מהו ההבדל בעבודת ה' בין כללי לפרטי

תשמ"ח - מאמר ל"ג
1988 - מאמר 33

חז"ל (מכות כ"ד) אמרו וזה לשונם "בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר, וצדיק באמונתו יחיה". שהמשמעות היא, שזה שצריכים לקיים כל התורה ומצות, הוא בכדי להגיע להפרט הזה, שהוא אמונה. כלומר, מה שדורשים מהאדם, שהוא צריך להגיע לשלימותו, הוא צריך להגיע לאמונת ה'. זאת אומרת, לאחר שהגיע לאמונה, הוא כבר אדם מושלם.

ויש להבין ענין זה. הלא יש ענין, שהאדם צריך לעבוד בתיקון הבריאה, מטעם שהיות שהאדם נברא בטבע של רצון לקבל לעצמו, שהוא בהפכיות הצורה להבורא, שהבורא הוא המשפיע, וע"י שינוי צורה, האדם נעשה נפרד מהבורא, אם כן מה מועיל שיש לו אמונה, אם עדיין הוא נמצא בפרודא מה'. ואיך אמרו "בא חבקוק והעמידן על אחת, וצדיק באמונתו יחיה". שמשמע, שאם יש לו אמונה, כבר יש לו שלימות.

והתשובה היא, כי יש לדעת, שיש כאן ענין חשוב, שזהו עיקר גדול, שצריכים לתשומת לב יתירה, שנוכל לקבל זה, שזהו השער שע"י האדם יכול לזכות לבחינת אמונה שלימה. אחרת אין להאדם רק אמונה חלקית. כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס (אות י"ד) וזה לשונו "אלא שהיא אמונה חלקית, וכך אדם אחד מקצה לו מתוך שיעור אמונתו בה' רק שעה אחת מיומו, לעסוק בתורה ועבודה, השלישי אינו מזניח אפילו רגע אחד, שרק האחרון אמונתו שלימה".

ובכדי שיזכה האדם לאמונה שלימה, מוכרח האדם מקודם לצאת מאהבה עצמית, אחרת הוא לא יכול לזכות לבחינת אמונה שלימה. אחרת לא נותנים לו מלמעלה האפשרות, שתהיה לו אמונה שלימה. אולם זהו לטובת האדם. וזהו כמו שכתוב בהסולם (הקדמת ספר הזהר דף קל"ח, ד"ה "כי ...") וזה לשונו "כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאתו יתברך בגלוי, כי הוא פגם חס ושלום בכבודו יתברך, שהנברא ישיגו כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם. ועל כן, בעת שהאדם מרגיש רע, הנה באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחתו חס ושלום, ונעלם ממנו הפועל יתברך".

לכן מטרם שהאדם מסוגל לקבל מהבורא את הטוב והעונג, אינו יכול להגיע לבחינת אמונה. והתנאי שיש למלאות, בכדי שיתנו לו טוב ועונג, הוא כלים דהשפעה. מה שאין כן בכלים דקבלה היה תיקון, שלא לשמש עמהם, היות שעל ידם מתרחקים מהבורא, מסיבת שינוי צורה שיש ביניהם. נמצא, שלפני אמונה, האדם צריך לזכות לבחינת תיקון הכלים, המכונה "תיקון הבריאה".

וכמו שכתוב שם בהסולם וזה לשונו "ודע שזה כל ההפרש שיש בין עולם הזה, שמלפני התיקון, אל גמר התיקון. כי מטרם גמר התיקון נקראת המלכות בשם "אילנא טוב ורע" כנ"ל, שפירושו, כי המלכות היא סוד הנהגתו יתברך שבעולם הזה, וכל עוד שהמקבלים לא באו לידי השלמה, שיוכלו לקבל שלימות הטבתו, שחשב עלינו במחשבת הבריאה (כלומר שעדיין לא נתקנו הכלים דקבלה שלנו, שיהיו בעמ"נ להשפיע, אין הוא יכול לתת לנו את הטוב והעונג, מטעם שהכל ילך להקליפות), מוכרחה הנהגה להיות בדרך טוב ורע ושכר ועונש. כי כלי קבלה שלנו מלוכלכים עוד בקבלה עצמית, המצמצמת מאוד במידתה. וגם מפרידה אותנו מהבורא יתברך, והטבה שלימה, בשיעור הגדול שחשב עלינו איננה".

ובהאמור אנו רואים, שבאמת העיקר הוא הפרט הזה, שהיא אמונה. וזה ששאלנו, איך אנו יכולים לומר, שאמונה היא השלימות. הלא צריכים גם כן לתיקון הבריאה, המכונה "להשיג כלים דהשפעה". אחרת אין השפע יכול לבוא לתחתונים, מסיבת שינוי צורה. והתשובה היא, שבאופן כללי מוכרחים לקיים תו"מ, בכדי להגיע לכלים דהשפעה. וזהו כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין, משום שהמאור שבה מחזירו למוטב".

נמצא, שבחינה א' בסדר העבודה היא להגיע שהרע, הנקרא "רצון לקבל לעצמו", יחזור למוטב, כלומר שיהיה לו כח להשתמש הכל בעל מנת להשפיע. אולם יש להבחין בזה, שצריכים בחינת תו"מ, להגיע לידי ידיעה, שהרצון לקבל נקרא "רע". ומטרם שהאדם בא לידי ידיעה זו, שהמקבל נקרא "רע", איך אפשר להחזירו למוטב. וזהו כמו שדברנו מזה במאמרים הקודמים, שחז"ל אמרו "למה נקראת התורה "תושיה", משום שמתשת כוחו של אדם". ושאלנו, הלא אמרו "חש בראשו, יעסוק בתורה. חש במעיו, יעסוק בתורה. שנאמר, ולכל בשרו מרפא" (עירובין נ"ד).

ולפי מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, התורה נקראת "סם". כלומר, שלפעמים היא סמא דחיי (סם החיים) ולפעמים היא סמא דמותא (סם המוות). ואמר, שענין סם רפואה, הוא רפואה למי שהוא חולה. מה שאין כן אדם בריא, שיקח סמי רפואה, הוא יחלה. זאת אומרת, שהתורה, שבאה למי שיש לו חסרון, הוא יכול להתרפאות מהתורה. נמצא, לפי זה יש לפרש, שקודם כל האדם צריך ללמוד תורה, בכדי שיראה שהוא חולה.

לכן אמרו, התורה מתשת כוחו של אדם. פירוש, שע"י התורה הוא יכול להגיע ולראות, שבחינת אדם שבו, הוא חלש, שאין לו שום כח התגברות. ואז הוא רואה, שהוא חולה ברוחניות. וע"י התורה הוא בא לידי הכרת הרע, כמו שאומר הזה"ק על פסוק "או הודע לו חטאתו", שפירושו, שהתורה מודיעה לו, שהוא חטא. ואם אין התורה מודיעה לו, אין האדם יכול לדעת ולהרגיש, שהמקבל לעצמו נקרא "רע", מסיבת השינוי צורה שיש בינו לבין הבורא. כי הידיעה, ששינוי הצורה גורם פירוד, זה צריכים להודיע לו מלמעלה, ע"י התורה. לכן צריכים לומר, שהסדר הוא:

א. שמקיים תו"מ, בכדי להגיע להכרת הרע.

ב. שמקיים תו"מ, משום ש"המאור שבה מחזירו למוטב". שאז הזמן, שהוא מקבל מלמעלה כח, הנקרא "רצון להשפיע", שזהו בחינת השתוות הצורה.

ג. בחינת אמונה. שזהו הפירוש "בא חבקוק והעמידן על אחת, וצדיק באמונתו יחיה". נמצא, שכל מה שעוסקין בתו"מ באופן כללי, הוא להגיע להפרט הזה, שהוא אמונה, כנ"ל, שאז הוא יכול לקבל אמונה שלימה. נמצא, שכל עבודתו הוא אך להגיע לזה.

אולם לפני ג' בחינות הנ"ל, יש בחינה, הנוהגת באופן כללי אצל כלל ישראל. וזה ממש בחינה ראשונה, שמתחילים לחנך את האדם בתו"מ, שהוא, שכללות העולם צריכים לדעת, בשביל איזה צורך הם צריכים לשמור את התו"מ, והוא בכדי שיקבלו שכר. ואם חס ושלום לא יקיימו את התו"מ, הם יקבלו עונש. וזהו הסדר השוה לכל הנפש. וזהו כמו שאומר הרמב"ם וזה לשונו "לפיכך כשמלמדין את הקטנים, ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט" (רמב"ם הלכות תשובה פרק י').

ובהאמור יוצא, שהסדר של העבודה הוא:

א. כלל ישראל. מלמדין אותן לשמור תורה ומצות בכל פרטיה ודקדוקיה על הכוונה של אהבה עצמית. ואסור לגלות להם, שצריכים לעבוד לשמה, שהוא בעל מנת להשפיע, אלא שיעבדו ויתנו יגיעה הכל בעל מנת לקבל לתועלת עצמו.

ויש לדעת, שהעבודה לשם אהבה עצמית, דהיינו לזכות ע"י קיום תו"מ לבחינת עולם הבא, האדם הזה, אם יש לו מרץ אמיתי לעבוד לתועלת עצמו, הוא מוכן לעשות הכל. כלומר, עבודה שהיא למעלה מהדעת, כלומר שאין דעת האדם יכולה להבין זה, הוא מוכן לעשות, אם הוא בעל מרץ ורוצה לזכות לעולם הבא. כמו שכתוב (ראה, רביעי) "ושמר לך, ופן תדרוש לאלוהיהם, לאמור, איכה יעבדו הגוים האלה את אלוהיהם, ואעשה כן גם אני, לא תעשה כן, כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש, לאלוהיהם". ומביא רש"י דרשת חז"ל "גם לרבות את אבותיהם ואמותיהם. אמר רבי עקיבא, אני ראיתי נוכרי, שכפתו לאביו לפני כלבו ואכלו. ומפרש המחבר הספר "שפתי חכמים": "רוצה לומר העבודה זרה, ואכלו, רוצה לומר, ששרפו באש".

אולם צריכים לדעת, שהגם שהאדם מוכן לעבוד לתועלת עצמו, היינו שאם הוא מאמין, בזה שיבטיחו לו עולם הבא, לעשות עבודות הכי גדולות. אפילו שאומרים לשרוף את בניהם, ובנותיהם, ואת ההורים שלהם, יש בבעלי מרץ כח לעבודה זו, היות שזהו עדיין בתוך הכלי של אהבה עצמית. נמצא, שזה עוד לא נקרא "למעלה מהדעת". כלומר, שיכולים להבין זה בהטבע, שהאדם מוכן למען הרצון לקבל לעצמו לעשות הכל.

וכמו כן אנו מצינו, שבזמן חורבן בית המקדש, כמו שכתוב (איכה, ד', י') "נשים רחמניות בשלו ילדיהן, היו לברות למו". ומפרש האלשיך הקדוש "לברות למו", שרק הם בעצמם אכלו בשר בניהם. וזהו אמרו "למו", רק האמהות לבדן אכלו, ולא נתנו מזה לבניהם הנותרים, אף שהם היו גם כן רעבים".

זה מראה לנו, כשאין קדושה אלא חורבן הקדושה, שאז אינו שולט אלא הרצון לקבל לעצמם, מה האדם מסוגל לעשות לטובת אהבה עצמית, "נשים רחמניות בשלו ילדיהם". ויש לנו ב' דוגמאות:

א. בשביל רצון לקבל, תמורת שריפת ילדים והורים, עולם הבא, או בכדי לקבל עולם הזה, שמטעם זה "הנשים רחמניות בשלו ילדיהם". נמצא, בכדי למלאות את הרצון לקבל, שהאדם נולד בטבע הזה, הכל האדם מסוגל לעשות.

מה שאין כן כשמתחילים ללכת לעבוד בדרך הפרט, היינו לזכות לדביקות ה', שצריכים לצאת מאהבה עצמית, אין האדם מסוגל לעשות אפילו עבודה קטנה. זאת אומרת, שאם אומרים לאדם, עשה אותו דבר מה שאתה עושה, אלא תן על זה כוונה להשפיע לה', בלי שום תמורה, זה קשה מאוד לעשות, מטעם שזהו נגד הטבע, שנקרא "רצון לקבל לעצמו".

כלומר שאותה עשיה, היינו אותה היגיעה מעשית, שהאדם מתייגע ועושה, ולא צריך להוסיף שום יגיעה, רק לכוון שהוא עושה זה לתועלת ה', כבר אין לו כח. ונדמה בעיניו, כאילו הר גבוה עומד לעיניו, ואין בידו לזוז את ההר כמלוא נימא, ומרגיש עצמו כאילו כל העולם חרב בשבילו. והכל מסיבת שהוא נגד הטבע שלנו.

ובמצב הזה, האדם, כשרוצה להגיע להאמת, לעבודה בבחינת הפרט, כאן הוא המצב שמודיעים לו מלמעלה, איך שהוא נמצא במצב של שפלות. היות שהוא רואה, שאינו מסוגל לעשות משהו לתועלת ה'. והמצב הזה נקרא "הכרת הרע". וזה נקרא "מצב הא' בעבודת הפרט", שהוא הכרת הרע.

ואח"כ מתחיל מצב הב', שהוא צריך לקיים תו"מ, בכדי ש"המאור שבה מחזירו למוטב", שעל ידי המאור יקבל כלים דהשפעה. שפירושו, שתהיה לו תשוקה להשפיע לה', ומזה הוא יהנה.

ולאח"כ הוא בא למצב הג', שהוא בחינת אמונה שלימה, כנ"ל "שבא חבקוק והעמידן על אחת, צדיק באמונתו יחיה". שזהו הפרט שאליו האדם צריך להגיע. ובזמן שתהיה לו אמונה, אז הוא זכה להטוב ועונג שבהשגחתו יתברך, בבחינת טוב ומטיב.

ועל מה שכתוב בהסולם "כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאתו יתברך בגלוי, כי הוא פגם חס ושלום בכבודו יתברך, שהנברא ישיגו כפועל רעות, ועל כן בעת שהאדם מרגיש רע, ונעלם ממנו הפועל יתברך", אין לשאול, מה איכפת ליה להבורא שהאדם ירגיש אותו כפועל רע חס ושלום. האם הקב"ה מבקש כבוד מהנבראים, שיכבדו אותו לטובתו חס ושלום. הלא הוא לא נצרך לדברים מה ששייך לבשר ודם.

אלא זהו לטובת האדם. היות שענין פגם, שמדברים ברוחניות, למשל שעושה פגם בקדושה, שם כבר שורה בחינת ס"א בשורש נשמתו של האדם, שגרם את הפגם למעלה. זאת אומרת, אנחנו צריכים להאמין, ששמו של הקב"ה הוא "טוב ומטיב".

נמצא, בו בעת שהאדם מרגיש, שהמצב שבו הוא נמצא, הוא רע, איך יכול להצדיק את ההשגחה עליונה, ולומר, שהקב"ה מתנהג עמו בבחינת טוב ומטיב. נמצא, שהאדם מקבל את הפגם, מה שפגם בשם הקדוש, שהוא שם של טוב ומטיב. ובזמן שהאדם מקבל טוב מלמעלה, אז האדם הוא בשמחה, ויכול לומר בפה מלא "ברוך שאמר והיה העולם".

מה שאין כן בו בזמן שהאדם מרגיש עצמו ברע, אין הוא יכול לומר "ברוך שאמר והיה העולם". אלא האדם אומר, כמו שאמר איוב (איוב, ג') "ויען איוב ויאמר, יאבד יום איולד בו, והלילה אמר הרה גבר, היום ההוא יהי חושך". לכן זהו תיקון, שאין האדם מאמין אז, שה' סיבב לו כל הרעות, ממילא אין הוא מדבר רע על הבורא.

ומזה נמשך בגשמיות, שאנו רואים לפעמים אדם, שבנו עובד ומקבל משכורת שאינה מספיקה לו לפרנסו, הגם בזמן שנכנס לעבוד, עדיין היה רווק, היה אז משכורת טובה. מה שאין כן עכשיו, אין הוא יכול לפרנס עצמו במשכורת זו. והאב מדבר לבנו, היות שאתה רואה, שהבעל בית אינו מוסיף לך, לכן לך ומחפש לך מקום עבודה שנותנים יותר משכורת. והבן משיב לו, כאן אני כבר רגיל עם בעל הבית ועם הפועלים, לכן אינני יכול לעזוב את המקום הזה. מה עשה האב, הלך לבעל הבית, וסיפר לו את המצב של בנו. אמר לו הבעל הבית, אני לא יכול לתת לו יותר, אבל אני שולח אותו למקום, שכן יתנו לו יותר. אז האב ביקש ממנו, תגיד לבני, שאין לך עבודה בשבילו, אז הוא ילך למקום אחר. היות שאני דברתי עמו כמה פעמים, שיעזוב את מקום עבודה, שלא משלמים משכורת טובה, וילך למקום שכן משלמים משכורת יותר גבוהה, ואני אומר לך האמת, שהוא אמר לי, שהוא אוהב אותך ואת הפועלים שלך, לכן הוא לא רוצה לעזוב את המקום הזה. לכן אם אתה תפטר אותו, לא תהיה לו ברירה, אז הוא יהיה נאלץ ללכת למקום אחר. אבל אני מבקש ממך טובה, שאל תגיד לו, שאני הייתי אצלך, ובקשתי ממך, שאתה לא תיתן לו לעבוד אצלך. אחרת מה הוא יגיד, איך אבא יש לו לב אכזרי על בנו. זאת אומרת, שאין הוא יכול להבין, בזה שאני משתדל לפטר אותו מעבודה, שזהו לטובתו. כלומר בשעה שהוא ישמע מבעל הבית שלו, שאני בקשתי לפטר אותו, מה הוא יגיד, שה' יברך את אבא שלי, שהוא משתדל עבורי רק לטובתי, ובטח הוא יתרעם אז על אביו.

וכך הוא ברוחניות, שה' שולח להאדם מצב של ירידה. כלומר מהמצב שהיה מקבל פרנסה, הגם שאביו מבין, שאין זה פרנסה מספקת, אלא הוא מסוגל להרויח יותר, אולם הבן אינו מבין זה. לכן הקב"ה שולח לו ירידה, הנקרא, שזרקו אותו מהעבודה. והוא ברוגז אז, מדוע ה' עשה לו רע. הלא הוא יודע, שהיה מקודם בזמן עליה ברוחניות, וה' זרק אותו, בטח שיהיה ברוגז על הקב"ה. וזה נקרא "המהרהר אחר השכינה, עונשו גדול מאוד". לכן כשיש תיקון, שאינו מוציא אז את הפועל רעות, וממילא אין לו על מי להתרעם. נמצא, זה שנאבד לו "מי הוא הפועל על כל דברים האלה" זהו לטובתו.

וזה לשונו שם "אולם מי שכן מתאמץ, שלא להתפרד מאמונתו יתברך, אף על פי שטועם רע בהשגחה, יש לו שכר. ואם חס ושלום לא יעלה לו להתאמץ, יש לו עונש, כי נפרד מאמונתו יתברך. ונמצא, שאף על פי שהוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, כולם, מכל מקום נשאר זה נסתר ממרגישי טוב ורע".

רואים אנו, שמי שיכול להתאמץ ולומר, שה' שולח לו את הרע, וזהו לטובתו, הוא נשאר באמונה, בשיעור שיכול לומר, שהמצב שבו הוא נמצא, הקב"ה שלח לו לטובתו. אם כן אין זה נקרא בשם "פועל רעות". ממילא הוא נשאר בהאמונה. מה שאין כן אם הוא לא יכול לומר, שהקב"ה שלח זה לטובתו, אלא שזהו לרעתו, אז המצב הזה נקרא, שהקב"ה "פועל רעות". לכן הוא מוכרח לאבד ממנו את הפועל. וזה נקרא, שנאבדת ממנו את בחינת האמונה, וזה נבחן לבחינת עונש.

ובהאמור יוצא, שלולי העליות וירידות, לא היה בידי האדם להרגיש, שהוא בעל חסרון, כלומר, שלא היה מרגיש, שהוא זקוק לרחמי שמים, שאין זה בידי אדם, היינו בכוחות של אדם, לצאת מאהבה עצמית, ושיהיה כל רצונו, לעשות נחת ליוצרו. אלא כל עשיותיו הם יכולים להיות רק לתועלת עצמו, ובתועלת עצמו יש כח לעשות מעשים, אשר האדם לא יכול לשער. או, כמו שהיה בזמן חורבן הבית, ש"נשים רחמניות בשלו ילדיהם", אז כמו שאלו שהיו עובדות לאלוהיהם, שהיו שורפות את בניהם ובנותיהם.

אבל לעבוד לשם שמים, היינו שלא ירצו שום תמורה עבור עבודתם, אפילו סתם כוונה על מעשים של קבלה, אין האדם מסוגל לעשות. זאת אומרת, שאם האדם רוצה לאכל לשם שמים ולא לתועלת עצמו, הגם בחינת המעשה הוא קבלת הנאה, אבל זה שצריך לכוון, זה אינו בידו, ורק הקב"ה בלבדו הוא יכול לעזור על זה. וזהו ההבדל בין עבודה כללי, השייך להכלל, ולעבודה פרטי.