עת רצון, כלל אחד יחד. עת היא אחת, מלכות, רצון הוא אחד, ומתגלה מהכתר, והם נכללים זה בזה ונעשים אחד. ודוד המלך רצה בפסוק הזה לייחד ייחוד אחד.
547. למה הפסוק הזה נאמר בתפילת מנחת שבת? כי בחול במנחה תלוי דין בעולם, ואין היא עת רצון. אבל בשבת, שכל רוגז הוסר והכול נכלל יחד, שהדין והחסד הם אחד, הדין התעורר להתבשמות, כדי לגלות המתיקות שבו. וע"כ נצרך פסוק של ייחוד, לייחד כל המדרגות. כי בייחוד, הדין מתחבר ונכלל ברחמים, והכול מתבשם. אז כתוב, עת רצון, שהכול, הדין והחסד, כלול יחד, והדין מתבשם בזמן ההוא, ובכל דבר יש שמחה.
548. משה הסתלק מהעולם, בשעת תפילת המנחה של שבת, בשעה שנמצאת עת רצון. ובשעה ההיא רצון היה למעלה וצער למטה, על פטירתו של משה. וע"כ ננעלו בשבת השערים משעת המנחה ולמעלה. והשערים שננעלו הם שערי בית המדרש, כדי להזכיר את משה, שהתורה התבטלה בגלל שנפטר.
549. בזמן שנפטר, התבטל בית המדרש של משה. כש"כ בתי מדרש אחרים. מי ראה שערי בית מדרשו של משה שננעלו, ולא ננעלו האחרים כולם? כשהתורה של משה אבלה עליו בעת ההיא, מי לא אבֵל? משום זה כל שערי בית המדרש ננעלו. והכול צריכים להצדיק את הקב"ה בדרך שבח. וזהו, צדקתך כהררי אל, שאנו אומרים אז.
550. שלושה הסתלקו מהעולם בזמן ההוא, וכולם כלולים במשה: משה, יוסף הצדיק, דוד המלך. משום זה שלושה צידוקי הדין כאן:
א. יוסף הצדיק הקודם לכל. כמ"ש, צדקתךָ כהררֵי אל, משפטיך תהום רבה. שיוסף, יסוד, כלול מכל ההרים העליונים, חג"ת נ"ה דז"א.
ב. משה, הנביא הנאמן. זהו שכתוב, וצדקתךָ אלקים עד מרום אשר עשית גדוֹלות, משום שהוא ז"א, קו האמצעי הלוקח צד ימין וצד שמאל ומכריע ביניהם.
ג. דוד המלך, זהו שכתוב, צדקתךָ צדק לעולם ותורתְךָ אמת, המלכות הנקראת עולם.
551. אז נאסף הכול בזמן ההוא, תושב"כ, משה, ותשבע"פ, דוד. וע"כ בזמן ההוא ננעלו שערי תורה, וננעלו שערי כל העולם.
בשעה שמת יוסף הצדיק, יבשו המקורות והמעיינות, וכל השבטים נפלו בגלות. פתחו העליונים ואמרו, צדקתך כהררֵי אל משפטיך תהום רבה. בשעה שמת משה, חשך אור השמש בצהריים, וננעלה תושב"כ, שהוא אור המראה המאירה, ז"א. בשעה שמת דוד המלך, אספה הלבנה, המלכות, את אורה, והתשבע"פ אספה אורה.
552. מהעת ההיא נגנזו אורות התורה, התרבתה המחלוקת במשנה, כל אמיצי הלב בבלבול הדעת. וע"כ אין שמחת התורה בזמן ההוא בכל דורות העולם.