120. תורת ה' תמימה מְשִׁיבת נפש. כמה יש להם לבני אדם, להשתדל בתורה, כי כל מי שמשתדל בתורה יהיה לו חיים בעוה"ז ובעוה"ב, והוא זוכה בשני עולמות. ואפילו מי שמשתדל בתורה ואינו משתדל בה כראוי, הוא זוכה לשכר טוב בעוה"ז, ואין דנים אותו בעולם האמת.
121. כתוב, אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד. אורך ימים הוא לאותו המשתדל בתורה לשמה, שיש לו אורך ימים באותו העולם שבו אריכות ימים, בעולם הנצחי. ואלו הימים שבו הם ימים בוודאי. כלומר, שהם טובים וראויים לשמם.
שם הוא ביטחון הקדושה של מעלה, כלומר שכר המקווה. שהאדם בוטח בו בעוה"ז להשתדל בתורה, כדי להיות מאושר בעולם ההוא, הנצחי. ובשמאלה עושר וכבוד, שיש לו שכר טוב ושלווה בעוה"ז.
122. וכל מי שעוסק בתורה לשמה, בעת שנפטר מעוה"ז, התורה הולכת לפניו, ומכריזה לפניו, ומגנה עליו, שלא יתקרבו אליו בעלי הדין. כשהגוף שוכב בקבר, היא שומרת אותו.
כשהנשמה הולכת להסתלק ולשוב למקומה, התורה הולכת לפני הנשמה, והרבה שערים סתומים נשברים מלפני התורה, עד שמביאה את הנשמה למקומה. והתורה עומדת על האדם בשעה שיתעורר לתחיית המתים, בזמן שיקומו המתים של העולם. והיא מלמדת זכות עליו.
123. בהִתְהַלֶכְךָ תנחה אותך, בשוכבך תשמור עליך והקיצותָ היא תְשִׂיחֶך. בהתהלכך תנחה אותך, שהתורה הולכת לפניו בעת הפטירה. בשוכבך תשמור עליך, בשעה שהגוף שוכב בקבר. כי אז בזמן ההוא נידון הגוף בקבר, והתורה מגנה עליו. והקיצות היא תשיחך, בזמן שיקיצו מתֵי העולם לתחייה מהעפר. היא תשיחך, ללמד זכות עליך.
124. היא תשיחך. אע"פ שעתה קמו מעפר, התורה שלמדו מטרם שמתו, לא נשכחה מהם. כי ידעו אז כל התורה שהניחו בעת שהסתלקו מעוה"ז. תורה זו שמורה להם מאותו הזמן, ונכנסת במעיהם כמקודם לכן, והיא תדבר במעיהם. שלא תחזור להם לאט כטבע הבא במחשבה, אלא תבוא כולה בבת אחת בדרך התלבשות, כטבע הבא במעיים.
125. וכל הדברים ברורים יותר ממה שהיה בתחילה, מטרם שמת. כי כל אלו הדברים שהוא לא יכול להשיג אותם כראוי, והשתדל בהם אז, ולא השיג אותם, כולם באים עתה במעיו ברורים, והתורה תדבר בו. וכמ"ש, והקיצות היא תשיחך. כל מי שהשתדל בתורה בעוה"ז, זוכה לעסוק בה לעוה"ב.
126. האדם שלא זכה לעסוק בתורה בעוה"ז, הולך בחושך. כשנפטר מעוה"ז, לוקחים אותו ומכניסים אותו לגיהינום. במקום תחתון, שלא יהיה מרחם עליו, שנקרא, בור שָׁאוֹן טִיט הַיָוֵן.
127. ומשום זה אותו שאינו משתדל בתורה בעוה"ז, ונִטַנף בטינופי עוה"ז, כתוב עליו, וייקחוהו וישליכו אותו הבורה. זהו גיהינום, המקום שדנים שם אותם שאינם עוסקים בתורה. והבור ריק, משום שלא היה שם מים, תורה.
128. כמה העונש של ביטול תורה. כי לא גלו ישראל מארץ הקדושה, אלא משום שהסתלקו מתורה ונעזבו ממנה. כמ"ש, על מה אבדה הארץ, ויאמר ה', על עוזבם את תורתי. וכתוב, לכן גלה עמי מבלי דעת, בלי תורה.
129. משום זה הכול עומד על קיום התורה. והעולם אינו עומד על קיומו, אלא בתורה, שהיא קיום העולמות למעלה ולמטה, כמ"ש, אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמיים וארץ לא שמתי.
130. וייקחוהו וישליכו אותו הבורה. רמז שהשליכו אותו אח"כ למצרים, שלא נמצא בהם כלל האמונה. מים הם אמונה. ומה שכתוב, והבור ריק אין בו מים, כלומר, שאין שם אמונה.
אם היה בבור נחשים ועקרבים, למה כתוב בראובן, למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו? האם לא פחד ראובן לזה, אשר הנחשים והעקרבים יזיקו אותו? ואיך אמר, להשיבו אל אביו למען הציל אותו?
131. אלא ראובן ראה, שהנזק הוא ודאי, כשהוא בידיהם של אחיו. כי ידע כמה הם שונאים אותו, ורצונם להרוג אותו. אמר ראובן, מוטב להפילו לתוך הבור, שיש בו נחשים ועקרבים, ולא יהיה נמסר ביד שונאיו, שאינם מרחמים עליו. מכאן לומדים, יפיל אדם את עצמו לאש או לבור של נחשים ועקרבים, ולא ימסור את עצמו ביד שונאיו.
132. מפני שבמקום נחשים ועקרבים, אם הוא צדיק, הקב"ה עושה לו נס. ולפעמים זכות אבותיו עומדת לאדם, ויינצל מהם. אבל כיוון שנמסר ביד שונאיו, מועטים הם היכולים להינצל.
133. ומשום זה אמר, למען הציל אותו מידם. מידם, אמר ראובן, כלומר, שיינצל מהם. ואם ימות, מוטב שימות בבור. ומשום זה כתוב, וישמע ראובן ויצילהו מידם, שהציל אותו שלא ימות תחת ידם, אלא אם ימות יהיה זה בבור.
134. כמה חסידותו של ראובן. כי משום שידע ששמעון ולוי שותפותם, ועורמתם, והתחברותם, הן קשות, כי כשהתחברו בשכם, הרגו כל זכר, ולא היה זה די להם. אלא שלקחו נשים וטף, וכסף וזהב, וכל בהמה, וכל כלי יקר, וכל מה שנמצא בעיר. ולא די להם כל זה, אלא שאפילו כל מה שבשדה לקחו. כמ"ש, ואת אשר בעיר ואת אשר בשדה לקחו.
135. וכמו שעיר גדולה כזו לא ניצלה מהם, אם ילד הזה ייפול בידיהם, לא ישאירו ממנו חתיכת בשר בעולם. וע"כ אמר, טוב להציל אותו מהם, כי לא ישאירו ממנו שום שיור בעולם, ואבי לא יראה ממנו כלום בעולם.
136. וכאן, בבור, אם ימות, לא יוכלו לו אחיו, ויישאר כל גופו שלם, והשיבותי אותו שלם לאבי. וע"כ כתוב, למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו. אע"פ שימות שם, אוכל להשיבו לאביו. ומשום זה אמר, הילד איננו. ולא אמר, איננו חי. אלא אמר, איננו, אפילו מת.
137. בחכמה היה משתף עצמו עימהם. לא היה שם בעת שנמכר יוסף. כי כולם היו משמשים לאביהם, כל אחד מהם יום אחד. ואותו יום של ראובן היה וע"כ רצה, שביום השימוש שלו לא יאבד יוסף. וע"כ כתוב, ויָשב ראובן אל הבור והנה אין יוסף, שאינו אפילו מת. מיד, וישב אל אחיו ויאמר, הילד איננו.
138. ואפילו ראובן, לא ידע ממכירה זו של יוסף. והשתתפה עימהם השכינה, בחרם שעשו שלא לגלות מכירת יוסף. ולא התגלה לו, עד אותו זמן שהתגלה יוסף לאחיו.
139. מה נגרם לראובן, מזה שהשתדל להציל חיי יוסף? כתוב, יחי ראובן ואל ימות, אע"פ שידע שניטלה הבכורה ממנו וניתנה ליוסף, מ"מ השתדל להציל את חייו. וע"כ התפלל משה, ואמר, יחי ראובן ואל ימות. והתקיים בעוה"ז ובעוה"ב, משום שהציל חייו של יוסף, ומשום שעשה תשובה על אותו מעשה של חילול יצועֵי אביו. שכל מי שעושה תשובה, הקב"ה מחייה אותו בעוה"ז ובעוה"ב.
140. וייקחו את כְּתונת יוסף. משום שדם שׂעיר דומה לדם אדם. אע"פ שאין בו עבירה, הקב"ה מדקדק עם הצדיקים, אפילו כחוט השערה.
141. יעקב עשה מעשה כראוי, במה שהקריב לאביו שעיר, שהוא צד דין הקשה. ועכ"ז, משום שהקריב שעיר, והחליש את אביו, כדין קשה שלו, משום שהוא הצד שלו, כי גם יצחק דין קשה, וע"כ נאחז בו הדין שבשעיר, ע"כ נענש יעקב בשעיר אחר שבניו הקריבו אליו הדם שלו.
142. ביעקב כתוב, ואת עורות גדיי העיזים הלבישה על ידיו ועל חלקת צוואריו. משום זה כתוב בבניו, ויטבלו את הכותונת בדם, הקריבו לו הכותונת להחליש אותו. והכול היה זה כנגד זה. הוא גרם שכתוב, ויֶחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד. משום זה גרמו לו בניו, שחרד חרדה, באותו הזמן שכתוב, הַכֶּר נא הכְּתונת בנך הוא אם לא.
143. כתוב, האתה זה בני עשיו אם לא. ועליו כתוב, שאמרו לו, הכתונת בנך הוא אם לא. והוא משום שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים בכל מה שהם עושים.
144. כיוון שראו כל השבטים אותו הצער של אביהם, התחרטו ודאי על מכירת יוסף, ונתנו נפשם על יוסף לפדותו, אם ימצאו אותו, כיוון שראו שאינם יכולים לפדות אותו, חזרו אל יהודה, שנתן להם עצה למכור אותו, והעבירו אותו מעליהם. כי הוא היה מלך עליהם. וכיוון שהעבירו אותו מעליהם, כתוב, ויהי בעת ההיא ויירד יהודה מאת אחיו.