שמעתי ד' דחוה"מ פסח תש"ט
בזהר פרשת "אמור": "אמרה כנסת ישראל, אני ישנה בגלותא דמצרים" (זהר, אמור, דף מ"ג, ד"ה "ובחודש הראשון").
הסתלקות המוחין נקרא "שינה".
"ולבי ער". לב הוא בחינת ל"ב נתיבות חכמה. היינו שהיה מאיר בהם בחינת חכמה. אבל היתה בלי התלבשות בחסדים, שזה נקרא "גלות מצרים". ובשביל זה נקרא "שינה". אבל יחד עם זה היו ראויים לקבלת מוחין דחכמה, אלא מבחינת אחוריים.
"קול דודי דופק". היינו קולו של ז"א, שהוא בחינת חסדים.
וזה שאמר, דא קוב"ה: "פתחי לי פתחא כחדודי דמחטא [פתחי לי פתח כחוד המחט]". היינו שבעת הגאולה, אמר להם, שימשיכו מחדש את בחינת החכמה. ובזמן שהוא בלי חסדים, נקרא הפתח שלה "כחדודי דמחטא [כחוד המחט]", משום שאינה מאירה בלי חסדים.
"ואני אפתח לך תרעין עילאין [שערים עליונים]". היינו, משפיע לה מבחינת חסדים. ואז יהיה לה הרחבה, שיהיה לה חכמה וחסדים.
"פתחי לי וכו', דהא פתחא לאעלא לי בך הוא, דלא יעלון לגבאי בני, אלא בך [כי הפתח לִכְנוֹס אצלי, הוא בָּךְ, שלא יִכָּנְסוּ אצלי בָּנַי, אלא בָּךְ]". היינו שהבנים, הצריכים למוחין דחכמה, אינו הוא יכול להשפיע להם. יען, שבחינתו היא רק חסדים. אלא כשהיא תמשיך חכמה, אז יש יכולת, שהבנים גם כן יקבלו חכמה. לכן נקרא, כי רק היא יכולה לפתוח הפתח הזה.
מה שאין כן "אני סגור דלא ישכחון [ימצאו] לי". היינו "שלא ישכחון לי בשלימות". שז"א, בזמן שיש לו רק חסדים, אזי אין לו אלא בחינת ו"ק. ונקרא "אוירא סתם". מה שאין כן כשיש לו בחינת חכמה גם כן, ואז, אף על פי שאין הוא מקבל רק חסדים, נקרא החסדים שלו "אוירא דכיא". שאז החסדים שלו מעולים מן חכמה. אבל בלי חכמה לא ישכחון אותו בשלימות. וזה שכתוב "בגין לאזדווגא עמך ולמהוי עמך בשלם דעלמין [כדי להזדווג עמך ולהיות בשלום עמך לעולמים]".
"תא חזי בשעתא דקב"ה קטיל לבוכרי דמצראי, כל אינון דקטיל בפלגות ליליא, ואחית דרגין מעילא לתתא [כדי להזדווג עמך ולהיות בשלום עמך לעולמים. בוא וראה בשעה שהקב"ה היה הורג לבכורי מצרים, כל אלו שהרג בחצות לילה, והוריד המדרגות שלמעלה, למטה]". היינו, על ידי תיקון המסך דחיריק, שגורם שני בחינות, הסתלקות הג"ר וכמו כן המשכת החסדים, שע"י התכללות הזה, יש יכולת להתפשטות המוחין מלמעלה למטה.
"ביה שעתא עאלו ישראל בקיומא דאת קדישא, אתגזרו [בה בשעה נכנסו ישראל בברית אות הקדוש, שנמולו]". שענין "מכת בכורות" וענין "דם פסח" וענין "דם מילה" הוא בחינה אחת. שזה ידוע, שאלהי מצרים היה שה. זאת אומרת, שהקרבן פסח היה מכוון לאלוהיהם. שקליפות מצרים היה, שהם רצו להמשיך מבחינת גמר התיקון, כעין חטא של עץ הדעת, שרצו להמשיך את האור דג"ר מלמעלה למטה. וע"י שחיטת הפסח, היו שוחטין את הג"ר דחכמה, שעל ידי זה היה מכת בכורות. שענין בכור הוא סוד ג"ר. שהיו מבטלין את הג"ר. וזה היה על ידי מסך דחיריק, שהוא בחינת העלאת המנעולא, שזה גורם לביטול הג"ר.
וזה "דם" מלשון "דממה", שהוא דמית דממית הג"ר. וזה ענין דם מילה, שענין איזמל הוא סוד דינין דנוקבא, שהדינין מבטלין את דינין דדוכרא [של הזכר]. וזה שכתוב "תרי דמא הוו [שני דמים היו] דם פסח ודם מילה". ועל ידי זריקת דם פסח היה ביטול הג"ר והתכללות בתיקון קוין, שהוא סוד המשקוף ושתי המזוזות.
"ובארבעה וכו', ויסתלקו ישראל מרשותא אחרא וכו', ויתאחדו במצה קשורא קדישא [וישראל מסתלקים מרשות אחרת וכו', ומתאחדים במצה קשר קדוש]". שענין חמץ הוא סוד המוחין המתפשטין מחזה ולמטה, שאז הם מאירים ממעלה למטה. ומצה הם המוחין, שמאירים מחזה ולמעלה, שמבחינה זו אין אחיזה לחיצונים. והטעם, משום שענין המנעולא שנתגלה בליל פסח, שעל ידי זה היה שחיטת הפסח ומכת בכורות, פועלת רק ממנה ולמטה. זאת אומרת, שנתגלתה בחזה.
יוצא לפי זה, כל מה שישנם ממנה ולמעלה, אינו היא פועלת עם בחינת דין הנמצא בה. מה שאין כן מחזה ולמטה, שכל התפשטות היא למטה מבחינתה, לכן נרגשת הדין שבה. לכן היו ישראל נזהרין אז בליל פסח, שיאכלו מצה ולא חמץ.
ויש מעלה למצה, שאינו בחמץ. ויש מעלה בחמץ, שאינו במצה. במצה יש מעלה, שהם מוחין שלמים מבחינת ג"ר דחכמה, הנבחנים עוד לבחינת שני מאורות הגדולים. אבל הם בבחינת אחוריים, שאינם יכולים להאיר, מסיבת חסרון החסדים.
ויש יתרון לחמץ. הגם שהם רק בחינת ו"ק, אבל כבר מלובשים בחסדים. ובבית המקדש, שהיו מוחין דחכמה, היו גם כן בבחינת מחזה ולמעלה, שהוא בחינת מצה. שלכן נאמר: "וכל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו".